תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי כנגד מעסיק, מבטחת וצד ג

כן טענה הנתבעת 1, כי בהתאם להוראת סעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995, ולפסיקה אליה הפניתה, הנתבעת 2 מנועה מלהגיש נגדה הודעת צד ג' במסגרת תביעת השבוב של התובע 2, ובשים לב לכך שהנתבעת 3 נכנסת בנעליה של הנתבעת 1, הרי שהנתבעת 2 גם מנועה מלהגיש הודעת צד ג' נגד הנתבעת 3 במסגרת תביעת השבוב של התובע 2.

בנוסף טענה הנתבעת 1, כי ההוראה עליה מסתמכת הנתבעת 2 מתוך המסמך של אישור הביטוחים, בדבר העדר הגבלה מפני תביעת תיחלוף של המוסד לביטוח לאומי, אינה רלוונטית שכן הוראה זו מתייחס לביטוח החבות כלפי צד ג' ולא לביטוח חבות מעבידים, שהוא הביטוח הרלוונטי לענייניה של הנתבעת 2.

...

אני מקבל את ההודעה לצד ג' שהגישה הנתבעת 2 נגד הנתבעות 1 ו – 3 (צדדי ג' 1 ו – 2), ביחס לתביעת התובע 1, ובהתאם קובע, כי הנתבעות 1 ו – 3, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע 1 את סכום הפיצוי שנפסק לעיל.

אני מקבל את תביעת התובע 2 כנגד הנתבעת 2 ודוחה את ההודעה לצד ג' שהגישה הנתבעת 2 נגד הנתבעות 1 ו – 3 (צדדי ג' 1 ו – 2) ביחס לתביעת התובע 2.

אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעות 1 ו – 3 הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ בגין דחיית ההודעה לצד ג', שהוגשה כנגד הנתבעות 1 ו – 3 ביחס לתביעת התובע 2.

בית משפט השלום בחיפה ת"א 33007-03-17 תיק חצוני: לפני כבוד השופטת נסרין עדוי-ח'דר התובע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עו"ד י. יונגר ואח' הנתבעות .1 תדהר בניה בע"מ .2 כלל חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד י. אפק ואח' צד ג' מנורה חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד י. נחשון ואח' פסק דין

לא זו אף זו, נקבע כי "הפוליסה לא תיכלול סייג בדבר תביעות תיחלוף (שבוב) של המוסד לביטוח לאומי" (ראו: סעיף 1 בעמ' 2 ברשימת הביטוח במנורה – נספח ג' לסיכומי הנתבעות).

ההרחבה ביטלה את הסייג בדבר תביעות השבוב של המל"ל כנגד מזמיני העבודות.

אם נאמר כי הפוליסה נועדה לכסות רק את חבותו של מי שמוגדר כמעביד לפי דיני העבודה והביטוח הלאומי, הרי שלא היה כל צורך בבטול הסייג בדבר תביעות השבוב, שכן וכידוע, למל"ל אין זכות חזרה אל "מעביד". לאור ביטול הסייג האמור, דומה כי פוליסת הביטוח מכסה את מזמיני העבודה גם בתביעות השבוב של המל"ל. פרשנותה של מנורה לביטול אותו סייג, אינה מקובלת עלי.

...

אם נאמר כי הפוליסה נועדה לכסות רק את חבותו של מי שמוגדר כמעביד לפי דיני העבודה והביטוח הלאומי, הרי שלא היה כל צורך בביטול הסייג בדבר תביעות השיבוב, שכן וכידוע, למל"ל אין זכות חזרה אל "מעביד". לאור ביטול הסייג האמור, דומה כי פוליסת הביטוח מכסה את מזמיני העבודה גם בתביעות השיבוב של המל"ל. פרשנותה של מנורה לביטול אותו סייג, אינה מקובלת עלי.

לסיכום אני מחייבת את הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובע את הסך של 161,278 ₪ (כסכום הכולל הוצאות משפט ושכר טרחת דין).

כמו כן אני מקבלת את ההודעה כנגד צד ג' ומחייבת אותה לשפות את הנתבעת 2 במלוא הסכום הנ"ל. צד ג' תשלום את הסכום הנ"ל בתוך 30 ימים מיום מסירת ההודעה על ביצוע התשלום לתובע, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו יום ועד התשלום המלא בפועל.

מבוא זוהי תביעת שבוב שהגיש התובע, המוסד לביטוח לאומי, נגד הנתבעות 1 ו- 2, להחזר תגמולים ששילם התובע לנפגע, מר ל' א' (להלן: "הנפגע").

הצדדים התובע, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "התובע" או "המל"ל"), שילם וממשיך לשלם לנפגע קיצבאות בסכום כולל משוערך של 1,397,329 ₪, בעקבות ניזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה.

כחמש שנים מאוחר יותר הוגשה גם התביעה דנן, היא תביעת השבוב של המל"ל. בהחלטת כב' השופט י' בשן מתאריך 2.7.2013 אוחדו שתי התביעות, תביעת הנפגע ותביעת המל"ל, ומאז התביעות נידונו במאוחד, תחילה בפניו, ומאז 24.9.2019, בשנה וחצי האחרונות - בפניי.

בסעיף 7 בהסכם, הוסכם שהתביעה נגד המעביד נדחית ללא צו להוצאות, על אף שהפניקס טענה לקיומה של חבות מצידו לתאונה, וזאת בשל הטענה כי חלקו של המעביד "נבלע" בתגמולי המל"ל. דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים, שהסכם הפשרה, שהפניקס חתומה עליו, נתן ביטוי לסיכון שתביעת הנפגע "נבלעת" בתגמולי המל"ל ומכאן שהפיצוי ששולם לו מהוה רק רבע מנזקיו.

סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, קובע בין היתר כי "טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי". מכוח זה, טוענת הפניקס, כי יש לנכות מכל תשלום שייפסק לזכות המל"ל, אם בכלל, את השתתפותה העצמית של חברת הקארטינג כפי שנקבעה בפוליסה.

...

בהתחשב בעובדה ששכרו של הנפגע השביח ויותר מאשר הכפיל את עצמו מאז התאונה ועד היום, אני סבורה כי יש להעמיד את הפסדי הנפגע לעתיד על סכום גלובלי, המבטא כ- 50% מהחישוב האקטוארי המלא, בסכום מעוגל של 300,000 ₪.

עזרת הזולת- לנוכח תיאור מגבלותיו של הנפגע, הן בעדותו, הן בקביעות המומחה, והעובדה שנכותו הינה תפקודית באופייה ומקשה על פעולות כמו טיפוס על סולם, ובהתחשב בכך שמאידך, לא הובאו ראיות על עזרה בפועל שניתנת לנפגע והוא אף מתפקד עצמאית בעבודתו, ולנוכח השפעות התאונה השנייה לגביה גם טען הנפגע שהיא הייתה קשה וחייבה בעזרה, אני סבורה כי בגין התאונה הראשונה נשוא התביעה יש מקום לקבוע שיעור נזק גלובלי בסכום של 50,000 ₪.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני קובעת כי יש לנכות את ההשתתפות העצמית שקבועה בפוליסה מהתשלומים להם זכאי המל"ל. ההשתתפות העצמית אינה חוב כספי של המבוטח כלפי המבוטחת.

התובע 2 - המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הגיש תביעת שבוב נגד הנתבעות 2-5 (שאינן המעביד), בגין כל התשלומים ששילם וישלם לתובע בגין תאונת העבודה הנדונה, בה נפגע התובע, בהתאם לשעור חלקן באחריות לתאונה.

הפוליסה מכסה חבות בגין נזק לצד ג' וכן הורחבה לכסוי תביעות שבוב של המל"ל (עמ' 5 לפוליסה).

בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, שכותרתו "זכות לתביעה" נקבע: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששלמו או שהם עתידים לשלמה...". "גמלה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי: "כל טובת הנאה שהביטוח לפי חוק זה מעניק אותה, לרבות הטבה לפי הסכם שנערך לפי סעיף 9, הענקה לפי סעיף 387 וגמלה לפי פרק י"ב או פרק י"ג, ולמעט גמול והחזר הוצאות המשולמים לפי סעיף 17א;". הינה כי כן, הגדרת "גמלה" בחוק הביטוח הלאומי היא רחבה וכוללת כל טובת הנאה שהחוק (והתקנות מכוחו) מעניקות ולא מצאתי כל סייג ביחס לזכות התביעה בגין תגמולי השקום ששילם המל"ל. אם לא די באמור, ברי כי הנתבעות אינן יכולות לטעון מחד גיסא כי יש לנכות מסכום הפיצויים להם זכאי התובע, את כל תקבולי המל"ל, לרבות תגמולי השקום המקצועי בסך של 1,124,051 ₪ (ראה עמ' 17 לסיכומיהן) ואולם מאידך גיסא לטעון כי זכות השבוב אינה חלה על תגמולי השקום המקצועי הכלולים בסכום זה. מעת שנטען על ידן כי גם סכום זה בא בכלל הסכומים הראויים לנכוי מהפיצויים להם זכאי התובע, יש בכך כדי להוות הכרה בכך שמדובר בסכום שהמל"ל זכאי לקבלו במסגרת תביעת השבוב.

...

יחד עם זאת, בניגוד לנטען בסעיף 74 לסיכומי האחים פתחי, התובע לא הודה כי חתם על מסמך ההדרכה (נהפוך הוא, הוא העיד כי זה אינו אופן חתימתו בד"כ. הגם ממלא בהעדר עדות חליל, לא ברור כלל מה הוסבר לתובע) ובכל מקרה, מהעדויות הסתבר כאמור, כי לשלב אלומיניום אכן היה אחראי בשטח בשם דוד וראה בעניין זה הן את עדות סולימאן (עמ' 44 שורות 18-21 וכן עמ' 45 שורה 2-7), על כי את ההוראות לעבודה קיבלו מטעם דוד והן את עדות סוהיל (עמ' 51 שורות 24-25), אשר העיד אף הוא כי עובדיו: "הם פגשו אדם אחד באתר שקוראים לו דוד. דוד הוא מנהל העבודה של שלמה חכמון. מדובר באדם מבוגר שאחראי על כל ההרכבות. ממנו אנו מקבלים הנחיות איפה מתחילים, איפה מסיימים, איך מרכיבים, איזה יחידות דיור להתחיל להרכיב. אנו מקבלים ממנו הכל" ובעמ' 52 שורות 12-13: "כן. שלמה נתן לי את העבודה הזו מזמן. עשינו 2-3 בניינים ואז נהיינו בקשר עם בחור בשם דוד מטעם שלמה". אציין, כי אמנם חכמון העיד לפני סולימאן וסוהיל, אולם, ב"כ שלב אלומיניום לא עתר לאחר עדותם לאפשר לחכמון, שעדיין נכח באולם, להשלים עדותו.

אינני מקבלת טענה סתמית זו. עיון בתעודת עובד ציבור שצירף המל"ל מעלה כי התשלומים מתייחסים לתשלום בגין שיקום במסגרת הכשרה מקצועית-תשלומי טרום הכשרה להשלמת השכלה, לימודי בגרות ומכינה, הכל כחלק משיקומו המקצועי של התובע.

התביעה נגד הנתבעת 5 נדחית.

התביעה נגד נתבעת 5 נדחית.

לפניי תביעת שבוב מכוח הסכם, שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן – התובע) נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן – הנתבעת).

סעיף 4(א) להסכם שנכרת בין התובע לנתבעת, קובע כדלקמן: "מוסכם בין הצדדים כי כאשר הנפגע נפגע בתאונת עבודה כמשמעותה בחוק והוא זכאי לגימלאות לפי פרק ג' לחוק, והחברה היא המבטח של מעבידו, לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד". להסכם זה נוספו נספחים, ובכלל זה מכתבו של עו"ד נוביק מיום 12/11/90, הכולל הבהרות לעניין סעיף 4(א) הנ"ל, מהוה חלק בלתי נפרד מההסכם, ובו נקבע כי: "נפגע עובד בתאונת דרכים שארעה תוך כדי עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, תוך כדי נסיעתו – כנוהג או כנוסע – בין אם ברכב שלו או ברכב המעביד, ובין אם ברכב שכור על ידו או על ידי המעביד או עקב השמוש בו – כשלמעביד יש עניין בנסיעה זו והנסיעה היא לצורכי המעביד – אין ולו תהיה למוסד זכות שבוב . . .". ההסכמות עם התובע הועלו על הכתב במכתב שנשלח על ידי אבנ"ר לחברות הביטוח, ומובאים להלן: "בתאונת דרכים בה נפגע עובד, במהלך עבודתו ועקב עבודתו אצל המעביד או מטעם מעבידו, בין ברכבו של העבד, בין ברכב מעבידו, או עקב השמוש בהם, לא תהיה למוסד זכות שבוב כנגד מבטח הרכב . . ." במכתב ההבנות מאת עו"ד אריה נוביק מיום 12/11/90, והמהווה חלק בלתי נפרד מההסכם בין התובע לנתבעת, הוגדר מהו "רכב מעביד", כדלקמן: "רכב בבעלות המעביד, או רכב שכור על ידי המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו". השאלה שבמחלוקת השאלה שבמחלוקת היא, האם התאונה ארעה בשירות המעביד וברכב המעביד, אם לאו.

היטיב להגדיר את המונח "רכב מעביד", כב' השופט ריבלין: "ההסכם רב השנים בין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח המסחרי ומסמך ההבנות שנילווה נסב על זכות השבוב של המוסד כלפי המבטחות בגין תגמולים ששילם לנפגעי תאונות דרכים; מיסמך ההבנות קובע, בין היתר, כי במקרים בהם אירעה התאונה ב"רכב המעביד", אין למוסד זכות שבוב כאמור.

...

מכל המקובץ, לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו ודין התביעה להידחות.

סוף דבר אני מורה אפוא על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.