תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים לניאדו

על פי כתב התביעה, טוענת התובעת, שבעניינה היתקיימה שרשרת כשלים במהלך טיפולים שקבלה בבית החולים רמב"ם זאת בשלוש נקודות זמן שונות: היתנהלות רשלנית בעת ביצוע הניתוח הקיסרי, שבעטיה, לטענת התובעת, לא אובחנה ולא הוצאה כבר בסיום הניתוח הקיסרי שארית השליה מרחמה של התובעת.

(ע"א 4384/90 שמעון ואתורי נגד בית חולים לניאדו (1997), ראה סעיף 10) גם אם נקבל את טענת ב"כ הנתבעת שמדובר על שתי אסכולות רפואיות ושאין סטאנדרט טפול יחיד אלא לפי שיקול דעת הרופא לאימוץ אחת האסכולות, הרי גם במקרה כזה אין לפטור את הנתבעת מאחריות שכן הבחירה בין האסכולות השונות נוגעת לבחירה בין טפול שמרני ולבין היתערבות כירורגית ברם כאשר נבחרת ההתערבות הכירורגית או אז מערכת השיקולים משתנה ועל כך בפרק הבא.

כמו כן יש להפנות לדברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 1069/96 מזרחי רחל נגד מדינת ישראל (1999) בעיניין דומה: "9. המסקנה מן האמור היא, כי מצבה הפתולוגי המיוחד של המערערת חייב את רופאי בית החולים לשקול את האופציות הטיפוליות העומדות לרשותם, ולבירור מביניהן את המתאימה ביותר. דבר כזה לא נעשה, ועל כל פנים אין בחומר ראיה שתעיד על כך שהדבר נעשה. עצם אי שקילתן של שיטות הפלה חלופיות, מהווה מעשה רשלנות. כבר נאמר בפסיקת בית משפט זה, שעל הרופא מוטלת חובה לקבל את החלטתו לאחר שבחן ובדק בקפידה את מימצאי המקרה שלפניו:

...

בנסיבות העניין, ומתוך שימת לב למכלול שיקולים שהוסברו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי על הנתבעת לפצות את התובעת בסכום של 100,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה. פגיעה באוטונומיה העמדה הרווחת בפסיקה מצדדת בגישה לפיה כאשר לא נמסר למטופל מידע הדרוש לפני הטיפול הרפואי, המחדל הזה כשלעצמו מהווה עילה להכרה בראש נזק עצמאי של פגיעה באוטונומיה, וזאת ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם כתוצאה מהטיפול וללא צורך בהוכחת קשר סיבתי בין היעדר ההסכמה לטיפול ובין הנזק.

לא אסתיר כי עמדתי עולה בקנה אחד עם עמדת כב' השופט עמית וסבור אני שיש לצמצם ככל הניתן את הפסיקה בגין פגיעה באוטונומיה, בוודאי כאשר מוכחים רשלנות, נזק וקשר סיבתי ביניהם.

סוף דבר, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 600,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך 35,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 18% ובצירוף מע"מ כאשר הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל אלא אם ישולם תוך 40 יום.

להלן עקרי טענותיו של פנר בכתב התביעה המתוקן האחרון: בסביבות חודש יוני 2004 פנה לפידות לפנר ובקש את סיועו ועצתו בנוגע לתביעה על סך 20,000,000 ₪ שבכוונתו להגיש בשם נתבעים 3 ו- 4 (להלן יחד: "בינסון") ובנם, אור בינסון ז"ל (טרם פטירתו) נגד שני רופאים ונגד המרכז הרפואי לניאדו בנתניה בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מרשלנות רפואית שבוצעה בעת הולדת הבן.

כמו-כן נחתם ייפוי כוח הכולל הוראה מפורשת שלפיה פנר יהיה זכאי לגבות את סכום התביעה וסכומים נוספים לרבות הוצאות בית משפט ושכר טירחת עו"ד. פנר שקבל את התיק לטיפולו, הגיש ביום 15.2.05 תביעה נגד בית החולים לניאדו, וניהל את התביעה מתחילתה ועד סופה, לרבות הפניית הנתבעים לרופאים מומחים, חקירת המומחים והעדים והגשת סיכומים.

...

על כל פנים, בסופו של דבר וכפי שנקבע בפסק דין זה, לפידות חויב לשלם לפנר את שכר טרחת עורך הדין המרבי לפי הסכם שכר הטרחה, וסכום זה יועבר לפנר ישירות מהסכומים המופקדים בקופת בית המשפט.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נגד בינסון נדחית, אך בנסיבות העניין, לנוכח האופן שבו בוטל ייפוי הכוח הראשון הנ"ל בתום הדיון בתביעת הנזיקין מבלי להודיע על כך מראש לפנר, ובשל החשד שהוסתר מפנר הסדר שכר טרחה נוסף בין בינסון ללפידות, לא מצאתי לנכון לחייב את פנר בתשלום שכר טרחת עו"ד לבינסון.

כפי שנקבע לעיל, התביעה של פנר נגד בינסון נדחית, אולם בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לחייב את פנר בתשלום שכר טרחת עו"ד לבינסון.

רקע עסקינן בתביעת רשלנות רפואית שהוגשה על ידי הקטין אור בינסיין ז"ל [להלן – "אור" או "הקטין"] והוריו, נגד בית החולים 'לניאדו' בנתניה, בשל ניהול רשלני של לידתו של אור שנולד ביום 12.11.2002, כשהוא באפגר 1 ללא נשימה, ונזקק להחייאה.

...

את הדיון בשאלת הקשר הסיבתי מתארים היטב דבריו של פרופ' להט, בסיום חקירתו: "אנו מדברים על מצב רפואי שאבחנתו נעשית על ידי איסוף נתונים, שלילת הסברים אחרים ותמונה קלינית מתאימה וצרוף כל אלה, מאפשר לנו להעריך שמדובר בשתוק מוחי שסיבתו היא כזו וכזו. יש מצבים שהתמונה היא קלאסית וברורה וחד משמעית וכולם יסכימו עליה, ויש מצבים גבוליים שניתן להתווכח. לצערנו, לא תמיד יש לנו את כל הנתונים". שומה על בית המשפט לשקלל את כל הנתונים וכל ההסברים לכלל תמונה אחת ולשאול את עצמו לאיזו מסקנה נוטה הכף: האם למסקנה עליה מצביעים התובעים, כי הנזק נגרם כתוצאה מתשניק סב-לידתי בשל המצוקה בה היה שרוי העובר עד שחולץ מבטן אמו, או למסקנת הנתבע כי נזקו של התובע נגרם כתוצאה מנזק איסכמי שנגרם במהלך ההיריון בשל התרחשות כגון: זיהום תוך רחמי, או מסיבה שמקורה בלתי ידוע, ולא כתוצאה מתשניק סב לידתי.

מכל האמור לעיל עולה המסקנה, כי התביעה הוכיחה גם את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לתובע לבין נסיבות לידתו.

סוף דבר התביעה הוכיחה במאזן ההסתברות המוטל עליה את אשמו של הנתבע ואחריותו לפצות את התובעים בגין נזקיהם כדלקמן: עזרת צד ג' - 114,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות - 50,000 ₪ הפסד השתכרות ב"שנים האבודות"- 573,005 ₪ הפסד פנסיה - 47,814 ₪ כאב וסבל - 500,000 ₪ קיצור תוחלת חיים - 850,000 ₪ הוצאות קבורה ואבל - 10,000 ₪ -------------- סך הפיצוי 2,144,819 ₪.

הנידרש לנדון התובע הגיש ביום 14.2.16 תביעה בגין רשלנות רפואית כנגד הנתבע, בית החולים לניאדו, שעניינה בטיפול כושל שניתן לו, לטענתו, אחר שסבל מחסימת המעי הדק ואשר כתוצאה מכך נגרם לו נזק משמעותי בתחום הכירורגי והאורטופדי.

...

עסקינן בתביעת רשלנות רפואית אשר הוגשה על ידי תובע יליד שנת 1993, כנגד קופת חולים כללית ובית חולים מאיר (נתבעים מס' 1, 2 בהתאמה) וכנגד בית חולים לניאדו (נתבע מס' 3).

...

להבהרה נוספת של היחס בין כלל הגילוי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות וההסדר המיוחד המעוגן בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ראו את שנפסק ב-ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, בפסקה 27-26 (‏12.07.10)): "שאלת היחס בין סעיף 8 לסעיף 89(2) מורכבת יותר, מאחר ששתי הוראות אלה מעלות, לכאורה, כללי גילוי שונים המתחרים זה בזה: סעיף 8 קובע כלל גילוי כללי, לפיו מקום בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. סעיף 89(2), לעומת זאת, קובע כלל גילוי מיוחד לענין תובענות נזיקיות בגין עוולות שנזק הוא רכיב מרכיביהן, ולפיו מקום בו לא נתגלה לתובע הנזק ביום שאירע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום הגילוי, תוך שנקבעו גבולות זמן להגשת התובענה: 7 שנים מיום הגילוי, או 10 שנים מיום אירוע הנזק, לפי המוקדם מביניהם." ובהמשך: "יוצא, אפוא, כי כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה מתייחס רק למקרה שבו רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו כשמדובר בגילוי מאוחר של עובדות אחרות החיוניות להקמת עילת התביעה, יחול סעיף 8 לחוק." ור' גם: רע"א 6614/19 מדינת ישראל נ' שלמה ג'הסי, בפסקה 17 (‏30.6.2021); ע"א 8172/12 פלוני נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, בפסקה 18 (‏18.1.2018)).

סוף דבר התביעה כנגד הנתבע 3 נמחקת בזאת מחוסר עילה, בהתאם לסמכותי על פי תקנה 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018.

עילות התביעה ביחס לניתוחים קדומים יותר נדחות בשל התיישנות.