תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי

אלא מאי? התובע מנסה לסמוך ידו על ההלכה בעיניין רע"א 5123/10 ילנה זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם ביום 21.8.12 (להלן: "הילכת זטולובסקי"), בנימוק כי מקום בו הניזוק עצמו לא הגיש תביעה עצמאית כנגד המזיק, ומאחר והוא אינו בעל דין בתביעת השבוב של המל"ל, או אז רשאי המל"ל להתבסס על קביעת הנכות של הוועדה הרפואית מטעמו שאם לא תאמר כן, יהא המל"ל תלוי בשיתוף פעולה של הניזוק ובהסכמתו להעמיד עצמו לבדיקת מומחים רפואיים במסגרת תביעת השבוב של המל"ל, אשר הניזוק עצמו כלל לא צד לה, מה שעלול להכשיל את בירורה.

...

למקרא ההלכה בעניין זטולובסקי באתי למסקנה כי "אין הנדון דומה לראיה" וכי לא ניתן להקיש ממנה דין דומה לענייננו.

וראה בעניין זה בסעיפים 18-19 להלכת זוטולובסקי: "... הטעם העיקרי שהנחה את בתי המשפט השונים, באמצם את הכלל שלפיו במסגרת תביעה לפי ההסכם יש ליתן עדיפות לקביעות ועדות המוסד, הוא שמירה על התכליות העומדות בבסיס ההסכם – מניעת התדיינויות וחסכון במשאבים. נוכח הקושי עליו הצבענו לעיל, הנובע מכך שהניזוק אינו צד להליך בתביעה שבין המוסד לבין חברות הביטוח, הגענו, כאמור, למסקנה כי גם בתביעות המוסד לפי סעיף 328(א), כאשר טרם נקבעה הנכות היחסית במסגרת תביעתו של הניזוק, יקבע בית המשפט את שיעור הנכות הרפואית הנובעת מהתאונה ואת שיעור הנכות הכוללת, בהסתמכו על קביעות הוועדה הרפואית של המוסד. רק אם לא ניתן יהיה לחלץ נתונים אלה מקביעות המוסד לבדן, כי אז יקבעו הנכויות על-ידי מומחים מטעם בית המשפט. ניתן להניח, כי לפחות בחלק מן המקרים יוכלו המומחים להסתפק בחומר הרפואי הקיים, לצורך קביעת שני הפרמטרים הרלבנטיים (הנכות הכוללת ונכות הנובעת מן התאונה). עמדנו על הקשיים שעשויים להיות כרוכים בהפעלת סעיף 328(ב), בכל הנוגע להעמדת הנפגע לבדיקה רפואית, אולם אין לנו צורך, בענייננו, לקבוע מסמרות לגבי שימוש אפשרי אחר בהוראת הסעיף..."  דומה, אפוא, כי לא ניתן לנתק את הדברים שנקבעו בהלכת זטולובסקי מהקשרם קרי: בתביעת שיבוב של מל"ל בגין נכות כללית בה הנכות הרפואית הינה מעורבת קרי: כוללת הן נכויות עובר לתאונה והן כאלו שהוספו בגינה, חילוץ יחס הנכויות שישמש את הצדדים לצורך חישוב הניכוי היחסי של גמלאות המל"ל לפי הלכת עמר (רע"א 3953/01) יהיה לפי הנכויות הרפואיות שנקבעו בועדות הרפואיות של המל"ל, ובתנאי כי אין בנמצא חוות דעת של מומחים מטעם בית המשפט.

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשת המוסד לביטוח לאומי להסתמך על קביעת הוועדות הרפואיות בעניינו של הנפגע.

אדרבה, מעצם העובדה שתביעתו של המוסד לביטוח לאומי היא תביעת שבוב אנו למדים שהוא עומד בנעליו של הניזוק, ואינו יכול לקבל יותר ממה שמוקנה לניזוק: "הפסיקה שבה וקבעה כי זכותו של המל"ל כלפי המזיק אינה אלא זכותו של הניזוק כלפי המזיק, המועברת למל"ל מתוקף עקרונות הסוברוגציה. המל"ל ניכנס בנעליו של הניזוק, כך "שזכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי...." (עניין אלחבאנין, פסקה 30 לפסק הדין, הדגשה במקור.

...

השתק פלוגתה "קלאסי" הוחל כאשר הצדדים להליך החדש הם אותם הצדדים שהיו בהליך הקודם, שאם לא כן, נמצאנו מחייבים צד בקביעה שלא הייתה לו הזדמנות לטעון לגביה.

מכאן, המסקנה באותו עניין, שאם לניזוק אין זכות לקבל פיצוי ב"שנים האבודות" המגלמות את קיצור תוחלת חייו, אף למוסד לביטוח לאומי לא תהיה זכות כזו, ראו שם).

שאלה זו היא נפרדת משאלת גובה הנזק, שבה ייתכן שלמל"ל אינטרס משמעותי יותר, אולם בשאלה אחרונה זו ממילא המוסד לביטוח לאומי חופשי להביא את ראיותיו כהבנתו, ולהוכיח שהנזק, בנתוני התביעה הקודמת, גבוה יותר ממה שהנפגעת הסכימה לו. סיכום לאור האמור, בקשת המוסד לביטוח לאומי נדחית.

כפי שנקבע ב-בש"א 6912/19 קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4.11.2019), בררת המחדל היא כי יאוחד הדיון בתביעת ניזקי גוף של נפגע בתאונת עבודה עם הדיון בתביעת השבוב של המוסד לביטוח לאומי בקשר לאותם הנזקים, אלא אם יוכח כי איחוד הדיון יסרבל את ההליכים יתר על המידה (ראו גם: בש"א 63841/21 המוסד לביטוח לאומי נ' ש.ש.א. עבודות בניה בע"מ, פסקה 5 (30.9.2021)).

...

יוער כי בית המשפט דחה את בקשת ההצטרפות להליך ביום 8.12.2022, תוך שציין כי למוסד לביטוח לאומי אין זכות תביעה כנגד המעביד וכן כי "בהליך אחד לא ניתן להגיש שני כתבי תביעה שונים ונפרדים". דין הבקשה להתקבל.

זאת שכן, מקום בו פלוני מגיש בקשה להצטרף להליך ובקשתו נדחית ובעקבות כך פלוני מגיש תביעה עצמאית ומבקש לאחד את הדיון (בתביעתו ובהליך אליו ביקש להצטרף), הרי שהיענות לבקשה לאיחוד תובענות עלולה אכן להוות "עקיפה" פסולה של החלטת בית המשפט לדחות את בקשת ההצטרפות.

התוצאה שדין הבקשה להתקבל.

(ב) עדותו של הנפגע: קשיים וסתירות תביעתו של המוסד לביטוח לאומי היא תביעת סוברוגציה (תיחלוף), משמע "זכותו של המל"ל כלפי המזיק היא, מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו, והיא עוברת לידי המל"ל מכוח הוראת סעיף 328 הנ"ל כדי סכום הגימלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל בשל מקרה הנזיקין" (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 132 (2006)).

...

יש לציין, כי אבן קיסר הבהירה בהסכם הפשרה גופו, וכן בדיון לפניי, כי הסכמתה לסיום ההליך מול הנפגע בפשרה נבעה ממגוון שיקולים (בהם שיקולים אנושיים), וכי היא עומדת על כל טענותיה בדבר היעדר חבות בנסיבות המקרה, ומבקשת לבררן במסגרת תביעת המוסד לביטוח לאומי (ראו גם החלטתי בפרוטוקול מיום 22.12.2022).

בענייננו, מצאתי גם אני למקד את הדיון בסוגיית הקשר הסיבתי, ולא להאריך בדברים בכל הנוגע ליסוד ההתרשלות (דומני שאין ספק בדבר קיומה של חובת זהירות של אבן קיסר כלפי מעבדי המשטחים שהיא מייצרת, ואין בידי לקבל את טענות הנתבעת שנועדו להדוף את מלוא החובות הקשורות לאזהרה ולהתגוננות מפני מחלת הסיליקוזיס אל כתפי המעסיקים והמדינה).

בדומה, גם לא מצאתי להיזקק לטענות נוספות שהעלתה הנתבעת, ובכלל זה לגבי תחולתו של סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ג-1963, שעניינו מצבים שבהם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". סוף דבר תביעת רשלנות המושתתת על טיעון בדבר הפרה של חובת היידוע, האזהרה וההדרכה, תלויה – לשם הצלחתה – בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה האמורה לבין התממשות הסיכון.

המסקנה שאליה הגעתי, לאחר שהאבק שקע והתמונה התבהרה, היא שבנסיבות הספציפיות של המקרה לא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש לכינון האחריות הנזיקית.

לפיכך, דין תביעתו של המוסד לביטוח לאומי – להידחות.

בת"א (מחוזי ת"א) 30486-09-10 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (נבו 02.01.2012), קבעה כב' השופטת וינבאום וולצקי כי בתביעות שבוב של המוסד לביטוח לאומי, כאשר בית המשפט נידרש לפסוק שכר טירחה של מייצג, עליו להביא בחשבון מהו שיעור העבודה שנידרש מעורך הדין שהגיש את התביעה ואין לקבוע אחוז מהסכום שנפסק.

...

לאור האמור, אני מקבלת חלק מטענת הנתבעות בעניין זה. אכן נראה כי לו היה מחושב שכר הטרחה בבית משפט השלום לפי 20% מסך של 174,180 ₪ בתוספת מע"מ, הסכום הכולל שהיה פוסק בית המשפט לשלם היה עומד על סך של 40,758 ₪, כאשר נפסק סכום של 26,000 ₪.

איני מקבלת את טענת הנתבעות כי גם הסכום הנותר של 25,000 ₪ שולם בגין הוצאות נוספות לרבות חוות דעת, וזאת כיוון שבית המשפט המחוזי בפסק דינו מורה כי בנוסף לסך של 40,000 ₪ על הנתבעות לשלם כמפורט בסעיף 84 לפסק דינו של בית משפט השלום.