תביעת שיבוב בגין נזקי שריפה שנגרמו עקב רשלנות נהג

התובעת טוענת בהתאם לדו"ח שמאי מטעמה, כי הנזקים שנגרמו למשאית כתוצאה מארוע השריפה הם 180,484 ₪, כאשר תשלום התובעת בגין אובדן הרכב ודמי שמאות עומד על 139,716 ₪, להם היא זכאית מעם הנתבעת מכוח זכות השבוב.

הלכה פסוקה היא כי תחולת הכלל המעביר את נטל השיכנוע אל הנתבעת, מותנית בהוכחת שלושה תנאים מצטברים: לתובעת לא הייתה ידיעה או לא הייתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק; הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו; נראה לבית המשפט, כי מסתבר יותר שארוע המקרה שגרם לנזק, נגרם בשל רשלנות הנתבעת מאשר שהמקרה ארע בהעדר כל התרשלות מצידה.

סעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע כי "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה.". אין לקבל טענה כי הנתבעת הבעירה או הייתה אחראית להבערת אש, מקום בו היתרחש פצוץ במשאית, במהלך נסיעת המבוטח, זמן רב לאחר ביצוע התיקונים, כאשר במהלכו של אותו זמן עבדה המשאית ואף ביצעה עבודה מאומצת.

הפרת חובה חקוקה התובעת טוענת כי ארוע השריפה נגרם כתוצאה מהפרת חובה חקוקה וכתוצאה מרשלנותה הבלעדית של הנתבעת או מי מטעמה, בין היתר, בכך שלא נתנה דעתה על הסכנה הצפויה, נהגה בנגוד לחוק ונתנה הנחיות שגויות ורשלניות לנהג בזמן קרות התקלה.

...

לא שוכנעתי במסקנותיו והללו אף לא נתמכו בשאר חומר הראיות, בין היתר בעדויות המבוטח ועובדי הנתבעת, המעידים על טיב הטיפול במשאית, על כך שבמשאית הותקנו חלפים שהובאו בידי המבוטח ועל כך שהמשאית יצאה ממוסך הנתבעת חודש לפני פרוץ השריפה ובמהלכו של חודש שלם, גמעה אלפי קילומטרים וביצעה עבודה מאומצת באמצעות שני נהגים.

משנדחו טענותיה של התובעת, הרי שיש לדחות את תביעתה.

סוף דבר, התביעה נדחית.

לפניי תביעה כספית המוגשת ע"י התובעים כנגד הנתבעות, בגין ניזקי שריפה שנגרמו לרכבו של התובע מס' 2 מסוג קיה מ.ר. 7173438 (להלן: "הקיה"), המבוטח אצל התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת"), כתוצאה מעלייתו באש של רכב הנתבעת מס' 1 מסוג רנו מ.ר. 3237333 (להלן: "הרנו"), המבוטח אצל הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת"), והתפשטות האש לעבר רכב הקיה.

התובעת מס' 1 שילמה בעבור ניזקי רכב מבוטחה - התובע מס' 2, פיצויים, שבגינם היא תובעת את הנתבעת מס' 2 במסגרת תביעת השבוב מושא פסק הדין , מכוח זכות התיחלוף ע"פ סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981.

הנהג ברכב הנתבעת 1, הודה בתצהירו כי האש פרצה מרכבו והיא זו שגרמה לנזק ברכב התובעים.

"במוקד דיוננו זה עומד סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אשר קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." 9.

אמור מעתה, בשים לב לחזקת הרשלנות אותה קובע סעיף 39 לפקודת הנזיקין, על בעל הנכס שעלה באש להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותו ולשם כך עליו להוכיח אחת משתיים: או שההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי - שאז לא היה חייב לנקוט צעדים למניעתה; או שאם זו היתה צפויה - הוא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה.

...

לא מצאתי באמור בחוות הדעת לעניין אפשרות קיומו של חומר נפיץ ברכב כדי להצדיק שינוי המסקנה הנ"ל, זאת מן הטעם הפשוט שלפיו לא הובאה ראיה ו/או בדל ראיה לכך שמדובר שחומר שהונח ברכב עובר למועד הצתת ובנסיבות העניין ואף לנוכח האמור בהודעותיו הנ"ל של עובד במשטרה, אין לשלול את האפשרות לכך שאותו חומר הונח ברכב על ידי אותו גורם שהצית את הרכב בזדון.

אף שהדברים נאמרים מעבר לנדרש כאמור, נוכח המסקנה שהגעתי אליה כאמור, אציין כי גם אם הייתי מגיעה לתוצאה אחרת שלפיה עובד היה אמור לצפות את התממשות הסיכון שבהצתה, לא הרי חשד ממשי ויכולת צפייה של התממשות הנזק כאפשרות קרובה וכמעט וודאית, כחשד ערטיאלי ומוטל בספק להתממשות הסיכון.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל ולאור כל המקובץ הריני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעות יחד סכום כולל של 10,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. הסכום הנ"ל ישולמו על ידי התובעים לנתבעות תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לתובעים, באמצעות באי כוחם, אחרת – ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד תשלומו המלא בפועל.

לפני תביעת שבוב בגין תגמולי ביטוח בסך של 334,987 ₪ אשר שילמה התובעת, הכשרה חברה לביטוח בע"מ, למבוטחה בגין נזקים שנגרמו למחפר המבוטח בארוע מיום 7/12/16, כמפורט להלן.

נטען עוד, כי השריפה נגרמה על ידי גורמים אשר ביקשו להזיק לקבלן; כי לא היה בידה לצפות את הארוע מראש ולמנוע את תוצאותיו, אפילו בזהירות סבירה; כי אף ככל שהייתה רשלנות מצדה, הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לארוע, נותק בשל מעשים, מחדלים וחוסר זהירות מצד הקבלן, הנתבעת 1 וגורמים אחרים.

נטען כי הקבלן התרשל וגרם לתאונה באשמו הבלעדי או באשמו התורם, משלא שמר על ציודו; לא בדק את סדרי השמירה, לא העיר, ולא דרש שינויים ותוספות שמירה ולא נהג כפי שאדם סביר ונבון היה נוהג בנסיבות.

חברה לביטוח בע"מ נ' אייל בנימינוב (13/2/19) (כבוד הש' אילונה אריאלי), נפסק לעניין ניזקי הצתה בס' 13-14: "... בתמצית, מקום בו מדובר בנזקי הצתה, על בעל הנכס שהוצת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותו ולצורך כך, עליו להוכיח אחת משתיים: או שההצתה לא הייתה בגדר סיכון צפוי, או שאם זו היתה צפויה - הוא נקט את כל האמצעים הסבירים למניעתה [ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה (9.9.1996), להלן: עניין יער זאב]." וראו גם ס' 16 לפסק הדין לעניין הנפסק בע"א 4473/93 יער זאב בע"מ הנ"ל, וכן ס' 7 להילכת יער זאב אשר נזכרה לעיל.

...

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעות 1, 2 ו-3 – נדחית.

בהתאמה, ההודעה לצד ג' אשר הגישה נתבעת 2 נגד נתבעת 1 – נדחית אף היא.

התובעת תשלם לכל אחת מן הנתבעות 1, 2 ו-3 הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל מע"מ של 10,000 ₪ (10,000 ₪ סך הכול לכל אחת מהן).

עוד התברר אך לאחרונה ותוך ניהול ההליך, כי הוגשו מספר תביעות שבוב ותביעות ניזקי רכוש בגין נזקים שנגרמו לנכסים נוספים הסמוכים למחסן הנעליים ואשר האש התפשטה גם אליהם.

לחלופין טענה כי הנזק נגרם בשל רשלנותם של צ"ג 1-2 והם אחראים ביחד ולחוד לשפותה בגין ניזקי השריפה מכוח ס' 64 או 38 לפקודת הנזיקין, כאשר צ"ג 3, הראל, חבה כלפיה כמבטחת צ"ג 1-2.

ס' 39 לפקודת הנזיקין שכותרתו: "חובת הראיה ברשלנות לגבי אש" קובע כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." ס' 39 לפקודת הנזיקין מעביר למחזיקת הנכס שממנו יצאה האש את נטל הראיה שלא התרשלה בקשר למקור האש או התפשטותה ומלשון הסעיף עולה כי המחזיקה תוכל לעמוד בנטל שהוטל עליה רק אם תראה כי נקטה אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותה, תהיה סיבת האש אשר תהיה (ר' למשל ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נ(1) 866 (1996)).

את מסקנתו ההחלטית ביסס החוקר על סירטוני מצלמות האבטחה של עסקים שכנים מהם עלה כי מוחמד אדעיס עובד חברת לין ואיש אמונו של רג'בי עזב את מחסן הנעליים 7 דקות בלבד לפני שפרצה האש, וכאשר המחסן היה חשוך, לאחר שהנהג ניסה להרחיק עצמו מזמן גילוי השריפה בפרק זמן של כשעה ורבע ולאחר שתכולת המחסן רוקנה למשאיתה של חברת לין (עמ' 77-75 לדו"ח הראל/10 חוקר הראל).

...

בענייננו לכאורה, משלא נטען וממילא לא הוכח בפניי כי בחברת לין נושאי משרה נוספים על רג'בי עצמו, ומשנראה כי הוא היה המביא והמוציא בחברת לין והרוח החיה שמאחוריה, לא שוכנעתי כי יש להחיל עליו דין שונה מזה שיחול על חברת לין, ולכן נראה כי יש מקום להטיל את האחריות הנזיקית לנזקי שטיחי ישראלי ולנזקי כלל ביטוח שנכנסה בנעליה - על צ"ג 1-2 ביחד ולחוד.

בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי שטיחי ישראל יכולה או צריכה היתה לפעול באופן שונה מזה בו פעלה לצורך התמודדות עם נזקי אש אפשריים, לא הוכחה כל התרשלות מצידה בעניין זה, וגם לו הייתה מוכחת – לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזקים הנטענים בשים לב לכך שחלק ניכר מהם לא נגרם מאש ישירה אלא ממים, מעשן, מחום או מפיח.

בנוסף, במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבר"ע צוין כי מן הראוי היה לחייב את הראל בהוצאות בבית משפט השלום לו הייתה בקשתה מתקבלת, שכן צירוף הראיה בשלב ההוכחות מוביל להארכת משך ההליך.

לפני תביעת שבוב בגין ניזקי רכב-רכוש שנגרמו לרכב המבוטח אצל התובעת על רקע תאונת דרכים שארעה ביום 16.11.2021.

מנגד, טוענים הנתבעים כי התאונה נגרמה עקב אי שמירת מרחק סביר מצד הנהג ברכב השלישי אשר פגע מאחור ברכב השני, שפגע קודם לכן ברכב הראשון שעצר בפתאומיות.

על כן, מר חמו לא נקט באמצעים הדרושים על מנת למנוע את הפגיעה ברכב השני שנסע לפניו, והוא אחראי לנזקים שנגרמו עקב התרשלותו.

כאשר נישאל מר טל על הכיתוב בטופס ההודעה של מר חמו, שם צוין כי פנס בלימה אחד מתוך שלושה ברכב השני פעל בצורה מאוד חלשה, השיב מר טל: "היה לו בגג מן נורה שלא ראו אותה בכלל, היחידה שבערה כפי הנראה. לא היה סיכוי לעצור לשלישי. לא אורות דרך, לא אורות ברקס, כלום" (עמ' 6).

...

בתקנה 342 לתקנות התעבורה נקבע כי "(א) ברכב .. יותקנו שני פנסי בלימה בשני צדי הרכב שאורם אדום והם ייראו .. ובזמן תאורה במזג אוויר נאה ממרחק של 150 מטרים לפחות; .. (ב) מותר שפנס אחורי ישמש גם כפנס בלימה, ובלבד שיהיו בו שני אורות נפרדים ושהאור המראה על בלימה יהיה בעל עצמה חזקה יותר וניתן להבחנה ברורה מן האור האחר". כאמור, על יסוד העדויות והמוצגים שנשמעו והובאו לפניי, אני קובעת כממצא עובדתי כי עובר לקרות התאונה הפנסים האחוריים ברכב השני לא היו תקינים.

לסיכום, הגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לקרות התאונה נחלקת בין הנהגים המעורבים.

אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה, בהתאם לשיעור האחריות היחסי.