תביעת רשלנות רפואית בהתקנת התקן תוך רחמי

נטען כי במהלך הבדיקות שנערכו על ידי הנתבעות נמצאה הפרעה מתמשכת בקצב התפתחות העובר בהשוואה לגיל ההיריון הכרונולוגי ועל רקע נתונים אלו שבה ונקבעה מפעם לפעם איבחנה של IUGR (פגור בהתפתחות התוך רחמית) חמור.

נטען כי ביום הלידה נמצא שמשקלה של נ' הוא מתחת לאחוזון 1 ב 2.38 סטיות תקן והקף ראשה מתחת לאחוזון 1 ב 2.75 סטיות תקן, זאת כעדות ל IUGR חריף.

לתביעה לא צורף כל מיסמך וגם לא חוות דעת רפואית, כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

הטענות כנגד הנתבעות בדבר התרשלות ובדבר קשר סיבתי בין טענות אלו ובין ניזקי התובעים הן טענות שברפואה ובהיעדר חוות דעת רפואית אין לתובעים כל עילת תביעה כנגד הנתבעות.

למתקין התקנות לא ניתנה סמכות לקבוע כללים לעניין קביעת המועד בו בוצעה פעולה בפועל או לעניין "הקפצת תאריכים", תוך קביעת תאריך שונה מהתאריך הכרונולוגי ובנגוד לחוק קביעת הזמן, תשנ"ח – 1992 (להלן: "חוק קביעת הזמן").

...

מסקנתי היא כי יש לקבל טענת הנתבעות בכל הנוגע למועד בו הוגשה התובענה, יום לאחר התיישנותה.

נוכח האמור, אני קובעת כי התובענה דנן הוגשה ביום 14.10.16, יום לאחר התיישנותה.

תביעה בטענה לרשלנות רפואית שבעטיה נותר בגוף התובעת התקן תוך רחמי שלא אותר ולא הוצא.

במרץ 1979 הותקן, בידיעתה ובהסכמתה, התקן תוך רחמי למניעת הריון.

...

אני סבור כי פיצוי זה משקף את מידת הפגיעה באוטונומיה, כולל תחושותיה הקשות של התובעת כשסברה שהשארת ההתקן היא שגרמה למספר הפלות ולניתוח קשה ואפשרות הליך כירורגי עתידי, ומנגד לנסיבות המקלות והעובדה שעד כה לא נגרם נזק ממשי (אף שעלול להיגרם בעתיד) ולאפשרות הוצאת ההתקן.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 50,000 ₪, בתוספת שכ"ט בסך 13,000 ₪ והוצאות משפט בסך 15,000 ₪.

מבוא לפניי תביעת התובעת ילידת 1960 תושבת כפר בוקעתא שברמת הגולן בגין ניזקי גוף שנגרמו לה לטענתה כתוצאה מטיפול רפואי רשלני שקיבלה לטענתה, עובר לאישפוזה וכן במהלך ניתוחה ביום 16.11.04 בביה"ח כרמל בחיפה שבבעלות הנתבעת (להלן: "ביה"ח").

לתמיכה בטענותיה הגישה התובעת את חוות דעתו של ד"ר דן קלמן מומחה לרפואת נשים ומיילדות, אשר מצא כי בגין אובדן הרחם זכאית התובעת ל-40% נכות לפי סעיף 25(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), 10% נכות בהתאמה לסעיפים 18(1)(ב) ו-14(1)(ב) לתקנות בגין שינויים בהרגלי היציאות וכאבי בטן כרוניים, ו-10% נוספים בהתאמה לסעיף 23(2)(ɪɪ) בגין הפרעה בהטלת השתן.

מהלך הניתוח אביא להלן את תמצית טענות הנתבעת בדבר מהלך הניתוח: · הנתבעת חוזרת על היתנגדותה שהועלתה במהלך שמיעת הראיות ובמהלך שמיעת סיכומי התובעת לכל הרחבת או שינוי חזית, ובמיוחד לטענות בדבר התרשלות בבצוע בדיקת האולטרה סאונד ביחס לגודל הרחם; אי ביצוע בדיקת משטח צואר הרחם; · פרופ' פישמן קבע כי הייתה הוריה לבצוע הניתוח, שכן עסקינן ברחם שרירני גדול המלווה בדימומים וכאבים; · ד"ר קלמן אישר בחקירתו הנגדית כי אין לו כל טענה ביחס לדוח הניתוח והתיעוד הרפואי; · במהלך הניתוח הבחינו המנתחים בדימום שנצרב וטופל.

תצהירו ועדותו של ד"ר ליסק אינם אמינים וטענתו בסעיף 8-9 לתצהירו לפיה "הוצגו בפני האשה אופציות תאורטיות, כגון: כריתת מיומה בלבד או טפול עם אולטרא-סאונד תחת MRI, אולם שתי האופציות הללו לא היו רלוואנטיות לחלוטין למקרה. לפי הבנתי המקצועית והידע שברשותי, טפול הורמונלי וטפול בהתקן תוך רחמי היו נדונים לכשלון מראש ומסוכנים לאשה, לכן לא היו רלוואנטיים. במסגרת המרפאה שוחחנו עם האשה והסברנו לה מהם הסכויים והסיכונים שבביצוע הניתוח, מהן האפשרויות הטיפוליות האחרות העומדות בפניה וכדומה..." לא זכו לכל תימוכין בתעוד שנערך בזמן אמת, שעה שד"ר ליסק אישר בחקירתו הנגדית כי אינו יכול להוסיף מעבר לרישום שבוצע על ידי ד"ר פיינר, ועל כן הכיצד יכול היה לזכור זאת בחלוף 10 שנים.

...

סבורני כי די בכך על מנת לזכותה בפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה אף כי לא נטען לכך במפורש בכתב התביעה.

כפי שנימק זאת השופט אור (שם, 581): "אם אנו מקבלים ברצינות כי לחולה זכות לבחור אם יקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול יינתן לו, עלינו לקבוע כי יש "מחיר" לעצם הפגיעה בכבודו, אשר מתבטאת בביצוע טיפול רפואי בגופו בלי שניתנה לכך הסכמה מדעת על ידיו.

סוף דבר אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 229,648 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%.

בתקנה 157 לתקנות החדשות נקבע כי הסנקציה במקרה של אי הפקדת ערובה להוצאות היא מחיקת התביעה, זאת להבדיל מהוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984(להלן: "התקנות הקודמות"), שעל-פיה הסנקציה במקרה של אי הפקדת ערובה להוצאות הייתה דחיית התביעה.

לאחר הוצאת ההתקן התוך רחמי ביום 6.7.2008, שאז ניתנה המלצה לנטילת חומצה פולית, האם ביקרה פעמיים אצל רופא המשפחה בקופ"ח בתלונות על כאבי ראש (ביום 3.8.2008) ושלשולים (ביום 31.8.2008), ובמועדים אלה, בסמוך לפני ההיריון נושא התביעה, אין כל היתייחסות של רופא המשפחה לנושא החומצה הפולית, כמתבקש מתדריך משרד הבריאות המכוון גם לרופא המשפחה.

אשר לחיוב בהפקדת ערובה להוצאות בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, נפסק כי יהיה מקום לעשות שימוש בסמכות זו, במקרים שבהם נראה שסכויי התביעה להיתקבל קלושים עד מאוד ומצבם הכלכלי של התובעים מצביע על קושי להפרע מהם (ע"א 4477/15 פלונית נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (14.2.18); רע"א 6562/14 פלונית נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (4.12.14), רע"א 1993/15 קטינה נ' שירותי בריאות כללית (14.5.2015)).

...

תמצית נימוקי התגובה התובעים טוענים כי דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה והתגובה על נספחיהם, ראיתי לקבל את הבקשה, ואנמק.

סיכומם של דברים – מהנימוקים המפורטים ראיתי להיעתר לבקשה ולחייב את התובעים להפקיד ערובה להוצאות בסכום כולל של 15,000 ₪ (ראו לעניין זה: רע"א 6562/14 הנ"ל).

מושכלות ראשונים הם כי הוכחת שאלות שברפואה הנדרשות לצורך הכרעה בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, נעשית באמצעות הגשת חוות דעת של מומחים רפואיים.

משאין מחלוקת עוד כי הקף הראש של העובר לא הגיע לגבול של 3 סטיות תקן מתחת לממוצע, כך שלא היתה אינדיקאציה להפנות את התובעת לבדיקת MRI למוח העובר, נותר לידון בתוצאה המסתברת של שלוש הבדיקות המומלצות במצב שבו הקף ראש העובר נמצא בטווח שבין 2 ל-3 סטיות תקן מתחת לממוצע: יעוץ גנטי, בדיקת TORCH לאיבחון זהום תוך רחמי ובדיקת אולטרסאונד מכוונת למוח העובר.

בפיענוח בדיקת האולטרסאונד מוח שבוצעה בביה"ח שניידר ביום 17.8.2008, בהיות הקטין בן 10 ימים (עמ' 162 לתיק המוצגים מטעם התובעים) נרשם : "בגדר התקין לפג. פרנכימת המוח תקינה. אין עדות לדימום או להסתיידות". פרופ' טפר אישר בחקירתו הנגדית כי הסתמך בחוות דעתו על פיענוח בדיקת האולטרסאונד ואף אישר כי פיענוח בדיקת אולטרסאונד של ילודים, להבדיל מבדיקת אולטרסאונד של עוברים, אינה בתחום מומחיותו (עמ' 114-113 לפרוטוקול).

...

בנסיבות אלה, דין התביעה להידחות.

לפיכך, ככל שהייתי מגיעה למסקנה שהרחבת הבירור וביצוע בדיקת אולטרסאונד מכוונת למוח העובר, בשבוע ה - 32 להיריון או בסמוך לפני הלידה, היתה מובילה לאבחון מצבו של הקטין או לאבחון מום מוחי שבגינו וועדת-על היתה מאשרת את הפסקת ההריון, לא הייתי רואה בעמדת התובעת שלא היתה מעוניינת לפנות לייעוץ גנטי ולבצע בדיקת מי שפיר בשלב מאוחר של ההיריון, משום ראיה לכך שהיא היתה מסרבת לבצע בדיקת אולטרסאונד מכוונת למוח העובר או שהיתה מסרבת להפסקת היריון סלקטיבית, ככל שהיה מאובחן בבדיקה זו שהעובר סובל ממום מוחי.

נוכח קביעתי כי סביר יותר שהרחבת הבירור בשל הממצא של היקף ראש קטן, לרבות בדיקת אולטרסאונד מכוונת למוח העובר, לא היתה מובילה לאבחון מצבו של הקטין או לאבחון מום מוחי שבגינו וועדת-על להפסקת היריון היתה מאשרת את הפסקת ההיריון בשלב החיות - לא הוכח הרכיב האובייקטיבי של הקשר הסיבתי הנדרש לביסוס התביעה, כך שדין התביעה להידחות.

סיכום נוכח קביעתי כי לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלות ביה"ח, המתבטאת באי התייחסות לממצא של היקף ראש העובר בשבוע ה - 32 להיריון ואי ביצוע בדיקת אולטרסאונד מכוונת למוח העובר, לבין הנזק הנטען שכן גם אלמלא ההתרשלות, סביר יותר שלא היה מאובחן ממצא שבגינו וועדת-על להפסקת היריון היתה מאשרת את הפסקת ההיריון בשלב החיות - דין התביעה להידחות.