לפני תביעת שבוב בגדרה התובעת, מבטחת רכב פרטי, תובעת מאת הנתבעים מס' 1-2, נהג משאית והמבטחת הרלבנטית, לשפותה בגין הפצוי ששילמה לרכב מבוטחה, הרכב הפרטי, בגין ניזקי הרכוש שנגרמו לו בעקבות תאונת דרכים מיום 26/3/19 (להלן- "הרכב הפרטי", "המשאית", ו"התאונה", בהתאמה).
לטענת התביעה, התאונה ארעה שעה שהרכב הפרטי עמד בכניסה לחניון בית החולים אסות''א ברמת החייל בתל-אביב, או אז המשאית שתמרנה על מנת להכנס לחניון אחר השוכן ממול לחניון אסותא, פגעה ברכב הפרטי שעה שזו נסעה לאחור.
כך לדוגמא מר גויטי העיד כי הוא לא ערך חקירה היכן המשאית עמדה, כי הוא "משער" שהיא עמדה בנתיב השני ועוד כהנה וכהנה תשובות מיתחמקות.
...
על סמך החומר המונח לנגד עיניי, נוכח התרשמותי הישירה והבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירותיהם הנגדיות בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק לרבות טופסי ההודעה של הנהגים ותמונות הנזק, ובשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה, ומוקדי הנזק ברכבים ותוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את מלוא השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק בין הנהגים המעורבים את האחריות לקרות אירוע התאונה באופן שכל נהג יישא באחריות בשיעור 50% לקרות התאונה.
ולהלן יובאו נימוקיי:
עדותו של נהג הרכב הפרטי, מר דוד גויטי, כי בעת התאונה רכבו היה במצב עצירה מוחלטת עת ביקש להיכנס לחניון של בית החולים אסות''א מקובלת עליי לחלוטין, ואני נותן בה אימון.
שקלול ובחינת מכלול הראיות שהובאו לפניי, כפי שהדברים פורטו בהרחבה לעיל, והעובדה כי שני הנהגים תרמו במעשיהם להתרחשות התאונה, הביאוני למסקנה כי יש לחלק בחלקים שווים בין הנהגים המעורבים את האחריות לקרות אירוע התאונה.
