תביעת שיבוב של חברת ביטוח בגין תשלומים למבוטחת

מבטחתה של התובעת, "מגדל", פיצתה אותה בגין הנזק שניגרם למלאי שאוחסן בעסק, ובהמשך הגישה תביעת שבוב כנגד השוכרת ומבטחתה "כלל" (תיק 39521-10-15).

דיון והכרעה בסעיף 13(א) להסכם השכירות שבין השוכרת למשכירה נקבע כי: "השוכרת מתחייבת לשאת בהוצאות ביטוחו של המבנה המושכר, בהתאם לסעיפי הפוליסה הקיימת בעת החתימה על הסכם זה. מוסכם על הצדדים כי המשכירה תידאג לביטוח המבנה התעשייה כולו, בביטוח מסוג אש מורחב + רעידת אדמה + ביטוח צד ג', וכי השוכרת תשא בתשלום עבור חלקו היחסי של המושכר מתוך כלל התשלומים לחברת הביטוח בגין הביטוח האמור". אין חולק כי המשכירה אכן דאגה לעריכת פוליסות כאמור בסעיף.

בסעיף 13(ג) להסכם השכירות נקבע כי: "השוכרת תידאג לעריכת ביטוח כנגד סיכונים העלולים להגרם לצד שלישי, והמשכירה והשוכרת במשותף ובאחריות צולבת יהיו המוטבים בפוליסה כנגד סכוני צד שלישי. פוליסת הביטוח תיכלול סעיף בדבר ויתור על זכות השבוב של חברת הביטוח כנגד המשכיר בכל דבר ועניין. כן תידאג השוכרת לבטח את כל עובדיה בביטוח חבות מעבידים". אין חולק כי השוכרת אכן דאגה לעריכת ביטוח נפרד בגין אחריות כלפי צד שלישי, בחברת "כלל", במסגרת פוליסה כללית של "מטריה בתי עסק" ובה כסויים נוספים (בפרק 9).

...

לאור כל האמור, יש כיסוי לאחריותה החוקית של השוכרת כלפי הצד השלישי (התובעת ו"מגדל" הבאה בנעליה) בפוליסה של "הראל", בדיוק כשם שיש כיסוי לחבות החוקית של השוכרת כלפי הצד השלישי בפוליסה של "כלל". לכן, על המבטחות לשאת בנטל החיוב לפי היחס שבין סכומי הביטוח.

גבול האחריות בפוליסת צד ג' של השוכרת ב"כלל" הוא 4,000,000 ₪ למקרה ולתקופה (לא ברור על מה מבוססת טענת השוכרת כי יש לקבוע תקרת ביטוח נמוכה יותר המתייחסת למושכר בנשר, ואני דוחה את טענתה זו אשר לא הוכחה).

סכום ההשתתפות של "הראל": 67,716 ₪ = (83,000 ₪ + 115,000 ₪) X 34.2% אני מקבל את ההודעה לצדדי ג' באופן חלקי, ומחייב את צדדי ג' לשלם למודיעות סכום של 67,716 ₪, ובנוסף (בשים לב לתוצאה) בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

יפים לעניין זה דברי המלומד ירון אליאס בספרו "דיני ביטוח" (מהדורה שניה 2009 עמ' 1121-1122): " ההכרעה בשאלת מעמדו של פסק דין שניתן בתביעת המבוטח נגד הצד השלישי נגזרת מהמועד שבו התגבשה זכות התיחלוף של המבטח. הכלל היסודי מורה כי אם הליכי התביעה של המבוטח כנגד הצד השלישי החלו לפני שנרכשה זכות התיחלוף, דהיינו לפני ששולמו תגמולי הביטוח, הרי שפסק הדין מחייב את המבטח. אם, לעומת זאת, החלו הליכי התביעה לאחר שלב זה אין לפסק הדין כוח מחייב כלפי המבטח. הטעם ברור. כמי שבא בנעליו של המבוטח, אין המבטח רוכש כלפי הצד השלישי זכויות עודפות, וכשם שהמבוטח אינו יכול לחזור ולתבוע את הצד השלישי, מחמת מעשה בית דין, כך אין המבטח יכול לעשות כן. על כן, אם הליכי התביעה החלו לפני תשלום התגמולים, אין המבטח רשאי להגיש תביעה נוספת כנגד הצד השלישי רק מכיוון שבנתיים שולמו התגמולים. לעומת זאת, אם המבוטח תבע את הצד השלישי לאחר קבלת התגמולים, אין בכוחו של פסק הדין לחסום את המבטח, שכן מששולמו תגמולי הביטוח למבוטח קמה למבטח עילת תביעה נפרדת כלפי הצד השלישי להשבת הסכומים האמורים". (ההדגשה שלי – מ.י.) זו גם עמדתה של המלומדת נינה זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (עמ' 479-480) : "אם תבע הניזוק את המזיק בטרם קיבל את הטבת הנזק ממיטיבו או את דמי הביטוח מן המבטח, וזכה ־ ״בולע״ פסק הדין את עילת תביעתו המקורית, ולא נותרה עוד בידיו זכות מהותית, שניתנת להמחאה לאחר. הוא הדין אם נדחתה תביעתו של הניזוק בכל אחד מן המצבים המתוארים. פסק הדין חוסם תביעה נוספת של הניזוק בגין אותה עילה, במילים אחרות, כמי ש״בא בנעליו״ של הניזוק כלפי המזיק, אין המיטיב או המבטח רוכש כלפי המזיק זכות טובה יותר מזכותו של הניזוק, וכדרך שזה אינו יכול לחזור ולתבוע את המזיק בשל מעשה בית דין שניתן, כך אף המיטיב או המבטח אינו יכול.

כמו כן, כעולה מהסכם הפשרה הרי שהנתבעים היו מודעים לכך כי דחיית התביעה כנגדם נעשתה אך בשל הסדר מול החברה הקבלנית ששילמה את נזקיו של המבוטח בסך של כ- 2,000 ₪ בלבד (קרן) בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד. ודוק, התביעה בהליך הקודם הוגשה כנגד הנהג, הנתבע 1, וכנגד מבטחתו, ושניהם היו מיוצגים על ידי עורך דין.

...

בנסיבות אלה, ובשים לב לסכום התביעה הנמוך בתביעת מבוטח התובעת בהליך הקודם, ומאחר וטרם הוגש כתב הגנה מטעם הצדדים השלישיים באותו הליך וטרם נטלו ייצוג משפטי, מקובלת עלי עמדת הצדדים השלישיים בכתב הגנתן, וכפי שעלה אף מעדות מנהל התפעול, כי ההסדר נעשה משיקולי עלות תועלת, לאור סכום תביעת המבוטח, ועל מנת להימנע מתשלום לעורך דין בעבור ייצוג משפטי, וזאת מבלי שהצדדים השלישיים הודו באחריות כלשהי לתאונה.

לאור המקובץ לעיל, התביעה כנגד הנתבעים, מתקבלת.

ההודעה לצד שלישי – נדחית.

לצורך הוכחת קיומה של זכות תביעה מכוח מנגנון התיחלוף המעוגן בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, על המבטחת בביטוח שיפוי להוכיח קיומם של שלושת אלה: התגבשות חבות חוזית של המבטחת כלפי המבוטח, על פי פוליסת ביטוח תקפה; ביצוע תשלום בפועל של תגמולי הביטוח למבוטח בהתאם לחבות זו; וחבות של אדם שלישי לפצות או לשפות את המבוטח בגין מקרה הביטוח, תהא מקור החובה אשר תהא (למעט אם מקור החובה נובע מחוזה ביטוח נוסף של המבוטח) (ראו: ע"א 7287/12 חתמי לויד'ס נ' חברת נמל אשדוד בע"מ, פסקה 15 (9.12.2014) (להלן: עניין חתמי לויד'ס); אורי ידין חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 154-153 (בסדרה פירוש לחוקי החוזים, גד טדסקי עורך, 1984) (להלן: ידין); ששון-דיני ביטוח, בעמ' 377-376; אליאס, בעמ' 1183-1168.

במצב הדברים שנוצר, ובהנתן שהסיבה להיווצרותו נעוצה בפסיקות של הערכאות הדיוניות, ולא בשגגה שיצאה מלפני טבע וחברת הביטוח הזרה, סבורני כי יש לאפשר להן לבחור בין שתי חלופות: ראשית, המשך ניהול התביעה במתכונת שבה הוגשה (להלן: מתכונת הנאמנות); שנית, צירופה של חברת הביטוח הזרה להליך כתובעת נוספת, תוך ביסוס תביעתה על מנגנון התיחלוף, כפי שיש להניח שהיה קורה אילמלא פסק דין VIG (להלן: מתכונת התיחלוף).

...

במצב הדברים שנוצר, ובהינתן שהסיבה להיווצרותו נעוצה בפסיקות של הערכאות הדיוניות, ולא בשגגה שיצאה מלפני טבע וחברת הביטוח הזרה, סבורני כי יש לאפשר להן לבחור בין שתי חלופות: ראשית, המשך ניהול התביעה במתכונת שבה הוגשה (להלן: מתכונת הנאמנות); שנית, צירופה של חברת הביטוח הזרה להליך כתובעת נוספת, תוך ביסוס תביעתה על מנגנון התחלוף, כפי שיש להניח שהיה קורה אלמלא פסק דין VIG (להלן: מתכונת התחלוף).

משנתקבל הערעור העיקרי, ממילא דין הערעור שכנגד להידחות, על שני רכיביו.

סוף דבר אם תישמע דעתי, יתקבל הערעור העיקרי וידחה הערעור שכנגד, כאמור בפסקאות 116-115 ו-120 לעיל.

למחרת יום התאונה הגיע אליה הנתבע ובקש סך של 1,500 ₪ (דמי הישתתפות עצמית) והיא שילמה לו סכום זה. בשנת 2007 קיבלה התובעת מיסמכי תביעה (הכוונה למסמכי תביעת שבוב שהוגשה נגד התובעת ע"י חברת הביטוח "הכשרת היישוב" שביטחה את השמוש ברכב צד שלישי שהיה מעורב בתאונה נשוא התביעה), והיא פנתה לנתבע לבדיקת מהות העניין.

התובעת ידעה כי אין לה כסוי בטוחי ולכן לא הפעילה את פוליסת הביטוח של רכבה ולא ערבה את חברת הביטוח בתשלום עלות התיקונים של רכבה ושל רכב צד שלישי.

...

לכל האמור לעיל ניתן להוסיף שתי הערות הקשורות לדיני ראיות: האחת, התובעת הינה העדה היחידה בתיק, ולא ניתן לקבוע תשתית עובדתית התומכת בגרסתה רק על סמך עדותה היחידה.

סוף דבר הן מחמת התיישנות והן לגופו של עניין – אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות בסך 2,500 ₪ תוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין.

התשתית הנורמאטיבית: מהו הנטל בו נידרש לעמוד מי שתובע שיפוי בגין תשלום ששילם בהסכמה? טרם שאדון בנסיבות המקרה הקונקרטיות ובטענת הנתבעת שהתובעת שילמה לעירייה "בהיתנדבות" ולא הוכיחה את הערכים הכספיים של תביעתה, אני סבור שיש לתת את הדעת תחילה לשאלה מה נידרש לבסס בגדרי הליך זה בכל הנוגע לדרישתה הכספית של הערייה מהתובעת בגין דמי השמוש עבור חריגות הבניה.

בע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4) 567, 571 (1997) דובר גם כן בתביעת שבוב של חברת ביטוח (לנוכח תגמולי ביטוח ששילמה למבוטח) אשר הוגשה נגד חברת שמירה שלפי הטענה הייתה אחראית לנזק שניגרם למבוטח.

...

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבעת קירתה שטח של 320.27 מ"ר. מנגד, אין מקום לאפשר לנתבעת לסטות מן ההודאה בכתב ההגנה – לפיו קירתה שטח של 250 מ"ר. בהתאם, אני קובע כי יש לזקוף לנתבעת קירוי בשטח של 250 מ"ר. להלן ניתוח הראיות והנימוקים למסקנתי: איתי הצהיר שהתובעת חויבה לשלם לעירייה בגין חריגות בניה ללא היתר בשטח של 460 מ"ר וכי התובעת מכירה בשטח של כ-140 מ"ר שבהם בנתה סככות בעצמה כאשר שטח של כ-320 מ"ר נבנה על-ידי הנתבעת (סעיף 16 לתצהיר).

מתוך עדותו של עזריאל ניתן לחלץ אפוא את המסקנה שהסככות בחלק הצפוני והמזרחי הוקמו על-ידי הנתבעת (כאשר המחלוקת עם הנתבעת לעניין זה היא ביחס לחלק מהסככה בחלק הצפוני-מערבי).

התוצאה המסקנה היא אפוא כי יש לחייב את הנתבעת לשפות את התובעת בגין התשלום ששילמה התובעת לעירייה עבור דמי שימוש בגין חריגות בניה בהיקף של 250 מ"ר. זאת, מתוך חריגות בניה בשטח של 460 מ"ר שבגינן חויבה התובעת בסך הכל.