תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים נהריה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 24755-03-20 בפני כבוד השופטת אילת דגן התובע פלוני -נגד- הנתבעים 1.טר"מ כרמיאל בע"מ 2.בית חולים נהריה – המבקשת פסק דין

(בעיניין נתבעת 2) בפניי בקשת נתבעת 2/מדינת ישראל, משרד הבריאות (המרכז הרפואי לגליל מערבי-נהריה) לסלק את התביעה נגדה על הסף מחמת ייחוד העילה בהתאם לסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952 שקובע פטור מאחריות המדינה בנזיקים בשל פגיעה שארעה תוך ועקב השרות הצבאי.

הסעיף קובע את עקרון ייחוד העילה לפיו ככל שהנפגע ניחבל או שמחלתו נגרמה או הוחמרה בתקופת שרותו הצבאי, עליו למצות את ההליכים בגין טענותיו בפני קצין התגמולים ע"י הגשת תביעה לקצין בתגמולים בהתאם לחוק הנכים, ואין לו עילת תביעה נזיקית נגד המדינה, שכן "חוק הנכים הוא המסלול הבלעדי הפתוח בפני מי שניפגע בעת שרותו הצבא"(ראו בבג"ץ 1861/06 העמותה לקידום עינייני מוקרני הגזזת נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (נבו 06.08.2009 והפסיקה המצוינת שם)‏.

בעניינינו, בית חולים נהריה (שהתרשל, לפי הטענה) הוא בית חולים ממשלתי ומשרד הביטחון אחראי לטפול שם, ככל שהיה רשלני.

...

בתגובתו טוען התובע כי יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, מאחר והיא הוגשה בחוסר תום לב ושיהוי רב. עובדות התביעה היו ידועות לנתבעת 2 לפני הגשת כתב התביעה ולאחר הגשתו, ואף נוהל משא ומתן במשך כשנה לסילוק התביעה מחוץ לכותלי בית המשפט עד שביום 16/07/2020 הודיעה ב"כ נתבעת 2 לב"כ התובע כי היא מוציאה את התיק לעו"ד חיצוני לצורך הגנה ולאחר מכן שינתה המדינה את עמדתה.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, ויישמתי את הוראות החוק והפסיקה הרלוונטיים נחה דעתי כי יש לסלק את התביעה על הסף נגד המדינה מחמת עיקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים לפיו: אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל חייל בתקופת שירותו ועקב שירות.

לסיכום, התביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובע, לפי הטענה, בעקבות התרשלות בגילוי של מחלתו בזמן אמת.

לאור האמור לעיל והגם שסעד של סילוק על הסף הוא דרסטי, נראה כי המקרה נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם מוצדק לסלק את התביעה נגד נתבעת 2 על הסף, וכך אני מורה.

אין חולק כי באותו מועד הופנה למיון בבית החולים בנהריה, ולאחר טיפולים ומספר ניתוחים שנועדו להציל את אצבעו, ולאחר שבקש ייעוץ נוסף בבית חולים כרמל בחיפה, נאלצו הרופאים לקטוע את אצבעו.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובע לא העלה טענה כלשהיא בכתב תביעתו לגבי הטיפול הרפואי עצמו, למעט העידר שליחתו לבית החולים ב- 15 לחודש, והסירוב להכניסו לרופא ב-16 לחודש.

הכלל הבסיסי נקבע עוד בע"א 33/49 נוריאל אלקיים נ' בנימין אליעזרוב, פ"ד ג 193, 195 (1950) כדלקמן: "אם העובדה לא נטענה כלל על-ידי התובע ולא שימשה מעולם עילה לתביעתו, אין בית המשפט...רשאי לגלותה ביזמת עצמו מתוך חומר הדיון, ואין הוא יכול לסמוך עליה בפסק-הדין הניתן על ידו, שאם לא תאמר כן ייצא הנתבע מקופח בסדרי ההגנה שלו, שכן אין לצפות ממנו כי יחזה מראש, או יכחיש מראש את העובדות העתידות להתגלות במהלך הדיון, ואשר לא נטענו נגדו בכתב התביעה ונימצא הוא מפסיד, כמודה שלא מדעת, על סמך עובדות שלא היתה לו כלל אפשרות או שהות להכחישן". לעניין זה, נקבע כי בתביעה שעניינה רשלנות, על התובע לפרט בכתב תביעתו את כל פרטי הרשלנות הידועים לו, ופטור מלפרט, רק פרטי רשלנות שאינם ידועים לו (ראה: ע"א 179/61 לוטרמן נ' ג'חשאן, פ"ד טו 2372 (1961)).

...

בכל הקשור לביקור הנטען ביום 16.12.09, טענה עליה עמד התובע לאורך כל המשפט, אני קובע כי אין בטענה כל ממש.

המסקנה אפוא הינה כי התובע לא הוכיח התרשלות כלשהי של הנתבעת, ולא הוכיח קשר סיבתי בין התרשלות נטענת לנזקו של התובע.

בנסיבות האמורות, דין התביעה להידחות.

התביעה הוגשה נגד הנתבעות בהליך דנא וכן נגד בית החולים רבקה זיו.

נטען לרשלנות ביה"ח בנהריה שם עשתה התובעת בדיקת מי שפיר ונימסר לה כי התוצאה תקינה, מבלי שהודגש כי אין זה מחייב מסקנה של תקינות העובר- אציין כי ביה"ח נהריה אינו נתבע בגדרי ההליך.

בין השנים 2006-2015 עבד בתחנת טיפת חלב לישכת הבריאות בנפת עכו ובמקביל בשני בתי חולים ממשלתיים.

"ש. זה נכון שבמהלך ההיריון עם XXX הופנית לייעוץ גנטי בבית חולים נהריה? ת. הם שלחו אותי ואמרו לי אם לא אז או תעשי את זה או מי שפיר. בדיקה שאני צריכה לשלם עליה, אבל מי שפיר מבטיח לי שהבדיקה אם זה העובר תקין או לא תקין והסכמתי על מי שפיר." (ע' 75 ש' 7-10).

...

אני מקבלת את טענות הנתבעות כי בהעדר חו"ד למצבו וצרכיו של הקטין, אין באפשרותי לפסוק לו פיצוי.

לבסוף, לו היתה התביעה מתקבלת היה מקום לפסוק כמחצית מההפסד שנגרם לתובעים בגין הפסד השתכרות או בגין עזרת זולת.

לפיכך, ומעת שהתובעים לא הוכיחו נזקיהם כאמור, אני קובעת כי דין ראש נזק זה להידחות.

מבוא התביעה הנה תביעה לפיצויים בשל רשלנות רפואית אשר הוגשה על ידי בתו של המנוח כנגד בית החולים לגליל המערב-נהריה (להלן: "בית החולים").

...

לסיכום שאלת האחריות, הנני קובע כי לבית החולים אחריות של 20% בגרימת הנזק.

בהקשר לפגיעה באוטונומיה מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי כאשר נפסק פיצוי בגין כאב וסבל הפיצוי כולל את כלל הפיצוי על נזק לא ממוני לרבות פגיעה באוטונומיה ולא מצאתי מקום לפסוק פיצוי נפרד בגין פגיעה באוטונומיה (ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.03.18).

סוף דבר התביעה מתקבלת כאמור לעיל.

התובע, יליד 17.7.1992, תבע את מדינת ישראל, שהיא הבעלים והמפעילה של המרכז הרפואי תל אביב על שם סוראסקי (להלן : "המרכז הרפואי") וכן בית החולים לילדים על שם דנה (להלן: "בית חולים דנה") בגין ניתוח שעבר בבית החולים דנה ביום 26.7.2007.

עם זאת, בתאריך 30.10.2006 מר סנונו פנה למיון בית החולים "הגליל" בנהריה עקב כאבים וצליעה במפרק ירך ימין.

כך כאמור בע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, נג(4) 526 (1999): "שאלת הקשר הסיבתי כאשר הנזק נגרם שלא מטיפול רשלני, אלא עקב העדר מידע מספיק לקבלת "הסכמה מדעת" של המטופל, היא שאלה סבוכה לעצמה.

...

במאמרו "סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה" ספר שטרסברג-כהן 465, 467- 468 (2017), כתב השופט עמית כך: "הפגיעה באוטונומיה נובעת אפוא מהיעדר הסכמה מדעת, ובהקשר של רשלנות רפואית, רק בהיעדר הסכמה מדעת עקב הפרה של חובת הגילוי מצד הרופא, יכולה להישמע טענה לפגיעה באוטונומיה. הזכות לאוטונומיה היא זכותו של אדם לשלוט בסיפור חייו, זכותו להפעיל את כוח הבחירה לשם קבלת החלטה מושכלת על פי המידע המלא שצריך להיות מובא בפניו; זכותו שיעזבוהו לנפשו, וזכותו שלא יתערבו בגופו ללא הסכמתו, שניתנה מדעת. מקום שבו בית המשפט מגיע למסקנה שלא הופרה חובת הגילוי, למשל מאחר שהמידע שלא נמסר לא היה מהותי לקבלת החלטה, ממילא לא נפגעה הזכות לאוטונומיה. אם כך, מה מותר הפגיעה באוטונומיה מהיעדר הסכמה מדעת? כאן באה הלכת דעקה וחידשה לנו כי באותם מקרים שבהם אין קשר סיבתי בדמות סיבתיות ההחלטה, נכנסת לפעולה הפגיעה באוטונומיה. במילים אחרות, גם בהנחה שהוכח במאזן הסתברויות כי התובע היה מסכים לטיפול אילו נמסר לו המידע הנדרש, ניתן לפסוק לזכותו פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. על פי דוקטרינה זו, אין צורך להוכיח קשר סיבתי בין הפרתה של חובת הגילוי לבין החלטת התובע להסכים לטיפול שהביא לנזקו". כאמור בפסיקה ובמאמרו של כב' השופט עמית המצוטט לעיל, באותם מקרים בהם אין קשר סיבתי בדמות סיבתיות ההחלטה בין המידע שצריך היה להימסר לבין ההסכמה לביצוע הטיפול הרפואי, נכנסת לפעולה הפגיעה באוטונומיה.

אני סבורה כי הורי התובע לא הבינו באופן מלא את כל הסיכונים הטמונים בניתוח באשר לזווית ההליכה וכי לא הוסבר להם באופן שבו ניתן היה להבין בצורה חד משמעית כי לא ניתן לצפות את תוצאות הניתוח, כך אני מסיקה גם מתוך האמור בעדותו של ד"ר יניב, באשר לזווית ההליכה שכן ד"ר יניב העיד כי לא ניתן לצפות מה יהיה מנח הרגל בתום הניתוח- בין אם בסיבוב חיצוני או פנימי וכיוון שלא ניתן לצפות זאת, העניין לא מוסבר מעבר לסיכונים הכלליים שכן, כפי שהעיד ד"ר יניב, כאשר נכנסים למפרק בניתוח דברים רבים מאד יכולים לקרות ולא ניתן לכלול את כולם בהסבר שניתן (עמ' 38 שורה 15 עד עמ' 39 שורה 10 לתמליל מיום 18.9.22).

לפיכך אני מקבלת את הטענה בגין פגיעה באוטונומיה ופוסקת כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 150,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה וכן להשיב לתובע את הוצאות ניהול המשפט לרבות עלות חוות הדעת ושכ"ט עו"ד. ניתן היום, כ"ט סיוון תשפ"ג, 18 יוני 2023, בהעדר הצדדים.