תביעת רשלנות רפואית בניתוח טחורים

לחילופין טען כי הנתבעים התרשלו כלפיו באלה (הרשימה נערכה לשם מניעת חזרות מיותרות): ביצוע ניתוח מיותר ולא מתאים; אי-נקיטת גישה שמרנית המתאימה לתלונות התובע; ביצוע כריתת טחור כאשר עד למועד הניתוח לא היתה בדיקה המצביעה על קיום טחורים פתולוגיים; גרימת פגיעה עצבית לתובע אשר גרמה לחוסר שליטה ביציאות; התרשלות בתכנון ובמהלך הקדם-ניתוחי ובתכנון ובמהלך הניתוח; אי-איבחנה כיאות וכנדרש של מצב התובע טרם הכנסתו לחדר הניתוח; לא הסבירו לתובע את כל הסיכונים בניתוח, או את אפשרויות הטיפול החלופיות, ולא הציבו בפניו את הסכויים והסיכונים ממנו, באופן שיאפשר לו להחליט האם לבצע את הניתוח אם לאו; לא קיבלו מהתובע הסכמה מדעת; התרשלו במתן הטיפול הרפואי; לא פיקחו בצורה נאותה על הסגל הרפואי והפרה-רפואי והעובדים; י"א לא ביצעו לאחר הניתוח את הבדיקות הנחוצות ולא נתנו את הטיפולים הרפואיים הדרושים, ושחררו אותו מוקדם מהמצופה מבלי שבדקו יכולת צואה.

הטענה המשתמעת לפיה כלל לא היה טחור שהוצא בניתוח מושא התביעה בכל הנוגע לטענה המשתמעת לפיה לא באמת היה לתובע טחור שהוצא בניתוח מושא התביעה: בנוסף לטענות לפיהן לא היו טחורים כלשהם בהיסטוריה הרפואית של התובע לפני הניתוח, התובע העיד למעשה שלא ייתכן שהיה לו טחור: "איזה טחורים ואיזה בטיח, אני מחדיר אצבע שם כל הזמן" (ע' 45 ש' 19).

...

לאור האמור לעיל, הנני דוחה את טענת התובע לפיה הוא לא הסכים, ומדעת, שיוצא טחור במסגרת הניתוח.

סיכום התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים יחד ולחוד שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪.

המומחה מטעם האלמנה סבר כי מדובר בתרשים לא תקין וכי הפניית המנוח לניתוח מז'ורי במצבו הלבבי הנתון ללא ייעוץ ואישור קרדיולוג מהוה עשייה רפואית רשלנית מאין כמוה.

תביעתה הנזיקית של האלמנה, שהוגשה כנגד שירותי בריאות כללית וכנגד מדינת ישראל, הבעלים של בי"ח בני ציון, הסתיימה בהסדר פשרה, לפיו תפוצה בסך של שני מיליון ₪ (סכום הכולל שכ"ט עו"ד והוצאות משפט) [ראו: ת.א (שלום חיפה) 3185-08-17].

ביום 22.1.14 המנוח נבדק במרפאה הכירורגית של ביה"ח בני ציון וכך נכתב ברשומה הרפואית: "בן 46, מזה מעל שנה סובל מאנמיה על רקע דימום רקטלי עם דם טרי, עבר קולונוס וגסטרוסקופיה לפני 10 חודשים, בדיקות תקינות פרט לטחורים. בדיקה גופנית: טחורים גדולים מאוד. צונחים דרגה 4 חצוניים ופנימיים, רקטוסקופיה עד 10 סיים, רירית תקינה ללא ממצא פרט לטחורים". בסיכום הביקור, הומלץ על ניתוח כריתת טחורים.

...

עוד מתבקשת המסקנה, כי פרופ' הלפרין מודה כי המנוח לא רק שסבל מגורמי סיכון ועבר התקף לב לאחר הניתוח עקב אותם גורמים, אלא שסבל מאוטם לבבי לפני הניתוח, במהלך שהותו בבית החולים, אך האוטם לא אובחן ובית החולים החליט לבצע ניתוח אלקטיבי במצב של אירוע לבבי פעיל.

לאור כל האמור לעיל, טענה הנתבעת 1, כי במעשים הנ"ל, רופאי המדינה לא רק שהפרו את הסטנדרט הרפואי המקובל; אלא שמעשיהם אף ניתקו את הקשר הסיבתי בין מעשי רופאי הקופה, לבין הנזק.

הכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק המסמכים המשותף, שהוגש מטעם הנתבעות, שוכנעתי כי יש לחייבת את הנתבעת 1 בתשלום 15% מיתרת סכום הפיצוי, בעוד שהנתבעת 2 תישא בתשלום 85% מהיתרה כאמור.

בנסיבות סיום התיק, אני מורה על מתן פטור מתשלום יתרת האגרה.

מבוא התביעה הנה תביעה לפיצויים בשל רשלנות רפואית אשר הוגשה על ידי בתו של המנוח כנגד בית החולים לגליל המערב-נהריה (להלן: "בית החולים").

כך נכתב בטופס סיכום הבדיקה "לפני תחילת הבדיקה האנדוסקופית, בטן תפוחה. בוצעה בדיקה עד 30 ס"מ, ניראו טחורים פנימיים וסעיפים. הבדיקה הופסקה עקב התקף של קוצר נשימה. הועבר לטפול בהשגחת מרדים". אין חולק כאמור כי המנוח פנה לחדר המיון של בית החולים.

ואכן לטענתה המנוח שוחרר מבית החולים עם הפניות למעקב לבבי אמבולטורי ולרופא ריאות במסגרת קופ"ח. המומחית מטעם ההגנה מציינת כי בבית החולים קיימת הייתה בתקופה הרלוואנטית ההמלצה לבצע קולונוסקופיה בטרם ניתוח לתיקון בקע מיפשעתי בכל המטופלים ובפרט במטופלים מבוגרים, זאת לצורך שלילת גידול במעי גס. יחד עם זאת, לא הובאה בפניי כל ראיה לכך ולא ברור על סמך מה התבססה המומחית מטעם ההגנה בקביעה זו. מסקנת המומחית היתה כי ההמלצה להפנות את החולה, שסבל מבקע סמפטומטי, לקולונוסקופיה לפני ניתוח הבקע - מגובה ומתוארת בספרות הרפואית.

...

לסיכום שאלת האחריות, הנני קובע כי לבית החולים אחריות של 20% בגרימת הנזק.

בהקשר לפגיעה באוטונומיה מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי כאשר נפסק פיצוי בגין כאב וסבל הפיצוי כולל את כלל הפיצוי על נזק לא ממוני לרבות פגיעה באוטונומיה ולא מצאתי מקום לפסוק פיצוי נפרד בגין פגיעה באוטונומיה (ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.03.18).

סוף דבר התביעה מתקבלת כאמור לעיל.

עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאונו לתובע לטענתו בשל טיפול רפואי רשלני שניתן לו על ידי הנתבע 1 במסגרת מרפאות הנתבעת 2.

לכך הוא מוסיף את הטיעונים על היתנהלות הנתבעת 2 כפי שעלתה בתחקיר כלבוטק ממנו עלה לכאורה כי הנתבעת 2 הציגה מצגי שווא לפיהם יש בידה לרפא תחלואים דוגמאת טחורים וכדו' ללא ניתוח בעזרת משחות מיוחדות.

...

מכל המקובץ לא ראיתי להטיל אחריות על המדינה.

סוף דבר 95.

אשר על כן התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

פרופ' בן ארי גם ציין בחוות דעתו כי הסיבוך במצבו הרפואי של התובע היה כתוצאה מפד גזה שהושאר בגופו במהלך סתימת הטחורים, ומדובר בסיבוך ידוע הקיים באחוז נמוך בכל טפול רפואי מעין זה שקבל התובע ואין במצבו כדי ללמד דבר על אי מיומנותם של עובדי הנתבע שטיפלו בו. 5.

ברם, במקרה זה, אין המדובר בתיקון מהותי של כתב התביעה אלא בתיקון טכני בלבד, שכן עיון בסעיף 29 לכתב התביעה מלמד כי התובע טען כל טענת רשלנות כנגד הנתבע שניתן היה לטעון אותה תחת השמש, הכוללת זו שבסופו של דבר נתגלתה בחוות דעתו של ד"ר אבו עביד.

ואכן, ד"ר אבו עביד לא הותיר מקום לספק כי מדובר ברשלנות רפואית אשר הביאה לניתוחים נוספים ולפגיעה קשה באיכות חייו של התובע, ויש לקבוע איפוא, כי הנתבע נושא באחריות לנזקיו של התובע בהתאם.

...

ואכן, ד"ר אבו עביד לא הותיר מקום לספק כי מדובר ברשלנות רפואית אשר הביאה לניתוחים נוספים ולפגיעה קשה באיכות חייו של התובע, ויש לקבוע אפוא, כי הנתבע נושא באחריות לנזקיו של התובע בהתאם.

לכן בסופו של יום, תוך מתן משקל מכסימאלי לטענות התובע שלא עלה בידו להוכיח את שיעור השתכרותו ולטענה כי הוא לא היה עובד כפיים מן המניין, נראה לי להעמיד את שכרו בערכים דהיום על סך של 3,000 ₪ לחודש, סכום משמעותי לעובד מהרשות הפלסטינית והמהווה כ-150% מהשכר הממוצע במשק הפלסטינאי (וראה ת.א (מחוזי–י-ם) 7116/05 מסאלמה נ' בית חולים מקסד, פורסם במאגרים).

לכן, אין מנוס אלא מלהעמיד עלות כל חוקן על סך של 14.30 ₪ והתחשב בכך שהתובע נזקק לשניים כאלו כל יום, יש לפסוק לו סך של 28.60 ₪ עבור כל יום.