תביעת רשלנות רפואית של אחות מוסמכת

זהות הצדדים המבקש טוען כי טרם לא הוכיחה שהיא "נותן שירותים לפי חוק זה". "נותן שירותים" מוגדר בסעיף 2 בחוק ביטוח בריאות ממלכתי "מוסד רפואי כמשמעותו בסעיף 24 בפקודת בריאות העם, 1940". סעיף 24(א) בפקודת בריאות העם מגדיר "מוסד רפואי" – "בית חולים, מרפאה, מוסד לטפול במשתמשים בסמים ומעבדה"; בתקנון מכבי מוגדר נותן שירותים "רופא, רוקח, אח, עובד פארה- רפואי אחר, מוסד רפואי, וכל גוף, תאגיד או גורם אחר אשר באמצעותם נותנת הקופה שירותי בריאות לחבריה על פי החוק, כמשמעותו של המונח בחוק זה". (ההדגשה שלי– א"ש).

בת"צ (מחוזי חי') 17050-02-09 פרופ' רנה גיל נ' קופת חולים מאוחדת (8.7.2009) נקבע: "ההזקקות בכתב התובענה לסעיפי הרשלנות או הפרת חובה חקוקה מתוך פקודת הנזיקין אינה הופכת תביעה להחזר הוצאות רפואיות ו/או להחזר פרמיה ששולמה בְּיָתֵר ל"תביעת נזיקין", כשם שעצם ההזקקות בכתב התביעה לסעיפי פרק ב' שבחוק הגנת הצרכן, אינה הופכת בהכרח את התביעה שבפנינו ל"תביעת נזיקין", המוחרגת מסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה, אלא יש לבחון את מהות התביעה המונחת בפני בית-המשפט, וכן את הסעדים המבוקשים.

כמו כן נטען לחבות ברשלנות, בכך שהמשיבות סיפקו שרות רפואי בידי אנשים שאינם מוסמכים לתתו.

...

הגדרה רחבה זו נתמכת בדברי בית הדין הארצי לעבודה בענין וקסלר, בסיפא של פסקה 7: "סיכומו של דבר, חוק הבריאות מקנה לבית-הדין לעבודה סמכות דיון ייחודית המשתרעת על התחום הרחב אשר נועד להסדיר את זכויות המבוטחים להן הם זכאים על-פי דין, לאור ההביטים הנורמטיביים שמתחום דיני הביטחון הסוציאלי, המגולמים בחוק הבריאות". ראה גם: רע"א 7325/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מכבי שירותי בריאות פסקה 10 (12.11.2013); ת"צ (ת"א) 53786-04-13 ארז שמאי נ' קופת חולים כללית פסקה 8 (21.7.2014).

המסקנה היא שענייננו עומד גם במבחן העילה, שעיקרה לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

התוצאה היא שאני מורה על העברת הדיון בבקשת האישור לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, שלו הסמכות העניינית לדון בה. המבקש ישא בהוצאות הדיון של המשיבה מס' 1, בסכום כולל של 1,800 ₪.

תביעה זו עניינה רשלנות רפואית נטענת בשל פצע לחץ חמור שניגרם והוחמר במהלך אשפוזו של התובע בבית חולים.

בהתאם לנוהל, האחריות לאיתור, זהוי מטופל בסיכון, למניעה ולהחלטה על אופן הטיפול בפצע לחץ הנה של אחות מוסמכת בוגרת הכשרה ייעודית אשר אמורה לערב רופא ככל שיש צורך בכך והסמכות לבצוע הטרייה כירורגית הנה של רופא בלבד.

גם אם יאמר שההחלטה כיצד להמשיך בטיפול הנה של הרופאים ולא של האחיות, אין בחומר הרפואי שהוצג, ובשלבים בהם תועדה החמרה הולכת וגוברת במצב הפצע, תעוד בדבר הפעלת שיקול דעת על ידי רופאי המחלקה או רופא אחר, בנוגע לאופן בו נכון לטפל בפצע הלחץ בשים לב למצבו הרפואי הכללי של התובע.

...

בהקשר לטיפול בפצע הלחץ, באתי לידי מסקנה שהתנהלות הצוות הרפואי הייתה בלתי סבירה, אף שניתן להניח שגם זאת לא בכוונת בכוון.

כמפורט לעיל, לאחר שקילת מכלול הנסיבות ואומדן סביר של הנזקים שנגרמו לתובע, בראי מצבו הרפואי הכללי ומגבלותיו סבורני שהפיצוי המגיע הוא כדלקמן – עזרת צד ג' – 110,000 ₪ ניידות – 8,000 ₪ הוצאות רפואיות ואחרות - - 225,000 ₪ נזק לא ממוני - 200,000 ₪ סה"כ פיצוי - 543,000 ₪.

הנתבעת תשלם איפוא לתובע סך של 543,000 ₪, בצירוף החזר אגרה כפי ששולם, שכרו של המומחה מטעם התובע לרבות שכר עדותו, הכל בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום.

אין דרך אחרת לומר זאת, משקלה של חוות דעת התובעים כחוות דעת רפואית הבאה לתמוך בתביעת רשלנות רפואית ובקביעת נמוך מאד, באמת שאין בה כלום, לכל היותר חזרה שטחית על מה שמופיע בתצהירי העדים האחרים (אלא שהם אינם מוסמכים להעיד בנקודות רפואיות).

ייאמר מיד, מה טוב היה אילו כל חולה קשה ומוגבל (ויש הרי גם מחלות ותסמונות, חלקן לא קטלניות בטווח קצר או בכלל) היה זוכה לביקור של רופא בביתו פעמיים בשבוע, היה זוכה לביקור של אח או אחות שמוודא כי הטיפול הרפואי ככל שנידרש נעשה כראוי, היה זוכה לביקור של פסיכולוג או עובד/ת סוצאלי/ת פעם פעמים בשבוע, היה זוכה לעזרה מאסיבית בביתו ולא היה צריך לעמוד במבחנים בלתי אפשריים כימעט לצורך קבלת זכאות לסיוע מאסיבי שכזה.

...

מסקנה דומה יש להסיק גם ביחס לנזקים ולקשר הסיבתי ביניהם ולבין הנטען כלפי הנתבעת.

המנוח חלה למרבה הצער בסרטן ראשוני קטלני, חרף בדיקות דימות שנערכו זמן לא רב לפני האבחון, לא נמצא דבר מחשיד ומחלתו, מהגרועות שבסוגי הסרטן, התקדמה מהר ולא הותירה לו סיכוי, גם התובעים מודעים כך. כפי שצוין עוד בתחילת ההכרעה, קשה לי להוכיח את התובעים על הגשת וניהול תביעה זו, סובייקטיבית היא מוצדקת בעבורם, משפטית ומנקודת מבט הבוחנת את ההכרעה, אין לה, כפי שהוגשה ובוססה, סיכויי הצלחה ומשכך היא נדחית.

ברור לי שהנתבעת הוציאה סכומים נכבדים בעבור הגנתה ברם יכול להיות שגם אם לא הייתה מחויבת בכך, ניתן היה להתנהל בשעתו אחרת, לכאורה נותרו הוצאות מתונות כאלה ואחרות שהתובעים לא ביקשו החזר בגינם בשעתו אך היה סיכוי שיקבלו אותו אילו היו פועלים אחרת, אין כאן "קיזוז" אך בהחלט מופעל שיקול דעת המביא למסקנה כי חרף דחיית התביעה, לא יחויבו התובעים בהוצאות הנתבעת.

אף הטענה לתעוד חסר, רשומה רפואית לקויה או חלקית אינה טענה זרה לתביעות מסוג זה. כמו כן, על פי רוב באותן תביעות בירור שאלת הרשלנות מצריך בירור לגבי מעשיהם או מחדליהם של אנשי צוות רבים: רופאים, יועצים, אחיות ואנשי מנהלה.

זאת ועוד, מתוך אותה החלטה ניתן ללמוד שוב על הראציונאל שבגינו שונה המצב בתקנות החדשות, שעה שבית המשפט נידרש להקדיש זמן לבחינת שאלות שחלקן, כלשונו - "מכביד שלא לצורך, אינו נידרש ואינו עונה לתכלית שלשמה מתקיימים ההליכים המקדמיים, חלקן אינו רלוואנטי למחלוקת, וחלקן מופיע בשאלון שהופנה לנציג המוסמך של בית החולים ודי בכך", והינה עוד תמיכה לכך שאין אינטרס ממשי לשלוח 14 שאלונים לכל אחד ואחד מאנשי הצוות הרפואי.

...

החזרות על השאלות בשאלונים שצורפו תומכות במסקנה זו. הפסיקה שהוזכרה בבקשת התובעים: אין בפסיקה שהתובעים הביאו כדי לסייע להם.

סוף דבר על פי ההיסטוריה החקיקתית, תכלית ההוראה בסעיף 56 (ב) לתקנות החדשות, תכליתן של התקנות החדשות עצמן והיגיון הדברים, יש לפרש את הביטוי "בעל דין אחר" בתקנה 56 (א) ככולל את כל בעלי הדין המהווים גוף או חטיבה אחת.

לפיכך, בקשת התובעים להפניית שאלונים נפרדים לכל אחד מהנתבעים נדחית.

לשם כך הם פנו לנתבעת, ברברה בן עמי (להלן: "ברברה"), אחות מוסמכת ומיילדת שיעבדה כ-20 שנה במחלקת היולדות של בית החולים 'הדסה עין כרם', על מנת שתלווה אותם בתהליך.

אנו מבינים כי ביטוח רשלנות רפואית נימנע מכל מיילדות הבית בישראל ולכן אנו מוותרים על האפשרות לתבוע את המיילדת במקרה של נזקים שייגרמו ליולדת ו/או לתינוק כתוצאה מלידת הבית הזו.

...

בהתחשב בכל האמור לעיל ובפרט: בתמורה המוסכמת, בעובדה שברברה הגיעה לשליש השלישי של הלידה, בעובדה שהלידה הייתה קצרה ומהירה ושאם הייתה לידה לא מהירה ברברה הייתה מגיעה בזמן, בעובדה שרק אחרי השעה שש בבוקר נאמר לברברה לצאת לדרך, בעובדה שברברה תפקדה ללא רבב להוציא את העובדה שלא יצאה אחרי השיחה של 05:00 בבוקר, בכך שמלאה גם תפקידה לפני הלידה, ובליקויים בתקשורת מצד התובעים או מי מהם, והחלשת טענתם בכך שלא זימנו לעדות את הדולה, ראיתי לנכון להעמיד את הפיצוי שאני פוסקת על סך של 12,000 ₪.

כן אציין כי אני דוחה את טענות התובעים בדבר הפרה לכאורה של חוק לא תעמוד על דם רעך מצד ברברה.

שנית, התובעים לא הוכיחו ולו בראשית ראיה, טענתם זו. סוף דבר לעניין ההוצאות אציין כי כתב התביעה, התצהירים והסיכומים כללו טענות רבות שלא היו במקומן, וגם חקירתה הנגדית של הנתבעת התנהלה באופן לא ענייני ושאינו מכבד.