תביעת רשלנות רפואית בטיפול בשבר פריקה בכתף

אין שוב דבר המייחד פריקה זאת לעומת פריקות עבר, כאשר הכתף חזרה עצמונית למקומה, כבר ביום התאונה, וגם השבר לא יוחס על ידי המומחה לתאונה, אלא למצב עבר.

הדבר היה ברור גם מעדותה, בה התייחסה לחוו"ד המומחה, כשניתן היה להתרשם שאכן לא ייחסה חשיבות דרמאטית לפריקה, אך אז קשה להלום טענותיה כי הסתגרה בביתה או הוחמר מצבה דוקא בשל התאונה הזו, כאשר פריקה חוזרת שחזרה למקומה עצמונית בו ביום, בפירוש אינה עיקר בעיותיה הרפואיות (לבד מן הסוכרת הקיימת, סבלה בעברה גם מפגיעה בכתף השניה, בגין נפילה שהותירה 15% נכות , כפי שהודתה בחקירה – התביעה בגין נפילה זו נדונה בפני בת.א. ת"א (חיפה) 23270-06-14 א' נ' שופרסל בע"מ) .

כך , בדואר אלקטרוני ששלחה לחברת הראל בשנת 2018 וצורף לתביעה, טענה כזכור כי אותה פרשה של טפול רפואי רשלני בשיניה שהיה מושא להתדיינות בבימ"ש השלום בתל אביב, גרמה לה לסוכרת בשל לחץ נפשי.

...

בסע' 1 להודעה קודמת שלה מ 2.10.19 דווקא הודיעה כי מסקנת מומחה ביהמ"ש מקובלת עליה).

התובעת טוענת לחסימת דרכה להוכיח נכות משלא מונו מומחים, אולם המסקנה שאין ראשית ראיה אך מתחזקת לאור תוצאת חווה"ד האורטופדית שניתנה, לפיה התובעת סובלת מפריקות כתפיים חוזרות, וכי בתאונה נגרמה שוב פריקת כתף חוזרת, אחת מני כמה בעברה.

אני קובע כי מדובר בתאונת דרכים כגרסת התובעת, בה פרקה התובעת כתפה.

אני מקבל שהתובע נזקקה לעזרה של בנה, בתקופת החודש וחצי בה שהתה בנכות זמנית של 100% ו 30%, גם אם מעבר לשלושה שבועות של אי כושר מלא סביר שהיקף העזרה פחת.

כפי שטוענות הנתבעות, אכן בפסיקה נקבע שלא בכל פעם שעובד נופל מסולם יש לחייב את המעביד ותביעות שעניינן נפילה מסולם נדחו לא פעם כאשר בית המשפט התרשם שלא הייתה התרשלות המעביד שגרמה לכך וכי מדובר היה בנפילה שנחשבת כחלק מסיכוני החיים הרגילים והסבירים הכרוכים בשימוש בסולם.

בהמשך נזקק התובע גם לטפול פסיכיאטרי, והומלץ לו על טפול תרופתי עקב סימני דכאון, חרדה ואי שקט פסיכומוטורי קל. התובע לא צרף מסמכים רפואיים נוספים מעבר לאלו שצורפו לכתב התביעה, ומשכך המסמכים הרפואיים מסתיימים בשנת 2017, כאשר לא ברור אלו טיפולים נוספים קיבל התובע אם בכלל.

המומחה קבע את הנכויות הבאות: 10% נכות לפי סעיף 37 (7) א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז–1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") עקב הגבלה קלה בתנועות גב תחתון עקב פריצות דיסק מותניות; 25% נכות לפי סעיף 41 (4) לתקנות הביטוח הלאומי המשקף הגבלה בתנועות כתף שמאל בעיקר בסיבוב פנימי; 30% נכות לפי סעיף 41 (10) ג' לתקנות הביטוח הלאומי עקב קישיון לא נוח של שורש כף יד שמאל בעקבות שברים עם פגיעה תוך מפרקית בשורש כף יד שמאל; 20% נכות לפי סעיף 41 (6) א' לתקנות הביטוח הלאומי המשקף קישיון לא נוח במרפק שמאל בעקבות פריקה, שבר בראש הרדיוס ובקורנואיד עם החלפת ראש הרדיוס.

...

הנתבעות טוענות שיש לדחות את בקשת התובע מכל וכל, שכן הוכח במהלך חקירתו הנגדית של התובע שכל הקבלות שצורפו על ידו הן פיקטיביות, כאשר התובע הודה שלא שילם את הכספים.

סוף דבר - אחר כל האמור לעיל, שעה שהוכח שהנתבעות התרשלו, דינה של התביעה להתקבל סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן: הפסדי שכר בעבר - 245,000 ₪.

במקרה דנן, בשים לב לחלקו של המעביד, קבלת ההפרש מניבה את הפיצוי הגבוה יותר, משכך התובע יקבל סך של 202,352 ש"ח. לפיכך, הנתבעות תשלמנה סך של 202,352 ₪ בחלוקה שהוסכמה ביניהן: הנתבעת 1 – 42.5%.

נוכח המצב שנוצר, גםהניתוח בבית חולים העמק להחלפת הכתף לא הצליח לתקן וכשל גם הוא ואפנה לעמ' 35 לחוות דעתו של ד"ר גורן: ד"ר גורן טוען ברישא למצוטט לעיל שהקיבוע עצמו היה רשלני קרי אותם מסמרים בהם הוא בוצע היו מסוג "קונצר" שהם עבים מדי ומביא דוגמה לקיבוע זמני נכון ע"י KWS ממאמר שציטט בחוות דעתו בדמות צלום רנטגן של קיבוע נכון : התובעת בסעיף 4 לסיכומיה מבקשת לאמץ את מסקנותיו של ד"ר גורן ומבקשת לקבוע כי הרופאים בבית החולים בנהרייה התרשלו כלפיה כדלקמן וזו עילת התביעה כמפורט בסעיף 4 לסיכומיה : "א. רופאי הנתבעת נקטו בניתוח הראשון בשיטת ניתוח מיושנת ובלתי מקובלת, אשר גורמת לחדירה מאסיבית לתוך השרוול המסובב, ומעלה את הסיכוי לקריעתו. בעיניין זה חשוב לציין כבר כעת כי אפילו רופא הנתבעת לא ניתקל בניתוח שבוצע בשיטה רפואית זו!!!

ד"ר פריטש תוקף את הבסיס לחוות דעתו של ד"ר גורן קרי ביצוע קיבוע השבר ע"י 3 מסמרים מסוג "קונצר" ומפנה לכך שמה שרואים בצלום אינם מסמרי "קונצר" עבים המשמשים לקיבוע שברי SHAFT אלא פינים דקים מסוג K.W שאינם גורמים נזק לרקמה הרכה, גם לא לגידי ה-R.C. אשר לטענת ד"ר גורן בעמ' 3 לפיה עפ"י צלום מיום 28.10.10 מצוי ראש ההומרוס בתת פריקה, טוען ד"ר פריטש שאין שום תת פריקה , כך גם לגבי טענת ד"ר גורן לפיה ראש ההומרוס גבוה (בעמ' 4) שכן ד"ר פריטש טוען שהצילום מיום 12.3.12 עליו מסתמך ד"ר גורן בעמ' 4 לחוות דעתו, נעשה מכיוון קאודלי ולכן לא ניתן כלל להעריך ולשפוט את המרווח בין ראש ההומרוס לאקרומיון.

גם כאן יש לשאול מה משמעות תשובתו של ד"ר פריטש? האם העובדה שהוא בוחר כיוונים אחרים להחדרת הפינים משמעותה שהחלטת 3 הרופאים שקיבעו את השבר הייתה רשלנית? התשובה היא אותה תשובה כמו בשאלה הקודמת, כל אחד ושיטתו ואין בנמצא, בשום מקום, לא בחוות דעתו של ד"ר גורן ולא במקור אחר, ראיה, טענה, הסבר ובסיס לקבוע שהכנסת 3 פינים מלמעלה היא רשלנית ואין להשתמש בה. שוב אזכיר, ברפואה שיטות וגישות שונות לטפול בבעיה מסוימת ואין בבחירת שיטת לגיטימית אחת על פני אחרת כדי להביא לחיוב בגין התרשלות.

סיכום מדובר בתביעת רשלנות רפואית הנסמכת על חוות דעת מומחה כאשר חוות הדעת מבוססת על הנחת יסוד שגויה בדבר האביזר בו בוצע הטיפול/הקיבוע ונעדרת נתונים מספריים לגביו כמו גם דיון אמיתי במה שנעשה ובמה שהיה צריך לעשות בעיניינה של התובעת.

...

לסיום נקודה זו בנוגע לרישום עובי המקבעים ובנוגע לעובי המקובל מול הבלתי מקובל, נושאים שכאמור בהם לא טען ולא דן ד"ר גורן דבר בחוות דעתו (מעבר לטענה שנסתרה שמדובר ב"קונצ'רים" עבים שכאמור נדחית) הבהיר ד"ר פריטש בעמ' 35 לתמליל מול שורות 20-21 , 28-29 ושורה 37 שבפרקטיקה בוחר הכירורג בהתאם למצב שלפניו ומטרותיו מקבעים דקים על פי מראם.

נראה שד"ר נודלמן שנמצא בשיאה של תקופת הפרקטיקה שלו, יודע בסופו של דבר לתאר טוב יותר משני המומחים את "עולם הקירשנרים". ולמה הכוונה? אחזור שוב על הבסיס להכרעה זו, ד"ר גורן, לאחר שד"ר פריטש בחוות דעתו העמיד אותו על טעותו והפנה אותו לרשומה הרפואית ולשימוש בחוטי קירשנר, לא בדק את הנושא ולא הגיש חוות דעת משלימה שבה חובה היה למצוא דיון בהבדלים שבין "קירשנרים" ו"קונצ'רים", טווחי העובי/קוטר בהם מופיע כל אחד מהנ"ל וחלוקתם לתתי הגדרות כתלות בעוביים.

אשר על כן נדחית התביעה.

לגירסתו של דב, לאחר התאונה, הוא פונה באמצעות אמבולנס לבית חולים כרמל בחיפה, שם אובחנו פריקה של הכתף ושברים, וכעולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו בוצע שיחזור של כתף שמאלית תחת טישטוש וכן בוצע קיבוע ע"י מתלה צוארי בשתי לולאות.

חוות דעת הצדדים וקביעת מומחה בית המשפט לכתב התביעה צירף דב חוות דעת מומחה רפואי מטעם האורתופד ד"ר ג'אבר סאלח אשר העריך את נכותו הרפואית הצמיתה בשיעור 20% על פי סעיף 35(1)ג לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), אך קבע כי לאור השפעת הפגיעה על כושר הפעולה והתפקוד יש מקום להפעיל את תקנה 15 במלואה, כך שנכות מיצטברת לאחר הפעלת תקנה 15 במלואה היא 30%.

אלא, שכעולה מפתיחת פרוטוקול דיון ההוכחות ביום 2.1.2023, סבור היה התובע – ובטעות! – כי עיקר הצורך בעדותו של הגיס רוני הוא לצורך הוכחת הטיפול בצמחייה בערוגה, ולאחר שהגיעו דב ונציגות ועד הבית להסכמה על מחיקת הועד מהתביעה, התייתרה העדות.

הולך הרגל, גם אם יש לו הכרות מסוימת עם המקום, ובייחוד בנסיבות של יום גשום, וערוגה בלתי מטופלת, עלול להיכשל בנפילה, והעירייה היא האחראית על מניעתו של מפגע זה. לאור האמור, מצאתי כי לעירייה אחריות לתאונה וכי קיים קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנזק שניגרם לדב, ברובו המכריע.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לפסוק פיצוי ברכיב זה הן לעבר והן לעתיד, בגין עזרת בני משפחה החורגת מהרגיל, ובגין האפשרות כי בעתיד תגדל העזרה, בגובה 15,000 ₪.

כאב וסבל בהתחשב במהות הפגיעה ובשיעור הנכות אני פוסק לדב סכום כולל של 55,000 ₪ בגין רכיב זה. לסיכום נזקו הכולל של דב מסתכם בסך של 141,500 ₪ מסכום זה יש להפחית, כאמור, אשם תורם בשיעור 10%.

לאור האמור לעיל, אני מורה כי העירייה תשלם לתובע 127,350 ₪.

אין צורך להכביר מילים על כך, שבור נקוז פתוח לגמרי, קרי, שהשבכה האמורה לכסותו נעדרת לחלוטין, מהוה מפגע ברור, אשר טמון בו סיכון משמעותי של נפילה כלפי העוברים והשבים, בין הולכי רגל ובין כלי רכב; במיוחד נכונים הדברים בנסיבות המקרה דנא, בו לא הוכשרה מדרכה לצד הכביש, והולכי הרגל נאלצים ללכת למעשה בצדי הכביש, מקום בו נמצאים בורות הנקוז.

על אף הטענה לפיה היו פניות רבות למועצה בקשר לבור הנקוז הפתוח, פניות שלא נענו ולא טופלו, עד אשר נאלץ מי להניח על המפגע דיקט וגם שטיח או דשא סינתטי, הנתבעת לא הציגה פירוט פניות למוקד בקשר לבור, ולמעשה מהנדס המועצה העיד כי כלל לא ידע אודות המפגע, אלא לאחר פנייתו של ב"כ הנתבעת אליו, עם הגשת התביעה, דהיינו, למעלה משנה לאחר קרות התאונה.

יחד עם זאת, סבורתני כי גם התובע תרם ברשלנותו לארוע התאונה: זו ארעה בשעות הצהרים, באור יום מלא, במקום המוכר היטב לתובע; זאת ועוד, המצאותו של דיקט מכוסה דשא סינתטי או שטיח בשולי כביש אמורה לעורר תהיות בראשו של הצועד במקום; במיוחד אם השטיח היה בצבע אדום, כפי שהעיד מוניר, צבע הבולט על רקע צבעו של הכביש; והרי התובע ומוניר העידו, כי זה היה מצב הדברים במשך חדשים ארוכים.

המומחה ציין, כי לאחר תקופת ההחלמה בעקבות התאונה נשוא התביעה, לא היה תעוד נוסף על כאבים או על פריקות חוזרות, וזאת עד ליום 24.7.2019, בו ארעה לו, לטענתו, פריקה נוספת של הכתף, שארעה לו לדבריו תוך כדי שינה.

לאחר שעיינתי בתעוד הרפואי, שמסתיים, בכל הקשור לתאונה נשוא התביעה, בחודש ינואר 2017, כאשר מאז ועד לפריקה הנוספת כשנתיים ומחצה לאחריה, אין כל תעוד אודות פניות לגורם רפואי, תלונות על כאבים ומיגבלות וכדומה, ועל יסוד חוות דעתו של ד"ר הוס, מומחה בית המשפט, אני קובעת כי בעקבות התאונה שהה התובע בתקופת אי כושר של שלושה חדשים.

...

מכל האמור לעיל, מצאתי לנכון להמשיך ולפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר על בסיס 7% מתוך שכרו עובר לתאונה גם להמשך התקופה, קרי, מיום 1.5.2017 ועד היום, סך הכל - 76 חדשים, וכדלקמן: 4,145 ₪ X 7% X 76 חדשים = 22,051 ₪.

שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של התובע: בתחשיבו חישב התובע את הפיצוי בפריט זה על יסוד בסיס שכר של 8,000 ₪ ונכות של 15%; אין בידי לקבל טענות אלו: התובע מעולם לא הגיע לרמת שכר של מעל ל - 5,000 ₪, לא כל שכן של 8,000 ₪.

בשקילת כל האמור לעיל מצאתי לנכון לפסוק לתובע סכום גלובלי בשיעור 65,000 ₪.