תביעת שכנים בגין הפרעות שכנות

המדובר בהזמנת המישטרה בעיקר בשל הפרעות מנוחה וסכסוכי שכנים.

גם בע"א 788/79 ריימר נ' עזבון רייבר ז"ל, פ"ד לו(2) 141, נקבע כי: "בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין שמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המישטרה על עברות שבוצעו ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע [...] אדם, המתלונן בפני המישטרה על עברה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האנטרס הפרטי של הנתבע יפנה דרכו לאנטרס הצבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות". ראה גם שנפסק בע"א (ת"א) 1337/01 רשות הדואר נ' אגשם (פורסם בנבו, 2003).

...

בע"א 7426/14 פלונית נ' אורי **** [פורסם בנבו], הבהיר בית המשפט העליון (עמ' 63), כי "ייתכן מצב שבו המתלונן ייחשב כאילו פעל בתום לב, גם אם המניע להגשת התלונה היה מניע "זדוני". אשר לנטל ההוכחה –סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב" [ההדגשה הוספה] ומן הכלל אל הפרט –לאחר ששמעתי את הצדדים סבורני, כי הנתבעת סברה באמת ובתמים סובייקטיבית, כי אם תזמין את המשטרה, זו תוכל להושיע אותה מפני הרעש שהיא מבקשת למנוע.

על כן, ולאחר שאיזנתי בין כל השיקולים דלעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך כולל וסופי של 1,500 (אלף חמש מאות) ש"ח, אשר ישולם בתוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן הוא יישא הפרשי ריבית והצמדה על פי דין, עד למועד התשלום בפועל.

זוהי תביעתו של התובע, בעל משק במושב אבן ספיר, נגד שכניו – שהם גם קרובי משפחתו – בעיניין מטרדים הנובעים מעסק של מיתחם יחידות קיט ובריכה בחצרו של הנתבע.

בדו"ח פירט השוטר כי הוזעק עקב הפרעה לשכנים.

...

שיהוי וחוסר נקיון כפיים – הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי, שכן יחידות הקיט והבריכה נבנו בהסכמתה החתומה של אמו של התובע, שהייתה הבעלים של החלקה.

בסופו של דבר התאכסנו במקום הזוג ביחידה אחת וכן ביחידה השנייה 6 אנשים.

הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה בשל כך שהתובע לא הגיש חוות־דעת מומחה לעניין ההפרעה וכמות הרעש, ואין עדויות אובייקטיביות לרעש חריג, ומנגד עמדה חוות־דעתו של מהנדס האקוסטיקה מטעם הנתבעים.

התביעה למתן צו להריסת הקיר נדחית בהעדר עילה, באשר העילה של הפרת חובה חקוקה הוגדרה מחוץ לפלוגתאות שבמחלוקת.

האם יש מקום לחייב בעל משק להישתתף בעלות הקמת חומה בגבול עם המשק השכן, עקב טענות השכן להפרעה לשימוש במשקו הנובעת מתנועת משאיות הנכנסות ויוצאות מבית האריזה במשק הסמוך.

וכן ראה רת"ק (מחוזי ירושלים) 36169-01-12 שלום חוזה נ. ויסוצקי, [פורסם בנבו] שם קבע ביה"מ כי גם אם המשיבים מפיקים הנאה מהקמת הגדר בחלקת המבקשים, אין בכך די כדי לחייבם להישתתף בעלותם: "אינני סבורה כי קמה למבקשים עילת תביעה אף מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. גם כאן לא מדובר בטענה ישירה שניטענה בפני בית משפט קמא, אף שנטען באופן כללי כי המשיבים נהנים מן הגדר. מכל מקום, לגוף העניין, נוכח טענת המבקשים, כי מדובר בגדר שהוקמה בחלקתם ואשר נועדה לצרכיהם שלהם, אינני סבורה כי די בכך שיתכן שהשכנים, המשיבים, נהנים מאותה גדר, כדי להקים כלפיהם זכות לקבלת תשלום. בפרט אמורים הדברים כאשר קודם להקמת הגדר הפרידה בין החלקות מסלעה שהקימו המשיבים, אותה פינו המבקשים מן המקום."" במקרה הנידון הנתבע לא ייהנה מבניית הקיר, נהפוך הוא, יש בבנייתו כדי להכביד על הכניסה לבית העסק אותו הוא מנהל במשק.

...

על כן אני מורה כי על הנתבע להשתתף בעלות הקמת חומה בין שני המשקים מהכניסה למשק ועד לגבול חלקת המגורים במשק התובע.

מסקנה זו נובעת מהעובדה כי לנתבע נדרש מרווח תמרון גדול ככל שניתן לצורך כניסת כלים כבדים למשק ויתכן ואף גריעה של 10 סמ' בלבד תפגע באפשרות תמרון זו. מנגד, לא מצאתי כי ייגרם לתובע נזק ממשי אם החומה בה הוא חפץ לצורך הקטנת המטרדים בשטחו, תבנה כולה בשטח נחלתו כאשר הדופן של החומה ייבנה על קו הגבול.

יובהר כי בהליך זה אין הכרעה בדבר מחלוקות כספיות בין הצדדים ובמידה ולא ישכילו הם להגיע להבנות בדבר עלות בניית החומה, יאלצו לנקוט הליך נפרד לצורך ביצועו של פסק דין זה. אשר להוצאות ההליך, בנסיבות העניין כאשר התוצאה היא שבית המשפט כופה על הנתבע לשאת בעלות הקמת חומה למרות טענתו כי היא אינה נחוצה לו, מצאתי כי ראוי שכן צד יישא בהוצאותיו.

לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 23.07.18, דחה בית המשפט את הבקשה לסעד זמני בהחלטתו מיום 23.10.18, אך קבע כי: "...חרף העובדה שלא ניתן על ידי צו, לאור העובדה שלא מדובר במספר מועט של כלבים אני קובעת כי ככל שהמשיבים מעוניינים בהחזקת הכלבים, ידאגו להחזיק את כלביהם בביתם, למעט המקרים בהם יוציאו אותם לטיול ולצורך עשיית צרכיהם והדבר לא יעשה בשעות סבירות מבלי להפריע למנוחת השכנים לא יאוחר מהשעה 23:00 ולא מוקדם מהשעה 06:30 וזאת עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית. כמו כן לאור העובדה שבעבר נמצא כי המצב התברואתי במקום ירוד והדבר היוה מפגע תברואתי חמור כעולה מנ4 / 2 , אני קובעת כי אחת לחודש על המשיבה 4 לבצע ביקורת במקום ולוודא כי תנאי החזקת הכלבים מניח את הדעת ואינו מהוה מפגע תברואתי לסביבה ובמידת הצורך לנקוט באמצעים העומדים לרשות הרשות המקומית בדרישה לצימצום מספר הכלבים" (פיסקה 26 להחלטה).

...

הפסיקה הכירה בדרך זו. ובעניין זה הפנה כב' השופט היימן לפסק הדין בת"א (מחוזי ירושלים 1528/99 יזדי נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו): "(ש)עניין המיטרד הוא מקרה מתאים לפיצוי בדרך של אומדנא. דרך של אומדנא מתאימה, לדעתי, להערכת הנזק הלא-ממוני שמקורו ברעש. טיבו של נזק לא-ממוני, הוא שתשלום בכסף איננו משיב למעשה את המצב לקדמותו, אך יש הכרח לשום בדרך כלשהי יסודות כמו אובדן הנאה, סבל וכיוצא באלה. כך הוא גם כשמדובר בהפסד הנאה מרכוש. נזק לא-ממוני בגין מיטרד הוא נזק קשה להערכה. אין מנוס אלא לאמוד אותו בשים לב לכל נסיבות הענין". במכלול השיקולים שפורטו לעיל, ובכלל זה תקופת המטרד (כשנה וחצי) היותו של המטרד כולל מטרדי רעש וריח בשל הצחנה (כפי שגם עולה מדוח העירייה שהתריע על המפגע התברואתי החמור בחלוף כשנה ממועד בו עברו להתגורר במושכר) העובדה שבאותו תקופה המנוח שהה בדירה משך רוב שוב היממה, ומנגד כי אין מדובר ברעשים רציפים וכן סביבת הבית והשכונה, מצאתי לחייב את הנתבעים בפיצויים על דרך האומדנה בסכום של 14,000 ₪, כאשר מתוך סכום זה הנתבע 3 כבעל הדירה ישא בעלות של 6,000 ₪.

יש לדחות דרישה זו. כאמור לעיל לא שוכנעתי כי הנתבעים (משפחת זבטני) הם אלה שהתנכלו לשוכרי הדירה, נהפוך הוא, השוכרים הם שיצרו מטרדי רעש וריח ומפגעים תברואתיים אחרים בחצר הבית, מטרדים שפסקו רק לאחר הגשת התביעה הנוכחית ולאחר שהשוכרים עזבו את הדירה.

התוצאה: אני מקבל את התביעה העיקרית (ת"א 24075-07-18) באופן חלקי ומחייב את הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: 14,000 ₪ - פיצויים בגין עוולות המטרד.

מהדירה נשמעה מוזיקה רועשת אשר הפריעה לשכנים המתגוררים בבניין, ולכן אחד מהשכנים (להלן: המתלונן) דפק על דלת הדירה.

בית משפט השלום נתן אמון בשלושת עדי התביעה – המתלונן וזוג שכניו, וכעולה מעדויותיהם השלושה יצאו מדירותיהם בשעת לילה מאוחרת על מנת לבקש מהמבקש להנמיך את עוצמת המוזיקה החזקה שנשמעה מדירתו, אך הוא לא פתח את הדלת.

...

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות.

לאור האמור, נחה דעתי כי עונשו של המבקש אינו מחמיר עמו, וודאי שאין בו משום סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות, המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"פ 1864/22 עדוי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (6.4.2022)).

סוף דבר, הבקשה נדחית.