תביעת רשלנות רפואית: הסרת שיער בלייזר כושלת

השאלה המשפטית הניצבת בפני בית המשפט הנה האם עלה בידי התובעות שהתקשרו עם הנתבעת בהסכם להסרת שיער מגופן, להוכיח כי זו התרשלה בטיפול שניתן להן ו/או כי הפרה את החוזה שנכרת ביניהן והאם לפנינו חוזה ל"הבטחת תוצאה", או שמא "חוזה הישתדלות" בלבד? רקע וטענות הצדדים: בפני תביעה כספית בסדר דין מהיר על סך של 30,000 ₪ שהגישו התובעות כנגד הנתבעת, מנהלת מכון לקוסמטיקה, עימה התקשרו לצורך טפול הסרת שיער בלייזר מגופן.

עוד טוענת התובעת 1 כי בעקבות הטיפול הכושל אצל הנתבעת, היתקשרה עם מכון אחר בשם "מכון סי.אם.סי" להסרת שיער ושילמה סך של 6,600 ₪, שם קיבלה טפול מקצועי ויעיל ולדבריה אין לה כיום צמיחה של השיער שהוסר על ידי אותו מכון.

הנתבעת טוענת כי לא התחייבה לתוצאה מובטחת; וכי מדובר בחוזה "הישתדלות" ולא בחוזה "תוצאה" וכי היא פעלה בשקידה ראויה והתאימה לכל תובעת טפול לפי סוג עורה ושערה ולאחר שהצהירו כי אינן סובלות מליקוי רפואי.

...

לפיכך טוענת הנתבעת כי דין תביעתן של שלוש התובעות- להידחות.

התוצאה של האמור לעיל בדבר ה"תיקו" הראייתי, אינה אלא כי התובעות 1 ו-2 לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהן, לגבי טענה זו של אי גילוי פרטים מהותיים , בהיותן "המוציאות מחברן", ולפיכך אין בידי לקבוע כי הנתבעת לא הסבירה לתובעות 1 ו-2 טרם הטיפול את מהותו ואת הסיכונים והסיכויים הכרוכים בו. לגבי התובעת 3 – מעיון בטענות הצדדים, עולה כי קיימת התאמה כמעט מלאה בין הגרסאות לעניין מועד החתימה; ולפיה אין מחלוקת כי התובעת 3 חתמה על טופס הסכמה לאחר שביצעה לפחות טיפול אחד (לגרסת התובעת 3 מדובר בשני מפגשים).

בעניין זה יעקב קדמי, בספרו "על הראיות", חלק שלישי, מציין: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ"ש – הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד.... התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה או הושמע העד.... היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.

לאור כל האמור לעיל ומשהתובעות לא עמדו בנטל ההוכחה להוכיח עפ"י מאזן ההסתברויות את תביעתן, אני מורה על דחייתה.

עסקינן בתביעת נזיקין, לפצוי בגין ניזקי גוף אשר על פי הנטען, נגרמו לתובעת כתוצאה מטיפולי הסרת שיער בלייזר.

לפיכך, אין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לתקלה או לכשלון בעת מתן הטיפול הרפואי.

כך גם טפולי הסרת שיער בלייזר אינם נכללים בהגדרה של "עיסוק ברפואה" כמשמעות מונח זה בפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז- 1987 המגדירה "עיסוק ברפואה", כדלקמן: "בדיקת חולים ופצועים, אבחונם, ריפוים, מתן מירשם להם, פקוח על נשים בזיקה להריון וללידה, או שירותים אחרים הניתנים בדרך כלל מידי רופא". המסקנה מכל האמור לעיל היא שטיפול הסרת שיער בלייזר אינו נימנה על אותם טיפולים רפואיים החוסים תחת פקוח משרד הבריאות ואשר העוסק בהם מחויב ברשום בהתאם לתקנות בריאות העם.

לכן, ביצוע טפול תוך הפרת חובת הגילוי שחב מטפל למטופל ואי מסירת מלוא המידע הרלוואנטי לטפול מהוה הפרת חובת הזהירות שחב המטפל למטופל המשמעות האופרטיבית הנובעת מכך הנה, כי הפרת חובה זו מהוה, היא כשלעצמה, עוולה של התרשלות (ראו: ת.א (י-ם) 5412/03 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 22.08.11)).

...

התובעת הגיעה לפגישת הייעוץ מלווה באימה ואני מקבל את עדותה של היועצת מטעם הנתבעת כי הוסברו לה כל הסיכונים הכרוכים בטיפול כפי שמפורט בטופס ההסכמה.

בענייננו, הגעתי למסקנה כאמור כי הוכחה רשלנות באי מסירת מידע רלוונטי לידי התובעת, קרי; נשלל מהתובעת חופש הבחירה עקב הפרת חובת הגילוי בכך שלא יודעה על קיומו של סיכון להופעת המחלה.

סוף דבר לא הוכחה רשלנות בביצוע הטיפול.

לטענת התובעות, רק בדיעבד נודע להם שהתשלום בגין עבודת מושבי וההמחאות שימסרו אמורות להיות לפקודת הנתבעת, ולא לפקודת מושבי ואף התברר כי לנתבעת אישור לעסוק בהסרת שיער בלייזר.

אם לא די באמור, הרי גם בתצהיר שפיגלר בסעיף 6 נכתב במפורש כי הנתבעת שהנה חברה בבעלות הורי רעיית מושבי ורעייתו: "אשר בכל הזמנים הרלוואנטיים לתביעה היתקשרה עימנו בחוזה לאספקת שירותים רפואיים בתחום הכירורגיה". כלומר, גם בתצהיר, הודו התובעות כי ההיתקשרות הייתה עם הנתבעת.

ראו בספרם של ד"ר ע. אזר ז"ל- ד"ר א. נירנברג בעמ' 319: "האיזון הנערך בין הסיכונים והסכויים של הטיפולים האפשריים אל מול הטיפול שניתן בפועל, והשוואת רמת הטיפול שניתן בפועל לידוע, לאפשרי ולמקובל ברפואה מלמד לרוב אם ניתן טפול סביר או שמא ניתן טפול, שאינו עומד ברמה המקצועית הנדרשת". כאמור, התובעות לא הוכיחו כל מעשה ספציפי שמושבי היה צריך לעשות ולא עשה, או פעולה שביצע באופן לא ראוי ורשלני.

מאחר שהמומחה קבע כאמור כי לכשלון שתלים יכולים להיות מספר גורמים אפשריים, וכי לא מצא כי קיימת היתנהלות לא תקינה מצד מושבי (וזאת לאחר שעיין בכל המסמכים שעמדו ברשותו ושפורטו בחוות דעתו), לא מצאתי כי בית המשפט, אשר אינו גורם מקצועי בתחום ההשתלות, יכול להגיע למסקנה שונה ולקבוע כי המדובר בחוות דעת שגויה, וכי רק על בסיס אחוזי ההצלחה, ניתן לקבוע כי מושבי התרשל בבצוע ההשתלות.

...

ואף בפועל המשיך וביצע את הטיפולים במרפאתו (לאור חוסר האפשרות לבצעו במרפאת התובעות כתוצאה מהסכסוך בגין הפרת התובעות את ההסכם בבטלן את השיקים), אני דוחה את טענת התובעות להפרת התחייבויותיו ביחס למטופלת זו. פנחסי יצחק – כפי שפורט לעיל, לא הוכח שכשלון קליטת השתלים אצלו נבעה מרשלנות מושבי.

כפי שצוין לעיל, שוכנעתי כי דווקא בשל הפרת ההסכם ע"י התובעות– ביטול השיקים והתשלומים לנתבעת, לא נמשכה ההתקשרות.

בהתאם, חוות הדעת שהגישו התובעות התבססה על הנחות, או טענות מפי שפיגלר, ולא על עובדות שהוכחו בביה"מ. לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה.

תובענה זו הוגשה בספטמבר 2010, כאשר חוות הדעת של מומחי בית המשפט שמונו על ידי בית המשפט בהרצלייה תקפות גם בהליך זה. התובעת, ילידת 1979, פנתה ביולי 2004 לנתבעת, חברה העוסקת, בין היתר, במתן טיפולים להסרת שיער באמצעות לייזר, לצורך הסרת שיער בחלקים שונים בגופה.

פרופ' אינגבר דחה את מסקנתו של ד"ר ויינראוך, כי לא היה מקום לבצע בתובעת טיפולים לאור הרמות הגבוהות של הטסטוסטרון בדמה: "אין כל מניעה לבצע טפולי לייזר להסרת שיער בנוכחות רמות טסטוסטרון גבוהות. הספרות הרפואית דוקא תומכת בביצוע טפולי לייזר להסרת שיער במקביל לטפול בבעיה ההורמונאלית". פרופ' אינגבר דחה גם את מסקנתו הנוספת של ד"ר ויינראוך, כי הגילוח החוזר גרם לצמיחת שיער באיכות שונה וקיבל את חוות דעתו של פרופ' וולף גם בנושא זה. פרופ' אינגבר סיכם ואמר כי אינו רואה כל רשלנות בטיפול שניתן לתובעת על ידי הנתבעת או טעות בטיפול בה. עוד ציין כי אין ספק שהטיפולים כשלו ולא הצליחו לגרום להסרת השיער.

...

גם לגופו של עניין, הן על פי מבחן אובייקטיבי והן על פי מבחן סובייקטיבי, איני סבורה כי קיימת הסתברות גבוהה יותר למסקנה שאם היה נאמר לתובעת כי קיימים מחקרים לגבי הסרת שיער פנים בלונדיני המעידים על יעילות ממוצעת של 52% ושביעות רצון ממוצעת של המשתתפות במחקר, בעלות שיער לבן ובלונדיני, של כ – 67%, היה בכך כדי לגרום לתובעת להחליט לא לעבור הטיפול, מאשר המסקנה ההפוכה.

אני סבורה כי גם אם היה נמסר לתובעת כי אחוזי ההצלחה שנמצאו במחקר שנערך לגבי מכשיר זה, בשיער פנים בלונדיני הם כ – 52% ולא 80%, כאשר לגבי שיער כהה תתכנה תוצאות טובות יותר, ההסתברות הגבוהה יותר היא שעדיין הייתה התובעת מעוניינת לנסות ולעבור הטיפול, בהעדר אלטרנטיבות מתאימות אחרות עבורה באותה העת.

מסקנתי היא, כי, בנסיבות העניין, לא הוכח במאזן הסתברויות כי אם היו נמסרים לתובעת מלוא הנתונים לגבי אחוזי ההצלחה בטיפול בשיער פנים בהיר, כפי שנמצאו במחקר סאדיק, הייתה החלטתה לעבור את הטיפול משתנה ולא הוכח הקשר הסיבתי לצורך גיבוש עוולת הרשלנות.

כויות בדרגה 1 שנגרמו לתובעת לאחר טפול הסרת שיער אצל הנתבעת עומדות ביסוד התביעה הכספית לפיצויים בגין נזק גוף שהוגשה בתיק זה. רקע התובעת ילידת 2002 היתעניינה בטיפולי הסרת שיער ופנתה בחודש ינואר 2021 אל הנתבעת שמפעילה קליניקה לטיפולי הסרת שיער.

התובעת מייחסת לנתבעת התרשלות בבצוע הטיפול השלישי שתוצאתו בנזק של גרם כויות בדרגה 1, והפרת חובת גילוי דבר קיומו של סיכון לגרימת תוצאה כנ"ל מטיפול הסרת שיער.

גם מבלי להדרש לשאלה באם עסקינן בטיפול רפואי, שהרי טפולי הסרת שיער באמצעות קרני לייזר אינם נכללים בהגדרת עיסוק ברפואה על פי פקודת הרופאים [נוסח חדש] תשל"ז- 1976, ההלכה הפסוקה הכירה בחובת זהירות החלה על המטפל והמעניק טפול קוסמטי, כלפי המטופל.

[ראה ע"א 813/06 ג'ונס נ' בית הספר האיזורי עמק החולה (7.2.08 ] לאחר שמצאתי כי התובעת עמדה בעול ההוכחה לרבות של אי הידיעה על סיבת הנזק, הואיל והשליטה על המכשיר הייתה בידי הנתבעת ומסקנת ההתרשלות מתחוורת יותר מאשר היעדרה בנסיבות , על כן היה על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה ובכך כשלה מהטעמים כדלקמן: ראשית, באשר למהלך הטיפול בתובעת - הנתבעת נימנעה מלהעיד עדים רלבאנטיים והסתפקה בעדותה של מנהלת החברה.

...

עוד אישרה נחרצות כי הכתוב בהסכם בדבר צריבה קלה, גלד, אי נוחות מעיד וכלל גם כוויות, אם כי לא מוצגות למטופל תמונות גלד פוטנציאלי בהעדר חובה על פי חוק לעשות כן. לבסופו של דבר הודתה כי המילה כוויות לא מופיעה בהסכם.

המסקנה המתבקשת היא כי למרות חובת הגילוי המוגברת, הנתבעת לא עמדה כלל בחובתה לגלות, להבהיר ולפרט את הסיכון שלשיטתה הוא סיכון ידוע וודאי.

לסיכום לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 33,080 ₪ בצירוף הוצאות בגין אגרה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7741 ₪.