תביעת שיפוי המוסד לביטוח לאומי בגין קצבת תלויים

הסכם הפשרה לבדו אינו מהוה הסכם שמכוחו רשאי היה המבטח לבצע את הנכוי ולמעשה מדובר בהסכם מותלה, הכרוך ותלוי בהסכם שאמור להכנס לתוקף במועד מאוחר יותר.

סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי מסדיר את זכותו של המל"ל להגיש תביעה כנגד צד ג' בגין גמלה ששילם ועתיד לשלם לנפגע וקובע: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששלמו או שהם עתידים לשלמה.". במרוצת השנים תוקן סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי והוספו לו שני תיקונים: הראשון, תיקון 146 והשני, תיקון 168.

משמע כבר אז ידעה כי יהיו נכויים בתביעת הנפגעת וכי צפויה תביעת שיפוי של המל"ל. לאור דבריו של בימ"ש המחוזי בעיניין חברת נמל אשדוד, מצא בית משפט קמא לקבוע כי בעניינינו חל תיקון 168 לחוק הביטוח הלאומי.

...

ביום 7.11.21 הוגשה מחדש תביעת המל"ל. המבקשת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מהנימוקים הבאים: בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), התביעה התיישנה בחלוף שבע שנים מיום התאונה, היינו ביום 28.5.12, כשבע שנים קודם להגשת התביעה על ידי המשיב; בענייננו לא חל תיקון 168 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") אשר נכנס לתוקף ביום 1.1.16, שכן הסכם הפשרה שמכוחו חל הניכוי קיבל תוקף של פסק דין ביום 12.11.15; ככל שייקבע כי תיקון 168 חל על התביעה, הרי שעדיין דין התביעה להידחות, זאת מאחר שכתב התביעה הוגש ביום 7.11.21, דהיינו בחלוף למעלה מ- 15 שנים ממועד התאונה ואין תחולה בנסיבות המקרה להוראות סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות.

בהמשך החלטתו התייחס בית משפט קמא גם לתחולתם של תיקונים 168 ו- 146 לחוק הביטוח הלאומי וקבע: "טוענת הנתבעת כי תיקון 168 לחוק הביטוח הלאומי לא חל במקרה דנא משום שהוא נכנס לתוקף ביום 1.1.16 ולאחר הסכם הפשרה מיום 12.11.15. אינני מקבל טענה זו. זאת משום שלתיקון יש תחולה רטרוספקטיבית ועל כן התיקון חל גם בענייננו. ראו: ע"א 22963-10-18 חברת נמל אשדוד בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן (21.1.20).

מסקנה זו מתיישבת כאמור עם תכלית החקיקה לא מצאתי בה פגם.

למעלה מן הצורך, קבע בית משפט קמא כי גם אם תיקון 168 אינו חל בענייננו, הרי שלכל הפחות תיקון 146 כן חל. גם במסקנה זו איני מוצאת כי נפל פגם.

סוף דבר לאור כל דבריי שלעיל מצאתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

אלו הם הנימוקים: דיון והכרעה: לעניין מטרות המערכת ההסכמית שבין הצדדים, ראו דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ פ"ד ס(4), 132 (להלן: "עניין אררט") שם נקבע כך: "המעיין במנגנון השיפוי הנקוב בסעיף 3, ובחוזה בכללותו, למד כי ההסכם אמנם נולד מתוך סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אולם משיצא לאויר העולם – יש לו חיים משלו. כלומר, אף שברקע ההסכם עומדת זכותו הסטאטוטורית של המל"ל לשיפוי מאת חברת הביטוח בגין גמלאות שהוא נושא בהן – זכות של תיחלוף – אין ההסכם נשאר נאמן לה לכל אורך הדרך, והוא משקף בחירה מוסכמת של הצדדים להסדיר בדרך של "קח ותן" את מערך החובות והזכויות ביניהם.

מסכים אני, איפוא, לדבריה של חברתי השופטת חיות, כי "... ההסדר החוזי יצר משטר אחר בכל הנוגע לזכות השיפוי המוקנית למל"ל בגין הגימלאות ששילם. הסדר זה, סוטה באופן משמעותי מהסדר השיפוי הסטטוטורי והוא נעדר כימעט לחלוטין את הסממנים המאפיינים סוברוגציה"; ומסכים אני למסקנתה של חברתי, כי "עילת התביעה לשיפוי, המוקנית למל"ל כלפי המבטחים על-פי ההסכמים שבנידון, איננה אלא עילה חוזית". אכן, ההסדר החוזי בא להסדיר מראש, ובמבט כולל, את שאחרת צריך היה לברר, בהליך משפטי פרטני, בכל מקרה ומקרה שבו קמה למל"ל זכות שיפוי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

זכות זו אינה תלויה בצלע האחרת של המשולש, הנמתחת בין המזיק לבין הניזוק, ולפיכך אין נפקא מינה אם בית המשפט קבע, במסגרת תביעתו של הניזוק, כי קביעת המוסד נסתרה, כי הנכות היא בשיעור נמוך יותר וכי רק חלק ממנה נגרם בשל התאונה (רע"א 8244/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי ([פורסם בנבו], 17.3.2009)).

...

אשר על כן, אציע לחברי לקבל את הערעור באופן שהמשיבה תשלם למערער את הסך 550,197 ₪ כשהוא נושא ריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית, מיום משלוח דרישת התשלום, דהיינו, 14.10.18.

נוסף על כך המשיבה תשלם למערער שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15% (כולל מע"מ), מתוך תוספת התשלום שנקבעה בפסק דין זה. איל באומגרט, שופט השופטת רבקה איזנברג אני מסכימה לחוות דעתו של חברי השופט באומגרט ומצאתי להדגיש: מטרת המערכת ההסכמית בין הצדדים, הסכמה הנוהגת שנים, נועדה בדיוק כדי למנוע התדיינות ובדיקה פרטנית בכל מקרה ומקרה.

משהצדדים כבולים למערכת ההסכמית ביניהם ומשמשיבה לא הציגה כל טעם המצדיק, ע"פ אותה מערכת הסכמית, שלא לחייבה בריבית המוסכמת דין הערעור להתקבל.

בית המשפט פוסק לתלוייו פיצויים בסכום של 1,000 ש"ח. לצד זאת, התלויים זכאים לקיצבה מטעם המל"ל בגין מותו של ראובן, בשיעור של 700 ש"ח. על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, עומדת למל"ל, כמיטיב, זכות חזרה כלפי המזיק בתביעת שיפוי.

ואכן, בע"א 675/75 צינורות המזרח התיכון בע"מ נ' שעבי, פ"ד לא(3) 225, 235 (1977), הדגיש השופט לנדוי כי ההלכה שנקבעה בעיניין צ'טווד "הושתתה כידוע על הרעיון שלמוסד מגיעה זכות סוברוגציה, לתבוע מן המזיק אותו חלק של הפצוי אשר המוסד שילם לניזוק בפועל בצורת גימלאות". יצוין, כי התפיסה שלפיה אם יש זכות חזרה למל"ל בגין הגימלאות ששילם לניזוק – יש לנכות את הגימלאות; ואם אין זכות חזרה – אין לנכותן (אלא אם קיימת הוראת חוק ספציפית המורה על ניכוי, כגון סעיף 82 לפקודת הנזיקין המורה כאמור על ניכוי תגמולי המל"ל מפיצויים שנפסקים לחובת מעסיק), קיבלה ביטוי מובהק במספר פסקי-דין של בית משפט זה. כך, למשל, ציינה השופטת בן-פורת בד"נ 30/83 כהנקא נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(4) 543, 551-550 (1984): "כפשוטם קובעים סעיפים אלה [סעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי בגירסתו הקודמת וסעיף 86 לפקודת הנזיקין – י"ו], שאין לנכות את הגמלאות מסכום הפיצויים, שהמזיק חייב בהם לשם הטבת נזקיו של הנתבע [...]. אולם כאשר יש למוסד זכות שבוב - או כאשר קיימת הוראה בדין שיש במקרה פלוני לנכות את הגמלאות מסכום הפיצויים חרף העידר זכות שבוב (ראה, למשל, [סעיף 82](http://www.nevo.co.il/law/73015/82) ל[פקודת הנזיקין](http://www.nevo.co.il/law/73015) [...]) - משתנה המצב. [...

בהמשך לכך, צוין כי "חרף קיומו של קושי זה, נוהגים לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצויים המגיעים לניזוק"; וכי "הגיונה של פרשנות זו במניעת חיובו של המזיק בכפל-פיצוי – הן לניזוק הן למיטיב הנזק – והיא נסמכת על כך שזכות השיפוי של משלם הגימלאות היא זכות סוברוגציה". בהתאם לכך, נקבע בעיניין מאיר כי "ככלל יש לנכות מתביעות התלויים והעזבון את תשלומי קצבת השאירים שמקבלים התלויים לפי חוק הגימלאות [חוק הרשויות המקומיות - י"ו]" (פס' 13).

...

כפי שראינו – פסיקה רבה תומכת בגישה שלפיה במקרים שבהם לא עומדת למיטיב זכות חזרה, ובהעדר הוראה ספציפית של המחוקק, אין מקום לנכות את ההטבה, בבחינת "אין שיפוי – אין ניכוי". סוף דבר התוצאה מכל האמור היא, כי משעה שאין למדינה זכות חזרה כלפי המבטחת בגין קצבת השאירים שמשולמת על-ידה למערערת, חלה הוראת סעיף 64(ד) לחוק, אשר לפיה אין לנכות את קצבת השאירים.

כלל הטעמים המשפטיים שהציגה חברתי השופטת וילנר לתמיכה במסקנה האמורה הם משכנעים – כל אחד מהם לחוד, ולא כל שכן כולם יחד.

ממילא חברת הביטוח אינה צריכה ליהנות מעצם קיומה של זכאות זו. לא זו אף זו: המסקנה האמורה מתיישבת היטב גם עם שיקולים של הכוונת התנהגויות, כמו גם עם ערכים מוגנים אחרים שדיני הנזיקין מגנים עליהם.

התאונה הותירה את ע' עוור, עם פגיעות גופניות וקוגניטיביות קשות, נעזר בכסא גלגלים ותלוי לחלוטין באחרים.

לשלמות התמונה יצויין כי פסק הדין עסק גם בתביעת המוסד לביטוח לאומי לשיפוי מהמבטחת בגין גמלאות ותשלומים ששולמו לע' בגין התאונה (ת"א 11582-04-12).

...

לסיכום – סה"כ יש להפחית מהסכום שנפסק לזכות ע' את הסך של 1,221,000 ₪, ובמעוגל – 1,220,000 ₪ (פסקאות 21, 22 ו-25 לעיל).

סיכום במסגרת הדין האזרחי-הנזיקי, הוכחה אחריותו של רוזנר להתרחשות התאונה, ובהיבט זה נדחה הערעור מטעמו.

מנגד, יש לקבל את הערעור לעניין שיעור האשם התורם של ע', ולהעמידו על 40%, חלף קביעתו של בית משפט קמא שייחס לו 65% אשם תורם.

על פסיקה זו חזר בית המשפט העליון ברע"א 5123/10 זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (21.8.2012), שם נידרש להחלת הוראות הסכם השבוב מקום שמדובר בגימלת נכות כללית (להבדיל מנכות מעבודה) "שאז, כידוע, נידרשת הועדה הרפואית של המוסד לכלל הנכויות של הנפגע, יהא מקורן אשר יהא", בעוד שהמל"ל זכאי "לתבוע רק את החלק היחסי מהגמלאות ששולמו, הקשור בקשר סיבתי לתאונה" ועל חברת הביטוח "תוטל החובה לשפות את המוסד רק בגין אותן גמלאות אשר ניתן לייחסן לתאונה הרלבנטית". בדונו בשוני שבין תביעה לשיפוי מכוח ההסכם בגין גמלאות נכות כללית לבין תביעה בגין גמלאות נכות מעבודה קבע כי "ככלל, אין מתעורר קושי לעמוד על הזיקה הסיבתית שבין הגימלה לבין התאונה, מקום בו משולמות כל הגימלאות במסגרת ענף נפגעי עבודה של המוסד על-פי קביעת הועדה הרפואית, שכן זו, נידרשת לעמוד גם על הקשר הסיבתי שבין הנכות לבין הפגיעה בעבודה" ומש"ברורה הזיקה הסיבתית" יהא המל"ל "זכאי לשיבוב בגין מלוא הסכום ששולם", כאשר "זכות זו אינה תלויה בצלע האחרת של המשולש, הנמתחת בין המזיק לבין הניזוק, ולפיכך אין נפקא מינה אם בית המשפט קבע, במסגרת תביעתו של הניזוק, כי קביעת המוסד נסתרה, כי הנכות היא בשיעור נמוך יותר וכי רק חלק ממנה נגרם בשל התאונה". (ההדגשה שלי – ש.י.) בית משפט קמא מצא לסמוך על פסיקתו של בית משפט העליון ברע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית (29.3.2009) והמבטחת הוסיפה והפנתה לרע"א 4008/17 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית (19.9.2017) אלא ששני פסקי דין אלה עניינם בשאלות משפטיות ייחודיות לתביעות שיפוי בגין גמלאות נכות כללית (האופן בו יקבע הקף השיפוי בהנתן שאין זהות בין הנכות שנקבעה במל"ל מבלי להדרש לשאלת הקשר הסיבתי לתאונת הדרכים לבין זו שנקבעה בתביעת הנפגע), שאלות אשר אין מקומן בתביעת שיפוי בגין גמלאות נכות מעבודה, זאת משביסוד קביעת המל"ל בדבר זכאות הנפגע לגימלה מונחת קביעת קשר סיבתי בין הנכות לתאונת הדרכים (מכאן אף הבסיס להוראת סעיף 6ב. לחוק).

...

אציע, איפוא, לחברי לקבל את הערעור, לחייב את המבטחת – המשיבה במלוא סכום התביעה, בצירוף הריבית ההסכמית זאת משנחה דעתי כי לא היה מקום לדחיית דרישת התשלום לאור פסיקת בית המשפט העליון, וכן בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

יונה אטדגי, שופט התוצאה הערעור מתקבל.

המשיבה תשלם למערער את מלוא סכום תביעתו, בצירוף הריבית ההסכמית, ובתוספת תשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.