תביעת רשלנות רפואית בניתוח פיסטולה במרכז הרפואי בני ציון

בקצירת האומר: המבקשת – הגב' שרית ואטריו הגישה את התביעה שלפני בעילה של רשלנות רפואית בטענות של איחור באיבחון סרטן השד ממנו היא סובלת, באופן שהביא להקטנת סכויי החלמתה וקיצור תוחלת חייה וכן ביצועם של ניתוחי שיחזור כושלים בשדיה לאחר כריתתם, באופן שהצריך ממנה ניתוחים נוספים, שגם הם כשלו וגרמו לה, על פי הנטען, נזקים פיסיים ונפשיים.

התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 2 – אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, שהנו המרכז הרפואי בו טופלה ושם בוצע לה ביום 01.11.2011 ניתוח לכריתת שד שמאל, באמצעות פרופ' דן הרשקו ושיחזור שד שמאל באמצעות ד"ר ערן בר מאיר.

המומחה קבע למבקשת 71.5% נכות צמיתה, המתבססת על כריתת 2 השדיים, פסטולה מפרישה בצלקת הבטן, צלקות נרחבות באזורים רבים והגבלה בהרמת כתף ימין עד לשכם.

הנתבע מס' 4 והצד השלישי מס' 2 – ד"ר ערן בן מאיר היתנגד לבקשה וציין כי התיקון של התביעה נעשה באופן שצירופו נתבקש לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

...

לטענת המבקשת בבקשתה, מצבה הנפשי הלך והחמיר עד כי אין מנוס מצירוף חו"ד בתחום זה. מקובלת עלי טענתה כי מאחר וחוות דעת מצומצמת ליסוד הנזק, אין בה כדי לייצר עילת תביעה חדשה.

בנסיבות אלו הבקשה מתקבלת.

המזכירות תמציא החלטתי צדדים.

בפני תביעה לפצוי בגין ניזקי התובע עקב ניתוח לתיקון פסטולה, שבוצע במרכז הרפואי בני ציון.

אין בליבי ספק שהתובע לא שיער בנפשו שלאחר הניתוח לתיקון הפיסטולה הוא יוותר במצב זה. יחד עם זאת, איני סבורה שבית החולים והצוות הרפואי נהג ברשלנות, הכל כפי שיפורט להלן.

...

יחד עם זאת, בשים לב לגובה של הנכות, אני סבורה שנכון להעריך את הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות בסכום של 180,000 ₪ (4,000 ₪ * 40% * 112.312 (מ.ה. עד גיל 70), במעוגל) בנוסף, נזקק התובע לעזרה בתקופת אי הכושר, ויש להניח שהוא יזקק לעזרה והוצאות רפואיות גם בעתיד, עקב קיומה של הסטומה.

לסיכום התובע סבל מפיסטולה, דהיינו נגע של דופן המעי ודופן כיס השתן, אשר גרם למעבר של צואה אל כיס השתן, ודלקות במקום הנגע ובדרכי השתן.

אשר על כן, דין התביעה להידחות.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 5776-12-13 ט. ואח' נ' המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי (איכילוב) בפני כבוד השופט צבי ויצמן התובעים: 1. מ. ט. ת.ז. 28739928 2. י. ט. ת.ז. 013281175 ע"י ב"כ עו"ד אבי לוטן ועו"ד אסף שפירא - נגד- הנתבעת: מדינת ישראל ע"י ב"כ עוה"ד שושנה גלס פסק דין

נציין כי לא בוצע לתובעת צלום CT כיוון שהצוות הרפואי, כך על פי הנטען, חשש לסכן את התובעת ועובָּרה וכי האבחנה הראשונית באשר לשבר הייתה כי מדובר בשבר בן שלושה חלקים NEER 3) [footnoteRef:1]) ואולם לאחר הלידה וקודם לניתוח בוצעה לה סקירת CT אשר מצאה כי מדובר בשבר בן 4 חלקים.

ביום 29.6.09 עברה התובעת את הניתוח השני במהלכו "נכרתה פסטולה המובילה לראש ההומרוס ביחד עם סינוס גדול וחלקו העקרי של ראש ההומרוס במראה נמקי ומזוהם. במהלך הניתוח הוכנס ספייסר צמנט עם אנטיביוטיקה" (עמ' 138 למוצגי הנתבעת).

אך אוסיף ואומר אף יותר מכך - גם אם יסבור הסובר כי הנתבעת התרשלה בכך שהמתינה פרק זמן ארוך מדי לאחר הלידה עד לבצוע הניתוח וכי ראוי היה לבצע את הניתוח מיד לאחר הלידה או לכל המאוחר יום – יומיים לאחריה, הרי שגם בכך לא יהא בכדי לקבל את תביעת התובע שכן לא הוכח כל קשר סיבתי בין עיכוב ביצוע הניתוח במספר ימים לאחר הלידה לבין נזקיה של התובעת, הכל כפי שיפורט להלן העידר קשר סיבתי בין היתנהלות הנתבעת לניזקי התובעת כאמור, לא מצאנו כי הוכחה רשלנות מצד הצוות הרפואי שטיפל בתובעת מעת הגיעה לחדר המיון בבית החולים עבור ללידה ועד לבצוע הניתוח.

...

בקשתה של הנתבעת התקבלה ובר"ע שהוגשה על החלטתי זו נדחתה ע"י בית המשפט העליון (ראו בר"ע 3686/16).

ולבסוף, מעת ששוכנעתי כי המידע הנדרש והרלבנטי נמסר לתובעת הרי שאף לא עומדת לה טענתה החלופית לעניין פגיעה באוטונומיה.

סוף דבר לא מצאתי כי הייתה רשלנות מצד הצוות הרפואי בכל הקשור בטיפול בתובעת, כשם שלא מצאתי כי נפל פגם במסירת המידע הנדרש לתובעת לצורך קבלת הסכמתה הרצונית לניתוח הנדרש.

בנסיבות אלו התביעה נדחית.

בפני תביעה בגין רשלנות בטיפול הרפואי שהוענק לתובע בעקבות חבלת ראש שנגרמה לו בהיותו בן 8 חודשים כתוצאה מנפילה מגובה של כ- 5 מטרים.

עקרי העובדות הרלוואנטיות בתאריך 8.10.93, בהיות התובע בן 8 חודשים לערך, נפל מגובה של כ- 5 מטרים, איבד הכרתו והובהל למרכז רפואי רמב"ם (הנתבע מס' 2 אשר בבעלות הנתבעת 1 - מדינת ישראל).

בתאריך 24.9.98 עבר התובע ריביזיה של הפצע בראש לצורך סגירה של הפיסטולה בדורה (קרום המוח).

בחוות דעתו ציין ד"ר ישראל כי הצוות הרפואי התרשל בטיפול בתובע, הן בדחיית הניתוח השני שבוצע לתובע והן בכל הנוגע לטפול שהוענק לתובע ביום 31.7.96, עת אושפז בשל נפיחות תת קרקפתית באיזור הצלקת הניתוחית.

...

נדמה כי ראוי בנסיבות אלה לאמץ דווקא את דעתו של המומחה מטעם הנתבעת פרופ' רייכנטל אשר כתב בחוות דעתו כי הטיפול השמרני שניתן לתובע למניעת התפשטות הזיהום הוא הטיפול המקובל "ורק כשזו אינה מביאה להחלמה מלאה, נשקלת האפשרות לניתוח ראדיקאלי". מכל מקום, בין כך ובין כך, אין מחלוקת כאמור כי הטיפול השמרני שניתן לתובע במתן אנטיביוטיקה בסופו של דבר הצליח, וכי הזיהום לא התפשט.

סיכומו של דבר, משהודה המומחה מטעם התובעים, ד"ר ישראל, כי למעשה לא נמצאה כל התרשלות בטיפול הרפואי שהוענק לתובע, ומכל מקום, כי לא נגרם לתובע כל נזק כתוצאה מההתרשלות הנטענת, ומשעה שהודה כי נכותו של התובע כיום נובעת כל כולה מהנפילה הראשונה, ממילא לא הוכחה עילת תביעתו של התובע.

אשר על כן, התביעה נדחית.

ממילא נדחית ההודעה לצד שלישי.

לאחר בחינת טענות הצדדים וכל החומר הרלוונטי, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום לקבל את הבקשה ולהורות על דחיית התובענה נגד בית החולים (המבקשים 1 ו-2) על הסף, וזאת לנוכח החסינות העומדת למדינה על פי הוראת סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים, הקובע לאמור: "(א) אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או החמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שרותו הצבאי עקב שרותו הצבאי; (ב) 'שירות צבאי', בסעיף זה, פירושו כבחוק הנכים (תגמולים ושקום), תש"ט-1949". סעיף 7ב(א) לחוק הנזיקים האזרחיים מרחיב את תחולתו של סעיף 6 גם על שלוחי המדינה, לאמור: "(א) בנסיבות שבהן אין המדינה אחראית בנזיקים לפי אחד הסעיפים 5 עד 7, יהא פטור מאחריות כאמור גם מי שבגללו היתה המדינה אחראית בנזיקים אילולא הסעיפים האמורים". החסינות המיוחדת המוקנית למדינה ולשלוחיה בסעיפים 6 ו-7ב לחוק הנזיקים האזרחיים, ניתנה לה כחלק מתפיסה סוציאלית רחבה, הכוללת הסדרים חוקיים המבטיחים פיצויים עיתיים למי שנפגעו בשירות המדינה ולבני משפחותיהם, שאינם מצריכים הוכחת אחריות, כגון ההסדרים הקיימים בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום), תש"י-1950 (להלן – "חוק התגמולים") ובחוק הנכים (ראו ע"א 9878/06 עמית נ' מדינת ישראל (2008), להלן – פרשת עמית).

כך למשל נקבע, כי רשלנות רפואית רגילה אינה מהוה סיבה מכרעת החורגת מגדרי מתחם הצפיות שיש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין העוולה המקורית לבין הנזק שניגרם כתוצאה מהטיפול הרפואי הרשלני (ע"א 7003/96 פנירי נ' המרכז הרפואי "שערי צדק" (1998)).

וכך גם נכתב בחוות הדעת הרפואית שהגישו המשיבים: "אין ספק כי הפיסטולה שבין החלק הקריבני של המעי הדק לבין החלק הרחיקני של המעי הגס – שהתפתחה בהדרגה בעקבות התאונה או כתוצאה מפגיעה במעי בעת ניתוח הבטן מיד לאחר התאונה – היא זו שהיתה אחראית לתמונה הקלינית הממושכת של שלשולים ותסמונת התת-ספיגה ממנה סבל [התובע] במשך השנים, אצל חולה שעבר טראומה בטנית ובהמשך מפתח תסמונת של תת-ספיגה מסיבה לא ידועה" (עמ' 7 לחוות הדעת של ד"ר שטרמר, נספח י"ב לכתב התביעה).

בעיניין זה ראו, בין השאר, את הסעיף הראשון לכתב התביעה בו נאמר: "עניינה של תובענה זו הינו רצף ארוך ומתמשך של אירועי רשלנות רפואית חמורים ביותר אשר תחילתם בשנת 1993 (חמש שנים לאחר תאונת דרכים קשה שעבר התובע מס' 1) וסופם בשנת 2006, ואשר מקורם בהיצמדות עיקשת לקונספציה מוטעית לפיה התובע סובל מבעיה גסטרואנטרולוגית כאשר כל העת סבל הוא למעשה מבעיה כירורגית פתירה שלא נבעה אלא מהתאונה הקשה שעבר ו/או מהמהלך לאחריה." (ההדגשות הוספו).

...

נוכח מסקנה זו יש לקבוע, כי גם אם ארעה רשלנות בטיפול הרפואי שהעניק בית החולים למשיב בעקבות תלונותיו, הרי שהיא אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין התאונה שעבר בעת שירותו הצבאי לבין המצב הרפואי שיתכן והוחמר (או לא הוטב) עקב הרשלנות.

נוכח המסקנה אליה הגעתי אין צורך להדרש לטענות הנוספות אותן העלו הצדדים.

דין התביעה נגד המבקשים 1 ו-2 להידחות על הסף, וכך אני פוסק.