העידו גם עדים, עד תביעה מס' 2, שלא היה קשור בכלל למקרה ותיאר היתנהלות לא ראויה.
גם מעיון בעברו הפלילי ניתן לראות שמדובר במערער שמרצה מאסר בפועל על עבירות רבות ממגוון תחומים, לרבות פריצה, גניבה, עבירות רכוש, הסגת גבול פלילית, עבירות סמים, עבירות של גניבה חקלאית, הפרעה לשוטר, ייבוא וייצוא של סמים, מדובר במערער שלא מקפיד על קיום הוראות החוק הן הפלילי והן התעבורתי וכל ההתנהלות שלו במהלך הארוע נשוא כתב האישום, הוויכוח על הסרוב כן היה או לא היה מלמדת אותנו על אדם שלא מקיים את הוראות החוק באופן מניפולטיבי ואחר כך גם לא לוקח אחריות על הדברים הללו.
כך ציין ב"כ המערער כי עולה בבירור כי כוונת המחוקק כעולה מפרוטוקול עמ' 516 לדיוני ועדת הכלכלה שדנה בסעיף – הייתה שלא להחיל את עבירת הסרוב במסגרתו (דברי יו"ר הוועדה, ח"כ ארדן) – תוך שהוא מפנה לכלל נסיבות הנהיגה בשיכרות על ידי המערער כעולה גם מהכרעת הדין, כאשר לא מדובר בשתייה של כמות ניכרת של משקה משכר אלא חצי בקבוק בירה בלבד, כעולה מהודאת המערער בעצמו.
מנגד, הצביעה ב"כ המשיבה לנימוקי בית משפט קמא בגזר דינו המתייחס להרשעותיו הקודמות של המערער, המחזיק רישיון נהיגה משנת 1996 ולחובתו 25 הרשעות קודמות, מהן נהיגה תחת השפעת אלכוהול מ-2014, מהירות מופרזת, אור אדום, נהיגה בשיכרות מ-2008, נהיגה בזמן פסילה, הרשעות קודמות במישור הפלילי בעבירות רכוש, שבוש מהלכי משפט, הפרעה לשוטר, סמים, אלימות, איומים, בגינם אף ריצה מאסר בפועל.
...
בית משפט קמא התייחס לסוגיית פסילת הרישיון ל-10 שנים, שמע את טיעוני הצדדים ובסופו של דבר פסק לפי לשון החוק, אני מפנה לסעיף 8 לגזר הדין, סעיף 40 (א), בעצם קבע שברגע שהנאשם הורשע בנהיגה בשכרות בשנת 2008 ובנהיגה בפסילה ב-2004 לפני העבירה הזו ופחות מעשר שנים מגזר הדין הראשון, החוק קובע שסעיף 40 (א) (א1) חל. בית המשפט הסביר שהעבירה לא התבססה רק בגלל הסירוב שלו לבצע בדיקת נשיפה אלא גם על סמך ההודאה שלו שהוא שתה ועל סמך הכישלון שלו בדו"ח ביצוע בדיקת המאפיינים.
סופו של דבר, תוך התייחסות לכלל נימוקיו של בית משפט קמא לרבות נסיבותיו האישיות – הניגפות מפני האינטרס הציבורי – עתרה ב"כ המשיבה לדחות את הערעור, תוך הדגשת הכלל כי בית המשפט של הערעור לא מתערב בגזר דין של בית משפט קמא אלא אם כן כולל הוא סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת – ולא כך הוא.
נדרשתי לטיעוני הצדדים, כמו גם לנימוקי הערעור בכתב – ואני סבורה כי לא נפלה שגגה אצל בית משפט קמא בגזירת דינו של המערער.
גם אני סבורה כדעת בית משפט קמא כי אין מקום שלא להפעיל את סעיף 40 א' (א) 1 לפקודת התעבורה, וזאת במיוחד נוכח העובדה כי המחוקק עצמו לא החריג ביצוע עבירות מסוימות מהפעלתו.
נוכח כל האמור, מצאתי כי גזר דינו של בית משפט קמא ראוי ומאוזן, אין בו סטייה קיצונית ממדיניות הענישה ועל כן אני מורה על דחייתו של הערעור, על כל ראשיו בנוגע לגזר הדין.
