תביעת רשלנות רפואית בניתוח שקדים

לפניי תביעה בעילות של רשלנות רפואית ופגיעה באוטונומיה המיוחסות לנתבעת, בעטיו של נזק נטען שניגרם לתובע מס' 1, יליד 2.3.1991 (להלן "התובע"), בעקבות ניתוח לכריתת שקדים ואדנואידים, כפי שיפורט להלן.

...

לאור אופי הפגיעה, לא שוכנעתי, וגם לא הוכח, כי התובע יזדקק לעזרת צד ג' בעתיד.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל הנני מחליטה לקבל את התביעה בעילה של רשלנות רפואית, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע מס' 1 את הסך של 303,000 ₪, וכן אגרת משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 70,000 ₪.

התביעה של תובעים 2 ו-3 נדחית בזאת, ובנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.

אקדים את המאוחר ואומר, כי לאחר שעיינתי במכלול המסמכים שבתיק וכן בחוות דעת המומחים שהוגשו, שמעתי את עדויות המומחים ואת סיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להדחות, מאחר שלא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו בדבר התרשלות הצוות הרפואי במהלך הניתוח, לא באשר לאופן בו בוצע הניתוח לתיקון מום הגסטרוסכיזיס ולא באשר לאופן ביצוע ההרדמה בעת הניתוח (להלן: הניתוח).

...

אם כן, השאלה העומדת לפניי היא, האומנם יש בחסרונן של רשומות כאלה ואחרות וברישום לקוי של רשומות בעניין הנדון כדי להעביר את נטל הראיה להעדר רשלנות לשכמה של הנתבעת, וככל שכן האם עמדה הנתבעת בנטל זה. לדידי, דין טענתו להידחות.

למעלה מן הצורך, אוסיף כי גם לו הייתי מקבלת את טענת התובע והנטל היה עובר לכתפי הנתבעת, שוכנעתי, כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח, שאנשי הצוות הרפואי שלה לא התרשלו בטיפול בתובע, כפי שפרטתי בהרחבה לעיל.

סוף דבר לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, מאחר שלא הוכח שדרך הטיפול בתובע הייתה נגועה ברשלנות או בכל פגם אחר, ולא הוכח כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין הטיפול שניתן לתובע ובין הפגיעה במאור עיניו או במערכת העיכול שלו.

המבקש תמך את כתב תביעתו בחוות דעת רפואית של פרופ' קוט, אשר קבעה כי הטיפול הרשלני במהלך הניתוח הראשון ולאחריו, הביא לכך שנוצר צורך בבצוע ניתוח שני.

...

(וראו גם עניין פלוני, שם נזכרה החלטתי הנ"ל בהסכמה, הגם שבאותו מקרה מינוי המומחה מטעם בית המשפט היה בהסכמה).

במקרה דנן, בנסיבות המיוחדות שנוצרו, כאשר בית המשפט נעתר לבקשתו של המבקש-התובע, לתקן את כתב תביעתו בעקבות חוות דעת מומחה בית המשפט, ואף להסתמך על אותה חוות דעת – אין מקום לחסום את דרכה של המשיבה, להתגונן מפני עילה חדשה, שנוצרה בעקבות חוות דעתו של מומחה בית המשפט, על ידי הבאת חוות דעת נוספת מטעמה.

סוף דבר, הבקשה נדחית ללא צורך בתשובה.

בעקבות טענות אלה, הגיש התובע חוות דעת משלימה, וכתב תביעה מתוקן, בגדריו העלה טענה נוספת לפיה השילוב של חולה שאינו לוקח תרופות עם מצבו הרפואי הכללי, הצדיק עריכת ניתוח מעקפים חרף צינתור ובכך שהדבר לא נעשה, קיימת התרשלות נוספת המתייחסת לטפול בתובע בשנים 2010 ו- 2011.

...

באתי לידי מסקנה שטענות התובע בנוגע לטיפולים שקיבל בשנים 2010 ו- 2011 התיישנו, ומכל מקום לא עלה בידיו להוכיח שהטיפול שקיבל בבית החולים בשנים אלה או בשנת 2015 היה רשלני.

כמפורט לעיל, נטל ההוכחה נותר על התובע והוא לא עמד בו. משהתביעה נדחית, אין צורך לדון בשיעור הנזק, אסתפק רק בכך שתשובות המומחה מטעם התובע לא הניחו את הדעת, שעה שבחוות הדעת המקורית טען לנכות של 90% אותה הפחית בעדותו, ומכל מקום לא הוכח קשר סיבתי בין הטיפולים הרשלניים שנטען שקיבל התובע לבין מצבו הרפואי ונכויותיו שנובעות ממצב זה. הרופאים אינם יכולים להיות אחראים לתוצאות האוטם הראשון שנגרם לתובע, וגם לא לאוטם השני, שכן לא ניתן היה לשער שהתובע ינהג בחוסר אחריות וימנע מלקחת תרופות מה שהביא לאוטם שני.

לו הייתה מתקבלת התביעה, לכל היותר היה צורך לדון בפיצוי המגיע לתובע בגין הזיהום שנגרם לו, האשפוז הממושך והצורך בהשתלת קוצב חליפי, הא ותו לאו.

התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

ענייננו בתביעה לניזקי גוף בגין רשלנות רפואית בניתוח שנערך למשיב ביום 2/6/2011 לאחר שנדקר בבטנו.

...

ג) באשר להחלטות מיום 28/12/2020 ו- 31/12/2020: אני סבורה כי יש ליתן רשות ערעור ולקבל הערעור לגופו.

מן הראוי שמומחה אחד יגיש חוות דעת מטעם הנתבעת הן בנוגע לניתוח הראשון (2/6/20211) והן ביחס לאירועים שלאחר האירוע הראשון וככל שהמבקשת איננה מעוניינת כי המומחה הנוכחי מטעמה ייתן חוות דעת, אני סבורה כי אין מקום לחייבה להיצמד דווקא לאותו מומחה.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור על ההחלטה מיום 20/12/2020 וניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל על ההחלטות מיום 28/12/2020 ו- 31/12/20 ב) המשיב יישא בהוצאות המבקשת ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.