תביעת רשלנות רפואית בגין אי מניעת התקף לב

במסמך שכותרתו "ביקור" נרשם, כי בתאריך 30.12.13 בשעה 11:49 נבדק המנוח בידי ד"ר אייל פוקס, אשר סיכם את בעיותיו הרפואיות של המנוח, בין השאר, כחשד להתקף לב, אך הוסיף כי "איבחנה זו מוטלת בספק לאור תלונות אטיפיות (החמרה בקוצר נשימה ללא כאבים בחזה)...". במסמך שכותרתו "ביקור" נרשם כי בתאריך 31.12.13 בשעה 12:22 נבדק המנוח בידי ד"ר אברהם פריש.

אבהיר כבר עתה, נוכח טענת הנתבעת בסיכומיה, כי הדיון ביחס לנוהל העבודה מהוה שינוי חזית אסורה (סעיפים 18 – 19, סעיף 69), שבכתב-התביעה טענה התביעה בסעיף 84 (א) כי היא מייחסת לנתבעת רשלנות משום, שבין השאר: "לא פעלה בהתאם להנחיותיה ו/או הנחיות משרד הבריאות בנוגע לטפול ו/או השגחה של חולים במצבו של התובע". מעבר לכך, יצוין, כי במהלך המשפט התבקשו העדים להתייחס לנוהל זה, עתים במסגרת החקירה הראשית של ב"כ הנתבעת.

ביעוץ במחלקת הנוירוכירורגיה נרשם: "חולה 6 ימים לאחר אוטם לבבי, תחת טפול בקלקסאן פלביקס ואספירין במינונים מלאים...היום בשעת הערב בערך בשעה 21:10 נפל ממיטתו ונחבל בראשו. בשעה 23:20 בוצעה טומוגרפיה ונקראתי על-ידי הטכנאית לחדר הטומוגרפיה. בטומוגרפיה דימום תת קשתי חריף בתוך מרכיב כרוני...החולה הועבר בדחיפות לחדר הניתוח לאחר הסבר קצר וברור לבנו הנוכח על האבחנה, הפרוגנוזה הקשה, הסיכון הניתוחי המשמעותי לאור אוטם הלב וטפול נוגד קרישה כה נרחב ולמעשה העדר הברירה...הוסכם כי יחזור לפנימית..."(מיסמך "יעוץ נוירוכירורגיה" חתום בידי ד"ר אור כהן ענבר).

" במקרנו, יש לשקול את גילו של המנוח, את התחלואה הבריאותית ממנה סבל, את תוחלת חייו הצפויה (10 שנים) את מצבו האישי, את נסיבות הרשלנות של הנתבעת ומידתה, הסבל שניגרם לו בגין ארוע הנפילה ארצה והטחת ראש בריצפה, הטיפול הרפואי שלאחריו, השהייה על מיטת חוליו, ההדרדרות במצבו, עת הקיא והחל לשקוע באובדן הכרה, התהליך לקראת ההחייאה, הצורך בניתוח, ימי האישפוז עד למותו בתאריך 3.1.14.

המנוח העיד, כי בני המשפחה שהו ליד מיטתו לא לצורך מניעת סכנה לנפילה, והם עשו כן במשך שעות היום, למעט שעות הלילה.

...

שלישית, מטענת הנתבעת עולה השאלה, האם הנתבעת אמורה להגיע למסקנה בדבר רמת סיכון לנפילת המנוח נוכח עדות בנו או שמא עליה להגיע למסקנותיה תוך שימוש בכלים רפואיים מקצועיים יותר ? רביעית, הטענה סותרת טענה אחרת של הנתבעת: מחד, הטענה כי המנוח עצמאי ולא היה נתון בסיכון מפני נפילה.

אני קובע שהצוות הרפואי של בית-חולים רמב"ם התרשל כלפי המנוח בשניים: ראשית, אי נקיטה באמצעים סבירים אשר יבטיחו מפני התממשות הסיכון הגבוה לנפילת המנוח.

אני קובע כי רשלנות זו קשורה בקשר סיבתי למותו של המנוח ולנזקים שנולדו עקב כך. (ד).

על כן, אני פוסק שהנתבעת תשלם לתובעים 850,056 ₪ (שמונה מאות חמישים אלף וחמישים ושישה ₪).

פרופ' לבוא סקר את ההיסטוריה הרפואית של התובע שכללה רקע תורשתי של התקף לב, טרשת עורקים חמורה ובכלל זה טרשת קשה של אבי העורקים, ניתוח מעקפים, ארוע מוחי כתוצאה מהליך הצינתור שעבר, חסימה טרשתית של עורקי הרגליים, עישון כבד, היפרליפידמיה וסוכרת וקבע: "מכל האמור לעיל אין כל ספק שבמועד הארוע נשוא התביעה הייתה תוחלת החיים של החולה הנידון מקוצרת במידה משמעותית ביותר. אני מעריך קיצור זה ב-60% (בין חצי ל - 2/3). במועד הארוע היה החולה בן 56. תוחלת החיים של כלל הגברים בגיל זה בישראל היא 29 שנים ומכאן שתוחלתו שלו עמדה אז על 12 שנים בלבד." לנוכח הפערים שהתגלעו בין חוות דעת מטעם הצדדים, מיניתי את פרופ' מילר מילר, קרדיולוג, (להלן:"פרופ' מילר") כמומחה מטעם בית המשפט.

* לאחר ההשתלה - האם סרוב הצוות הרפואי להוציא את קוצב הלב מגופו של התובע חרף הפצרותיו בטענה שהדבר כרוך בסיכון חייו, היה מוצדק בנסיבות העניין? ככל שימצא כי לא ניתן לייחס לבית חולים מאיר רשלנות באיזה מהמועדים על ציר הזמן כאמור לעיל, כי אז דין התביעה להדחות.

לא זו אף זו - לדעת ד"ר שטבון, מצבו הרפואי הלבבי של התובע עובר לארוע נשוא התביעה (צלקת בשריר הלב כתוצאה מארוע לבבי אותו עבר כ- 15 שנה קודם לכן) הצריך בכל מקרה השתלת קוצב לב, וזאת כדי למנוע הפרעות קצב עתידיות שעלולות לגרום לתוצאה קטלנית.

לטענתו, העובדה שהתובע סבל מהפרעת קצב, שלא על רקע אוטם שריר הלב, הצריכה מעקב אחר תיפקוד ליבו של התובע כדי שאפשר יהיה לטפל בהפרעות קצב פתאומיות שיכולות להיות קטלניות.

...

ב. אני קובעת כי התובע גם לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי לא היה צורך בהשתלת הקוצב ו/או כי הקוצב הושתל ללא הסכמה מצדו.

ג. אני קובעת כי לא הוכחה רשלנות מצד הרופאים המטפלים שעה שסירבו לבקשת התובע להוצאת הקוצב מגופו.

משכך התביעה נדחית.

היא סבלה ממחלת לב איסכמית, כולל התקפי לב שעברה בעבר ומספר צנתרי כלי הדם של הלב שעברה, האחרון שבהם, משנת 2001.

על אף הצגת לב הטענות העובדתיות באשר לרשלנות המיוחסת לנתבעת, כמפורט דלעיל (הן בכתב התביעה והן בחוות הדעת), מאחר וכתב התביעה כולל טענות כלליות נוספות, אודות אי מתן הסברים מספקים על ידי הצוות הרפואי, אודות דלות רישומית בנגוד לסטאנדארטים מקובלים ואודות העידר טפול סדרתי, בעצירות הכרונית הנטענת, ולאור הטענות הכלליות המגוונות הנוספות שפורטו בכתב התביעה ותקופת האישפוז הארוך (137 יום, במחלקות שונות) בית המשפט ערך בירור עם ב"כ הצדדים אודות ליבון המחלוקת, בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 26/1/11.

טענת המומחה מטעם התביעה כי העידר עריכת רשומה רפואית, אודות "תכנית יזומה למניעת עצירות" והיעדר תרשומת שוטפת אודות כל אחת מהיציאות של המנוחה, מהוה רשלנות/מחדל תיעודי, "המוכיח" לכאורה את טענתו/סברתו לעצירות כרונית ממושכת (כדבריו, במידת הראיה של 50%), וטענתו כי אותו "העידר תעוד ", מעביר את הנטל וחובת הטיית הכף הראייתי ,שזה לא היה המצב, לכתפי הנתבעת, אינן מקובלות עלי ודעתי אינה כדעתו.

הכרעת הטענה לרשלנות, בגין אי מניעת הווצרות אבני הצואה שהתגלו ביום 24/9/02: מאחר ואין מחלוקת שביום 24/9/02 המנוחה התלוננה כי מזה מספר ימים הינה סובלת מעצירות ובבדיקה התגלו אבני צואה ברקטום של המנוחה, אשר הוצעו, נעבור לידון בארוע זה ובתקופה הסמוכה, לפניו.

...

סיכום: משנדחו טענות התובעים וככל שלא הוכחו העילות אשר נטענו כנגד הנתבעת, דין התביעה להידחות, והנני מורה כך. ציינתי כי ניתן להבין את כאב המשפחה, שעל אף האשפוז הארוך וניסיונות מורכבים, הם איבדו את בת משפחתם היקרה.

התביעה על כן נדחית.

מבלי למצות בהטלת מלוא ההוצאות הריאליות הסבירות של הנתבעת בניהול תיק זה, הנני מחייבת את התובעים בהוצאות הנתבעת, כולל שכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 30,000 ₪.

על פי הנטען בכתב התביעה, המנוח קיבל התקף לב במסגרת עבודתו, בתאריך 19.1.14.

בנוסף, טוענים המבקשים כי דין התביעה להדחות גם מחמת אי צירוף חוות דעת רפואית, שכן על פי תקנה 87(א) לתקסד"א תשע"ט – 2018 על תובע המעוניין להוכיח עניין שברפואה לצרף לכתב התביעה, ומאחר שהתביעה היא תביעת רשלנות רפואית, היה על התובעת לבסס את תביעתה באמצעות חוות דעת ערוכה כדין.

מהאמור עולה בבירור, כי אם נעלמו מהתובעת עובדות המקימות את עילת התביעה, בשל אי קבלת חומר רפואי ממד"א, לא מיתקיים התנאי לפיו היה זה מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכלה למנוע אותן, ועל כן לא מיתקיים החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק.

...

טענת ב"כ התובעת לפיה תקופת הקורונה מהווה עילה להארכת תקופת ההתיישנות, בבחינת כח עליון, דינה להידחות.

מקובלת עלי לחלוטין מסקנתו של בית המשפט באותה החלטה (כב' השופטת ע.קצבוי), מנימוקיה שאביא להלן קטע מהם: "בראש ובראשונה חוק ההתיישנות הינו דבר חקיקה נפרד וספציפי. מעבר לקביעת תקופת ההתיישנות באשר לעילות השונות, קובע החוק בגדריו גם סייגים, חריגים, ארכות והשעיות לתקופות הקבועות בו. במובן זה מדובר בדבר חקיקה ראשי המבקש לקבוע הסדר כולל בגדרי הוראותיו. הוראת תקנות החירום, שהינה חקיקת משנה, אינה יכולה ואינה צריכה להתגבר על הוראת חוק ההתיישנות. לכך אוסיף, כי תקנות החירום הינן תקנות סדר דין שהותקנו מכוח חוק בתי המשפט והן חלות על הסדרים הנמצאים בתחומי תחולתו של חוק זה ולא בתחומי תחולתו של חוק ההתיישנות (ראו בענייין זה את האמור בע"א 432/07 פלוני נ' אלמונית, [פורסם בנבו], 22.8.10).

לאור כל האמור, אני מקבלת את טענת ההתיישנות, ומורה על דחיית התביעה על הסף.

לפניי תביעה לפיצויים בגין רשלנות רפואית נטענת בבדיקת גסטרוסקופיה, שעבר התובע ביום 19.7.2011 במכון הגסטרו בבית חולים "המשפחה הקדושה", כהכנה לניתוח הוצאת טחול מוגדל, שלאחריה התגלה דימום במערכת העיכול העליונה של התובע, שחייב אותו לעבור ניתוח לצורך עצירת הדימום ואשר בסיומו עבר התובע כריתה של הטחול שהיה מתוכנן עובר לבדיקה הנ"ל. תמצית העובדות שאינן שנויות במחלוקת התובע, יליד 22.8.1975, כיום בן 48 שנה, אובחן בשנת 2000 כסובל ממחלה כרונית בשם מיאלופיברוזיס (Myelofibrosis) הפוגעת במח העצם והופכת לממאירות המטולוגית לעיתים קרובות, ובין יתר מאפייניה הגדלה מאסיבית של הטחול, ריבוי קצוני של טסיות הדם וקרישיות יתר, ועקב כך נטייה לפתח פקקת.

אשר לנזק, מציין ד"ר סיגל בחוות דעתו כי עקב התרשלות הנתבע נגרמו לתובע נכויות קבועות בשיעורים הבאים: 20% בגין צלקות בטן גדולות, מכאיבות ומכערות ; 10% מצב לאחר כריתת טחול ; 20% בגין הידבקויות או הפרעות קבועות של עצירות ומטאוריסם ; 70% בגין אי שליטה על מתן שתן ; 60% בגין שינויים ראתיים כתוצאה מתסחיף ראיתי ועירויי דם בהקף גדול; 5% בגין צרידות קלה ; 100% בגין שני התקפי לב עם אי ספיקת לב קשה פועל יוצא ממתן ערויי דם מסיביים לא מסוגל לשום עבודה, מתוכם ייחס ד"ר סיגל נכות בשיעור 70% לטפול הרשלני.

כן הנזקים שנגרמו לתובע הנם תוצאה ממצבו הרפואי הבסיסי של התובע ומהמחלות מהן סבל עובר לבדיקה וללא כל קשר אליה ו/או כתוצאה ממצב טבעי ו/או סיכון בלתי צפוי שרופא סביר לא יכול היה למנוע אף בזהירות סבירה.

עוד מציין מומחה בימ"ש, כי בשנים שחלפו מאז הבדיקה המשיך התובע לסבול מסיבוכי המחלה הבסיסית, לרבות אוטם שריר הלב, ובהמשך אף היה מועמד להשתלת מח עצם.

...

זאת ועוד, לתובע בוצעו בדיקות גסטרוסקופיה קודמות, וניתן להניח כי קיבל בעבר הסבר ממצה לגבי הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בבדיקה זו. אשר לפגיעה בזכות האוטונומיה, אין בסיכומי התובע טיעון סדור (עובדתי ומשפטי) לעניין ראש נזק זה. ולפיכך, ניתן לומר כי הוא זנח טענה זו. מכל מקום, טענה זו אף נדחית לגופה, משלא הוכיח התובע כי לא נמסר לו כאמור כל המידע הדרוש לפני הגסטרוסקופיה.

לסיכום נקודה זו - טענות התובע להעדר הסכמה מדעת ופגיעה בזכות האוטונומיה, נדחות בזה.

סוף דבר לשיטת אחרונה - התביעה נדחית.