תביעת שיבוב ביטוח לאומי לפי סעיף 328

בפניי תביעת שבוב שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל" או "התובע") כנגד הנתבע, לפי סעיף 328 של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") ו/או לפי פקודת הנזיקין, וזאת בגין סכומי הגימלאות ששולמו לגב' איילת ברמי (להלן: "המבוטחת"), בגין ארוע תקיפה שהתרחש ביום 07.06.2009 בסמוך לשעת חצות (להלן: "הארוע").

...

סוף דבר: יש לקבל את התביעה במלואה.

לפיכך - אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכום הנתבע בתביעה, בסך של 9,296 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד הגשת התביעה (06.06.2016) ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ. תשלומו של הסכום הפסוק המגיע על-פי פסק דין זה, יבוצע על-ידי הנתבע במשרד ב"כ התובע בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

בית משפט השלום בחיפה ת"א 46677-06-14 ה.א. ואח' נ' עריית חיפה תיק חצוני: בפני כבוד השופט אורי גולדקורן התובעים 1. ה. א. ע"י ב"כ עו"ד בנימין פילובסקי 2. המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עו"ד רועי מור הנתבעת עריית חיפה ע"י ב"כ עו"ד פאדי ג'ובראן פסק דין

לאחר שנעתרתי לבקשת הביטוח הלאומי להצטרף כתובע נוסף בתביעה זו, הוגש כתב התביעה מתוקן על-ידי שני התובעים, בו תבע הביטוח לאומי תביעת שבוב לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, בגובה דמי הפגיעה וקצבאות נכות מעבודה ששולמו על-ידו לתובעת.

...

ואילו השופט גרוס, שהיה בעמדת מיעוט וסבר שבאותו מקרה אין מדובר בפגם במדרכה שיוצר חובת זהירות קונקרטית, אמר: "ככל שעיינתי וחזרתי ועיינתי בצילומים אלה, מסקנתי היא כי אין בסדק המשתקף מהם משום מכשול בלתי סביר. כפי שמצינו משופעים רחובות הערים בסדקים ובבליטות מסוגים שונים וברי שאין מדובר במשטחים סטריליים שניתן לשומרם ולתחזקם כך שיהיו ישרים לחלוטין. העירייה גם אינה חייבת להעמיד שומרים ופקחים על כל מדרכה בעיר כדי שיתנו דעתם על כל סדק שמקורו בשימוש במדרכה או במי הגשמים ויחושו לתקנו על אתר. זוהי גזרה שאין העירייה יכולה ואינה חייבת לעמוד בה. חובתה של העירייה לדאוג לתקינות הרחובות ולמניעת מפגעים אינה שנויה במחלוקת, אך מכאן אין עדיין להסיק אחריות מוחלטת לגבי כל בליטה או סדק המתגלעים במדרכה זו או אחרת. בעניין זה יפים גם השיקולים התקציביים שנמנו בפסיקה שאוזכרה. ברור שאין מדובר בהכללה לפיה בכל מקרה של סדק במדרכה תופטר העירייה מכל אחריות, או היפוכו של דבר - תחוייב בנזק שייגרם בשל כך, אלא יש לבדוק כל מקרה על-פי נסיבותיו ולתהות על קנקנו של הסדק או המכשול בו הדברים אמורים. לא הרי בור עמוק יחסית, המהווה ללא ספק מכשול ומפגע של ממש, כהרי בליטה או סדק שאינם כה משמעותיים, אף שגם הם עלולים לגרום לנפילתו של עובר אורח הנתקל בהם. במקרה זה דעתי, לאור המראה הנשקף מהצילומים ו"מראית פני ה...סדק", כי מדובר בסדק שאינו עולה כדי מכשול ואינו חורג מתחומי "הסיכון הסביר" בו עלול אדם להיתקל דבר יום ביומו.

לסיכום, קיימת חובת זהירות מושגית של העירייה בכל הנוגע לשמירה על מדרכות, מדרגות וכבישים במצב תחזוקתי ובטיחותי תקין, באופן שימנע פגיעה בהולכים בדרך, אך בנסיבות המקרה הנוכחי, אף אם פסעה התובעת על הפגם במדרכה במצב שהשתקף בתמונות אותן הציגה בבית המשפט, לא קמה לעירייה חובת זהירות קונקרטית כלפיה, וממילא לא קמה לה אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה.

הנני מחייב כל אחד מהתובעים לשלם לנתבעת, באמצעות בא-כוחה, שכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ₪ וכן מחצית מהוצאות שכר טרחתו של המומחה הרפואי מטעמה, ועל כל אלה הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום.

תביעה בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע וכן תביעת שבוב שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן:"המל"ל") לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995, בגין תאונת עבודה שארעה בבוקר יום 22.2.2005.

...

כמו-כן, אני מחייב את הנתבעות 3-5 לשלם לתובע הוצאות משפט ובנוסף שכר-טרחת עורך-דין בשיעור של 20% מהסכומים האמורים בצירוף מע"מ. הנשיאה בהוצאות המשפט של התובע תהיה בהתאם ליחס האחריות 60-40 שנקבע לעיל.

אני מחייב את הנתבעות 3-5 לשלם למל"ל סך של 820,885 ₪ כדלקמן: בן שחר וכלל ישלמו סך של 328,354 ₪.

כמו-כן, אני מחייב את הנתבעות 3-5 לשלם למל"ל את הוצאות המשפט ובנוסף שכר-טרחת עורך- דין בשיעור של 20% מהסכומים האמורים בצירוף מע"מ. הנשיאה בהוצאות המשפט תהיה בהתאם ליחס האחריות 60-40 שנקבע לעיל.

זוהי בקשה לסילוק על הסף מחמת היתיישנות, של תביעת שבוב שהגיש המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי, להחזר תשלומי קצבת שארים ששילם ליורשי המנוחה גלית כלפון ז"ל, שהנם צדדי ג' והמבקשים בבקשה זו (להלן: "היורשים", "המל"ל" בהתאמה).

...

הנתבע הכחיש את אחריותו, העלה טענות שונות ושלח הודעת צד שלישי כנגד היורשים, ובה טען שהפיצוי ששילם במסגרת הליך הפשרה הינו בנוסף ומעבר לתגמולי המל"ל, כשבהסכם הפשרה נקבע באופן מפורש כי היורשים ישפו אותו בגין כל סכום שיידרש לשלם לכל אדם או גוף, לרבות בתביעת שיבוב של המל"ל. בכתב הגנתם דחו היורשים את כל טענות הנתבע כלפיהם, והוסיפו כי דין ההודעה ותביעת השיבוב להידחות על הסף, בין היתר מחמת התיישנות.

הדעות חלוקות איפוא באשר לנקודת הזמן בה החלה תביעת השיבוב להתיישן: האם כטענת היורשים - במועד בו ניתן היה לגלות את המחלה (בשנת 2003), או במועד בו התגלתה המחלה בפועל (ביום הלידה – 4.2.04) – שאז חלפו 7 שנים מהמועד בו הוגשה התביעה (ביום 12.7.04) וחלה עליה התיישנות; או שמא כטענת הנתבע והמל"ל - במועד בו נפטרה המנוחה (22.7.04), ולכל המאוחר במועד בו החל המל"ל לשלם את התגמולים לשאירים (1.8.04) – שאז טרם חלפו 7 שנים ודין טענת ההתיישנות להידחות.

מסקנה דומה עלתה באמרת אגב בע"א 2008/07 נירה לוטן נ' דוד ירמייב ז"ל, שם הביע בית המשפט העליון את דעתו, כי אם רק אחד מבין שני נתבעים מעלה טענת התיישנות והשני לא נזקק לה, הוא יהיה מנוע מלהעלותה, וממילא תוצאת ההתיישנות לא תחול עליו.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי מועד חישוב התקופה להגשת התביעה הוא לכל המאוחר יום הלידה - 4.2.04, ומכאן שתביעת השיבוב הוגשה בחלוף 7 שנים ממועד זה, חלה עליה התיישנות ודינה להידחות, כפי שטענו היורשים.

התוצאה היא שהתביעה נדחית כלפי היורשים- צד ג' בלבד.

בפניי תביעת תחלוף שהגיש המוסד לביטוח לאומי כנגד הנתבעת, לפי סעיף 328 של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 ו/או לפי פקודת הנזיקין, וזאת בגין סכומי הגמלאות ששילם וישלם לנפגע בגין תאונה שאירעה ביום 22.4.1998 (להלן: "התאונה").

...

על כן לאור האמור לעיל, אני קובע כי הפיצוי בגין עזרת הזולת והוצאות, הן לעבר והן לעתיד בגין התאונה הנדונה, יהיה בסכום כולל של 75,000 ₪, נכון להיום, וזאת על דרך האומדנא [יש לציין, כי הסכום של 50,000 ₪, אשר הוצע ע"י הנתבעת בתחשיב הנזק מטעמה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התאונה מגיע לכדי סך של למעלה מ-96,000 ₪].

סוף דבר: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן: סך של 527,592 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את "הוצאות המשפט", בהתאם להוראות תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.