תביעת רשלנות רפואית בגין צורך בניתוח קיסרי

עניינה של תביעה זו בטענה לרשלנות רפואית מצד בית החולים ברזילי, בנוגע לאופן הבצוע של ניתוח קיסרי, שהביא להותרת מקטעי שלייה בחלל רחמה של התובעת; ובהמשך לכך באופן הבצוע של הליך גרידה, שהביא לפגיעה בשכבה החיצונית של הרחם.

לדבריו, המצאות סיבים משריר הרחם בחומר שנימסר לבדיקה ההיסטולוגית לאחר הלידה מלמדת כי בוצעה גרידה מלאה ויסודית, כשהעובדה שהתובעת אינה סובלת מהפרעה בדימום הווסתי מעידה שלא נגרמה לה פגיעה נרחבת ברירית, אלא רק פגיעה קלה עקב הצורך לעצור את הדימום.

כאמור, מומחה בית המשפט אישר ("אין ויכוח") את דברי באת כוח התובעים כי "זה כמות שהיה צריך אם היו עושים בדיקה דקדקנית, היה צריך להבחין בזה", והוסיף: "העובדות מדברות בעד עצמן". בנסיבות אלה, אין לומר כי בעצם ההצבעה על הרישום שלפיו השלייה "הוצאה בשלמותה" יש כדי לסתור את טענת התובעים להתרשלות, ומכאן שניתן לקבוע כי הנתבע התרשל באופן ביצוע הניתוח הקיסרי.

...

בעוד שבפסק הדין בעניין דעקה, שבו הוכר פיצוי זה לראשונה, העמיד בית המשפט את הפיצוי בראש נזק זה על 10,000 ₪, לאחר שקבע כי על הפיצוי להיות מוגבל בהיקפו, גם אם לא סמלי, בין היתר בשים לב לאופיו הסובייקטיבי, אשר מקשה על כימות ומדידה (שם, בעמ' 578, 583 לפסק הדין); בפסקי דין מאוחרים מצא בית המשפט לפסוק פיצויים בשיעורים גבוהים בהרבה, אשר הגיעו בחלק מהמקרים אף למאות אלפי ₪ (ראו למשל ע"א 9936/07 בן דוד נ' ענטבי (22.2.2011) שם הועמד גובה הפיצוי על 250,000 ש"ח; ע"א 980/09 פלונית נגד פרופ' שלמה משיח (15.03.12) (300,000 ₪ לשני התובעים במצטבר); ע"א 169/15 פלוני נגד שירותי בריאות כללית-המרכז הרפואי סורוקה (25.04.17) (300,000 ₪); ת"א (רמ') 14770-12-15‏ ‏ פלונית נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא (3.2.2018) (150,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה והיעדר הסכמה מדעת); להרחבה ראו אסף יעקב ויוני לבני, "הקפיצה הגדולה – על גובה הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה", עיוני משפט לז 437 (2015)).

במקרה דנן, בשים לב לסיכון שהיה כרוך בגרידה (ואף התממש), למרכזיות הנושא מבחינתה של התובעת ולזיקתו הקרובה לליבת הזכות; ומנגד בשים לב לדחיפות שבה נדרשה הגרידה, להיעדרן של חלופות ולכך שהתובעת בכל זאת הוחתמה על טופס הסכמה – גם אם לא נכתב בו מלוא המידע, אני סבור כי על גובה הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לעמוד על 40,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

תביעה לפיצויים בעילת רשלנות רפואית, בגין אי-איבחנה וטפול בפקקת ורידים עמוקים (DVT), במהלך אישפוז בשל הריון בסיכון, לקראת לידה בניתוח קיסרי.

תמצית טענות הנתבעת לטענת הנתבעת: הטיפול שניתן לתובעת בביה"ח היה מקצועי ומסור; היא נבדקה על ידי שלושה רופאים: רופא נשים, אורתופד וכירורג כלי דם, אשר לא התרשמו שיש DVT; לא היתה נפיחות ולא היה שום סימן אחר למעט כאב; כאב אינו סימן מספיק לקבוע דיאגנוזה של DVT; גם אם היה עולה חשד ל DVT , שהיה מאומת באולטרסאונד, ממלא היה צריך לחכות עם מתן נוגדי קרישה עד אחרי הניתוח הקיסרי, כפי שקרה בפועל; כל הטיפולים המניעתיים המוזכרים ע"י התובעת לרבות, גרביים אלסטיות, שרוולים פנאומטיים והרמת רגליים, אינם יעילים למניעת פקקת; בסופו של דבר, התובעת קיבלה את הטיפול הטוב והיעיל ביותר בנוגדי קרישה לאחר הניתוח, שכן היה אסור לטפל בה בנוגדי קרישה לפני הלידה בנוכחות דמם והמטומה תת-שלייתית.

...

כך גם סבורני כי אין לקבל את טענת התובעת בדבר פגיעה באוטונומיה, משום שלטענתה לא הוסבר לה הסיכון לפתח DVT, וכתוצאה מכך נמנע ממנה לבקש טיפולים מניעתיים המותרים בהריון, כמו הרמת רגליים, גרביים אלסטיות ושרוולים פניאומטיים.

סוף דבר התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, בשים לב לנסיבות המקרה ולחשיבות שיש לייחס, לטעמי, לזכותה של התובעת לברר את נסיבות הנזק שנגרם לה, ובשים לב לניהול המקצועי והממוקד של התביעה על ידי התובעת ובאת כוחה, שחסך מאמץ וזמן רב, אני מחליט שכל צד יישא בהוצאותיו.

ד"ר ברגר הבהיר בחוות דעתו כי במקרה דנן היתקיימו מספר גורמים שהיה בהם כדי להגדיר את ההיריון כ"היריון בר סיכון" (דהיינו היריון בסיכון גבוה) בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד הבריאות מס' 15/11 מיום 22.5.11 (מוצג "ת/38"): גיל האשה (מעל 40 שנה); השמנה קיצונית (המוגדרת כערך של BMI - "אינדקס מטבולי בסיסי" - גבוה מ-30); ניתוח קיסרי בגוף הרחם בהיריון קודם.

מעיון בפסיקה עולה כי באותם מקרים חריגים בהם נקבע כי דבק בהתנהלות היולדת אשם ממשי שבא לידי ביטוי בהתעלמות גורפת מהנחיות והמלצות הרופאים, מדובר לרוב במקרים בהם ממילא נמצא כי לא נפל דופי בטיפול שניתן לה על ידי הרופאים ולכן התביעה ממילא נדחית, וההתייחסות לאשם התורם נעשית בבחינת למעלה מן הצורך [השוו: ת.א. (שלום, י-ם) 7827/03 מחאמיד נ' משרד הבריאות - התחנה לבריאות המשפחה (6.9.2009)].

לא בכדי הנטיה היא כי לא בנקל יוטל אשם תורם על יולדת במסגרת דיון בתביעת רשלנות כנגד הצוות הרפואי בגין מוות עוברי תוך רחמי.

...

ניסיון החיים מלמד כי אף שישנו כיסוי של חלק מעלויות בדיקות ההיריון, כתלות בהיקף הכיסוי שיש ליולדת, בסופו של דבר לא כל הבדיקות מכוסות במלואן, קל וחומר הוצאות הנסיעה לבדיקות ולמעקבים, שאינן מכוסות, ומדובר בעשרות ביקורים כמפורט בסיכומי התובעים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הרי שהתביעה מתקבלת.

הנתבעות ישלמו לתובעים פיצוי בסכום של 762,500 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% מן הסכום הנ"ל וכן הוצאות משפט בסך כולל של 28,800 ש"ח. התשלום יבוצע תוך 45 יום מהיום.

רקע בתמצית עסקינן בתביעה לרשלנות רפואית במהלך לידה בבצוע ניתוח קיסרי לאם התובע 1 (התובעת 2) בתאריך ה-24.10.2009.

אשר לשאלה מה יחשב "גילוי מאוחר", נקבע כי "היכולת לגלות את העובדות נבחנת על-פי מבחן גילוי אובייקטיבי. עובדה תיחשב גלויה אם אדם סביר היה יכול וצריך לגלותה בתוך תקופת ההתיישנות הבסיסית" וכי "חשד המתעורר אצל תובע, ואף חשד בכוח, ייחשב כ'קצה חוט' המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ" (עניין ג'הסי, פס' 34; עניין קופ"ח כללית, פס' 16).

...

אשר לטענה כי התובעת "סברה לתומה שמדובר בתופעה חולפת", אין בידי לקבלן, שכן "'משהתגלה אותו קצה חוט, שומה על התובע לנקוט אמצעים סבירים לגילוי העובדות החיוניות ולהגיש תובענה בתוך תקופת ההתיישנות'" (עניין ג'הסי, פס' 34).

מעבר לצורך אציין כי הצדדים לא טענו לעניין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אולם מעת שהועלו טענות התיישנות ומעת שהתובעת טענה טענות לעניין גילוי מאוחר של הנזק – סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הוא הדין החל ולא ניתן להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות ברכיב זה. מכל מקום, אף אם אבחן את הדברים על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות בלבד – דין התביעה בפן הגניקולוגי ובפן הנפשי להידחות.

מכאן, בהנחה (השגויה) ועמדו לתובעת 7 שנים מיום גילוי הנזק ללא מגבלה של 10 שנים– היה עליה להגיש תביעתה עד לחודש מאי 2020 (7 שנים מההפלה הראשונה), אולם התביעה הוגשה בחודש פברואר 2021, ומכאן התיישנה גם בהיבט זה. סוף דבר תביעת התובעים 2-3 בגין נזקיהם הישירים נדחית מחמת התיישנות.

הריון רביעי של התובעת הסתיים בשנת 2012 בלידה בשבוע 37, בניתוח קיסרי של תינוקת בריאה; הריון חמישי הסתיים בלידה ואגינאלית ספונטאנית של תינוקת בריאה; הריון שישי הסתיים בלידה ואגינאלית ספונטאנית של תנוק בריא.

תמצית טענות הצדדים וחוות הדעת מטעמם: התובעים מייחסים לנתבעת, במסגרת תביעתם, רשלנות רפואית בגין מעקב היריון רשלני, שבא לידי ביטוי באי מתן הסבר לתובעים בדבר חומרת הממצאים שהתגלו במהלך הבדיקות בהיריון ואי הפנייתם לועדה להפסקת הריון כבר בייעוץ הגנטי שבוצע ביום 16/01/17, שניתן לשיטת התובעים בחסר של נתונים.

כך עלה מעדותה של גב' הררי שבצעה את היעוץ הגנטי ביום 16/01/17 ומדוח היעוץ הגנטי וכך עולה גם מעיון ברשומה הרפואית שנערכה על ידי ד"ר גולדברג ביום 21/03/2017 אשר גם ממנה עולה כי לא הובהר לתובעים מדוע ישנו צורך בלחזור "להשלמת היעוץ הגנטי". כמפורט לעיל על אף הממצאים החמורים שהודגמו בבדיקה, ד"ר גולדברג לא מצאה לנכון להסביר לתובעים אודות חומרת ממצאים אלו ובדבר הצורך הדחוף בלחזור לייעוץ גנטי.

...

על רקע האמור אך סביר כי התפתחה אצל התובעים ציפיה כי ככל ובדיקתה העלתה ממצאים חמורים משמעותיים ו/או חשד לתסמונת קשה אצל העובר הייתה ד"ר גולדברג מיידעת אותם על כך במפורש במעמד הבדיקה ואף מסבירה להם אודות הממצאים, כפי שעשתה במעמד הבדיקה בהיריון הקודם.

כל שצוין ברשומה הרפואית היה "בסונר מצג ראש פרופיל תקין 1814 גרם". המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא כי הצוות הרפואי של הנתבעת התרשל עת לא התייחס תחילה במעמד הייעוץ הגנטי לממצא של ציסטיק היגרומה גדולה אשר הודגמה בבדיקות שבוצעו במהלך ההיריון, וכאשר לא ניתן הסבר לתובעים אודות משמעות וחומרת ממצא זה במסגרת הייעוץ הגנטי.

סוף דבר: מן המקובץ עולה כי הנתבעת התרשלה ועל כן חייבת היא בפיצוי התובעים בגין נזקיהם כתוצאה מהולדת הקטין.