המערערת היא חברה המעניקה שירותי הסעה, ובשנת 2009, בעקבות מיכרז שהתקיים, היתקשרה עם שתי העיריות המשיבות למתן שירותי הסעה לתלמידי בתי ספר.
לעומת טענות המערערת, טוענות המשיבות שתי טענות עיקריו:
(א) המערערת כלל לא זכאית לקבל תוספת התייקרויות על פי המסמך מתאריך 31.7.2010, וזאת משהטעם, שבמסמך זה נקבע, שהתוספת תחול החל משנת הלימודים תשע"ג, בה בשעה שתביעותיה של המערערת כנגד המשיבות התייחסו לשנת הלימודים תשע"ב.
(ב) המערערת אינה זכאית לקבל תוספת התייקרויות, שכן תוספת זו זכאים לקבל רק קבלני הסעה שתעריפי ההסעה שנקבעו בחוזי ההיתקשרות עימם, הם התעריפים כפי שתוקצבו על ידי משרד החינוך.
...
אין אני מקבל טענה זו. גם אם מדובר בטבלה שהופקה בשנת 2014, תצהירה של הגב' אברמסון היה ברור ומפורש, ואף בחקירתה הנגדית לבא כוח המערערת השיבה, כי המערערת זכתה במכרז בתעריף שהוא "מחיר השוק", והוא גבוה מהתעריף המתוקצב על ידי משרד החינוך (וראו עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 14).
(ח) על כן, אלמלא הגעתי למסקנה, שיש לדחות את הערעור בשל כך שתוספת ההתייקרויות חלה רק החל משנת הלימודים תשע"ג, הערעור כנגד המשיבה מס' 2 היה מתקבל, שכן היא לא הוכיחה את העובדה, שהמערערת סיפקה שירותיה בתעריף גבוה מהתעריף המתוקצב, והמנגנון שנקבע בסעיף 7.6 לחוזה חל עליה.
אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:
(א) הנני דוחה את הערעור.