התובעת פיצתה את מבוטחיה בגין הנזק לרכב ומשכך הגישה תביעתה כנגד הנתבעות, בהתאם לזכות התיחלוף המוקנית לה מכוח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981.
העדה העידה, כי לא ראתה את המנוף או את הבנייה הסמוכה שהייתה מעבר לחומת החניון ורק לאחר שיצאה מהחנות נוכחה לראות את הפגיעה ברכבה, מאותם אבנים שהפיל המנוף על גבי הרכב בשעה שקרס.
לשון הסעיף הנה כך:
" בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נימלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה."
מנוף הנו בהכרח כלי מסוכן, אשר יש להזהר בשימוש בו. ניתן לראות כי היתייחסות למנוף כחפץ מסוכן, עולה מהתנהגותם של עדי הנתבעת אשר טרחו להניח שלוט, לסמן בסרט את המקום ולבקש כי לא יחנו רכבים בחניון.
כלל גורף לפיו האחריות תרבוץ באופן מוחלט על גבי בעלת המנוף או המשאית שמהם נגרם הנזק, אף שלא הייתה כל התרשלות במעשיה, יש בו בכדי לייצר מצב בלתי ראוי של השקעה אינסופית של משאבים אפשריים, אף שאין הם נדרשים, אך ורק בשל חשש אפשרי והתכנות לקרות נזק.
...
אשר לטענות התובעת לפיהם לא ביצעו הנתבעות באמצעות המהנדס בדיקה מעבדתית לחלק המנוף שקרס, כפי שציין המהנדס בעדותו, דומה שלא היה בכך בכדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי, דווקא לאור דבריו הבהירים של המומחה וביחס לעדותו שלא נסתרה כאמור.
מסקנה זו מתבססת על הסיכוי שהנזק היה נמנע אלמלא ההפרה גדול מהסיכוי שהנזק היה מתרחש בלאו הכי.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, לא הוכחה רשלנות הנתבעת 1, ובנסיבות אלו, מצאתי לפסוק כי התביעה כנגד הנתבעות - נדחית.
