תביעת רשלנות רפואית בגין אובדן שמיעה פתאומי

בסעיף 4 לכתב התביעה (עמ' 185 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת) צויינו הדברים הבאים: "ביום 25.11.13 התפרץ ויכוח קולני ורב עוצמתי בין התובע לבין לקוח במשרד התובע. כתוצאה מהוויכוח הקולני ובעקבותיו, לחץ הדם בגוף התובע עלה באופן פיתאומי וגרם לפגיעה בוריד מרכזי תוך עיני..." על גרסה זו חזר התובע, במדויק, בתצהיר עדות ראשית שהגיש במסגרת ההליך שנוהל בבית הדין לעבודה (עמ' 260 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

כאמור, הגרסה המילולית מופיעה כבר חודשיים לאחר הארוע, ולאחר מכן מופיעה באופן עיקבי ובהתמדה עד לשנת 2016, לרבות בהליכי המל"ל. הן התובע והן עו"ד חליליה מטעמו העידו בפניי על הוויכוח המילולית בין התובע ללקוח, שכלל צעקות וטענות מצד הלקוח כלפי התובע, על כך שהאחרון (כך לשיטת הלקוח) גרם לדחיית תביעה של רשלנות רפואית מחמת התיישנותה.

עדותו התאפיינה בגישה מתגוננת, לעיתים מתממת, לעיתים מיתחכמת, ובאופן כללי "לא רגועה", כאשר ניתן היה להבחין בנקל בשוני בין השלב הראשון של מסירת עדותו, בו הפגין התובע רוגע, לבין השלב בו החלה ב"כ הנתבעת להקשות עליו בשאלות בנוגע לגירסאות השונות ולהבדלים ביניהם, או אז איבד התובע את הרוגע שהפגין עד אז, ומסר דברים מתוך רוגז, תוך שהוא מעלה את קולו, מפגין כעס כלפי ב"כ הנתבעת, ואף מחלק לה "ציונים" אודות שאלותיה (לא אלאה כאן את הקורא בדקויות, כאשר הפרוטוקול משקף את מהלך הדברים – ראו למשל עמ' 19 לפרוטוקול).

התמונה הראייתי המתקבלת משמיעת העדים והתרשמותי מהם, כמו גם מבחינה של המסמכים שנסקרו לעיל, היא שהגירסה בשלב השלישי, זו הנוגעת לרכיבים "פיזיים" של הארוע, כגון מעשים תוקפניים מצד הלקוח; איומים כאלה ואחרים על התובע; אוירת פחד בה היה נתון התובע; מגע פיזי שנוצר בין הלקוח לתובע; ניסיון של הלקוח למנוע מהתובע לצאת מחדרו; והיחלצות התובע מהחדר; כל אלה היו רחוקים מלהיות מוכחים.

...

בקצרה אציין כי גם כאן סבורני שהדין עם הנתבעת.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 12,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים מהיום, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.

נטען שבאותן נסיבות, כשהגיעה השוטרת אנה זייצוק (להלן: "השוטרת אנה") למקום וביקשה מהנאשמים לצאת מהחדר המוגבר, סירבה שירית לצאת החוצה וצעקה לעבר הצוות הרפואי: "הצוות הרפואי רוצחים" וכי בהמשך איימה שירית על השוטרת אנה בפגיעה שלא כדין בפרנסתה בכך שאמרה לה: "כל הצוות הרפואי רוצחים, את לא עושה את עבודתך כראוי, כל הדבר הזה יגיע לתקשורת ואת תאבדי את מקום העבודה שלך" בכוונה להפחידה או להקניטה.

לטענתה, כשישבה בחוץ, כ-10 מטרים מהחדר, לא ידעה מה היתרחש בחדר ופתאום שמעה את שירית צועקת "את מכאיבה לי". אז, רצה לחדר והבחינה שהשוטרת אנה אוזקת את שירית בידיה.

דורי טען כי כוונתו הייתה "כשיש טפול רשלני והפקרת חיים של בן אדם, גם ארבעה אנשים שינסו להזיז אותי לא ימנעו את זה שסבתא שלי וחולים כמוה מאבדים את החיים שלהם בגלל הרשלנות הזאת" (עמ' 117 ש' 15-22, עמ' 118 ש' 28-33 לפרוטוקול).

כפי שעולה מעדויות עדי התביעה שנשמעו, בהן מצאתי ליתן אמון נוכח השתלבותן זו בזו, ואשר נתמכות בחלק מפרטיהן בעדויות הנאשמים עצמם, הארוע הנידון היה ארוע מתמשך במהלכו הטיחו הנאשמים עלבונות בצוות הרפואי, הרימו קולם וצעקו בחדר המוגבר בו שהו גם חולים נוספים שמצבם מן הסתם מורכב גם הוא, הצוות הרפואי נאלץ לקרוא למאבטחי בית החולים, והאחות האחראית על החדר המוגבר (לודמילה) לא הרגישה בטוחה להשאר בחדר על פי עדותה (ראו עדות לודמילה עמ' 73 ש' 33-34 לפרוטוקול, עדות האחות ז'אנה עמ' 63 ש' 11-21 לפרוטוקול, עדות האחות מלק עמ' 66 לפרוטוקול ועדותו של ד"ר מס).

...

לאור כלל המפורט לעיל – אני קובעת שדורי ביצע את עבירת האיומים אשר יוחסה לו בכתב האישום.

אשר על כן – אני קובעת כי הנאשמים ביצעו עבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי.

סוף דבר - אני מורה על זיכוי נאשמות 2 ו-3 מביצוע עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין אשר יוחסה להן, על הרשעתו של נאשם 1 בביצוע עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ועל הרשעת שלושת הנאשמים בביצוע עבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין.

עקב הארוע היא איבדה את הכרתה, סבלה מבעיות רפואיות קשות, בין היתר קשיי נשימה חזקים, שחייבו את פינויה לבית חולים באמבולנס ובעקבות כך התובעת החלה לסבול מכאבים באוזן, ירידה בשמיעה, אי שיווי משקל וסחרחורת וטינטון (ס' 4-7 לכתב התביעה, 2-5 לתחשיב הנזק).

הנתבעת עמדה על כך שאיש מהמומחים לא חיווה דעתו שהתזת מים על מתעלף היא פעולה רשלנית.

לגישתו, לו אכן זה היה מנגנון הפגיעה, הרי שאובדן השמיעה היה צריך להיות מיידי והתובעת היתה מתלוננת על כך כבר בהגיעה לבית החולים הדסה הר הצופים ביום הארוע, כאשר אין אזכור שכזה בתעוד: "לא מתקבל על הדעת שירידה כה עמוקה בשמיעה לא הורגשה באופן מיידי על ידי הגברת" , לדבריו אין בספרות הרפואית המקצועית אף תאור של אובדן שמיעה פיתאומי בעקבות ארוע שכזה.

אין בפניי שום תעודה רפואית משום חדר מיון מיום 29.6.2010.

...

הכרעה לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, אני מוצאת כי התובעת לא הוכיחה במאזן ההסתברויות הנדרש את התיזה הרפואית שהעלה המומחה מטעמה, ד"ר חלאילה, כי הותזו עליה מים קרים מאוד כאשר גופה היה בטמפרטורה גבוהה מאוד, וזה גרם, באופן מיידי לאובדן השמיעה ולטנטון.

איני מקבלת טענה זו, שכן מכתבו של ב"כ התובעת משנת 2010 (ת/2) לא מזכיר, במילה, אובדן שמיעה או בעיה רפואית כלשהי.

משלא עשתה כן התובעת אני מורה על דחיית התביעהת משנדחית התביעה, אין עוד מקום לדון בנזקי התובעת.

לפנים משורת הדין, בשל הטענות למצב כלכלי ירוד, והיות שעסיקנן בנזק גוף והתובעת סובלת מבעיות רפואיות רבות, אני מורה כי ההוצאות לטובת הנתבעת יהיו על הצד הנמוך ויעמדו על 5,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום, שאחרת יישאו ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.

לטענתו, לא ניתן לייחס לו רשלנות כלשהיא בגין התאונה הנ"ל וכי מדובר בצרוף מקרים אומלל שאין לו שום קשר לנהיגה ברכב וכי פטירת המנוחה הייתה תקופה ארוכה לאחר התאונה, ככל הנראה, עקב רשלנות רפואית ולא עקב הפגיעה בתאונה.

עוד ובנוסף, לטענת המשיבה המבקש התרשל גם כאשר ניסה להרים את הקטנוע בכך שהוא לחץ על דוושת הגז וכתוצאה מכך איבד שליטה על הקטנוע ופגע בהולכת הרגל שהפטרה מאוחר יותר כתוצאה מהפגיעה.

בעניינינו, כאשר תחילה מדובר היה בתאונה שגרמה נזק לאדם הקצין הורה על פסילת הרישיון לתקופה של 60 ימים כמתחייב מסעיף 47(ה)(1), ולאחר שהולכת הרגל נפטרה בבית החולים הוא זימן את המבקש שוב לשימוע והורה על פסילתו למשך 90 ימים כמתחייב מסעיף 47(ה)(2) סעיף 48 לפקודת התעבורה קובע, כי: "מי שנפסל בצו של קצין מישטרה כאמור בסעיף 47, רשאי לבקש מבית המשפט המוסמך לידון בעבירה לבטל את הפסילה; ובית המשפט, לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה או את בא כוחו או שוטר, רשאי לבטל את הפסילה, בתנאים או ללא תנאי, אם שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בבטחון הציבור". בנסיבות אלה, יש לבחון האם היה לקצין המישטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג.

יפים לענייננו דברי כבוד השופטת דורנר בבש"פ 2177/98 ארנביב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 05.05.98) " מן השלב שבו מדובר - הוא שלב החקירה, הקודם אף לגיבוש עמדתה של התביעה אם להגיש כתב-אישום - נובע כי הראיות הנדרשות אינן בעוצמה הזהה ל"ראיות לכאורה" הדרושות להגשת כתב-אישום.

המבקש מסר בחקירתו "... תוך כדי שהרמתי את האופנוע פיתאום איבדתי שליטה על האופנוע בגלל שהגז פיתאום קפץ לא יודע אם זה בגלל שמשכתי את המצערת או בגלל תקלה שנגרמה מהנפילה של האופנוע....". ניתן לומר כי בשלב זה מסתמנת אשמה לכאורה של המבקש בגרימת תאונת הדרכים שכן הוא "נסע" על מעבר החצייה במקום בכביש וכן בכך שהוא לא הצליח להשתלט על האופנוע לאחר נפילתו.

...

בענייננו, לאחר שעיינתי בתיק החקירה וצפיתי בסרטון הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה אף בשלב זה כנגד המבקש.

בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את אשמת המבקש וכי קיים יסוד להניח שיוגש כתב אישום כנגד המבקש.

בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי ביטול הפסילה יפגע בביטחון הציבור ועל כן אני מורה על דחיית הבקשה.

תמצית טענות הצדדים טענות התובע התובע טוען בכתב התביעה כי ביום התאונה במסגרת תפקידו בהפעלת מנוף ביצע את עבודתו כרגיל כשלפתע השטנגה, שהנה לוח נחושת שאורכו כ-4 מטרים ורוחבו כ-30-20 ס"מ ושהוצמד אל המנוף במטרה לבצע את הצפויים, החלה להתנועע בשל חוסר איזון.

כך, המומחה עומת עם טענת התובע כי לפני התאונה לא היו בנמצא ממצאים רפואיים התואמים הפרעות בתחום אף אוזן גרון, אובדן שמיעה, סיחרור, ואף טינטון לא היו בנמצא קודם לכן, אלא לאחר התאונה, מה שלטענת התובע, מחזק את הקשר להיות התאונה מקור הפגיעה בתחום זה. המומחה הסביר כי אין בנמצא כל תעוד על חבלה של שבר בגולגולת במועד הרלוואנטי לתאונה לא כל שכן באיזור האוזן הרלוואנטית, ועל כן אינו יכול לקשור ממצאים אלו אותם מצא בבדיקתו לתאונה (עמ' 16 ש' 6-17).

אומנם כל תלונה על נזק ראייתי באי עריכת סי.טי או חוסר תעוד תקין או ביצוע בדיקות נאותות היה ראוי להפנות לבית החולים בתלונה על רשלנות רפואית, אולם לאור העובדה כי אין בנמצא כל תעוד עובר לתאונה על חרשות או ליקוי שמיעה או כל תעוד מסוג אחר התואם את הממצאים שלאחר התאונה, כפי שציין ד"ר קרוננברג שחייבים היו להמצא במצב של חרשות קודמת, סביר בעיני כי לתאונה היה למצער חלק בהיווצרות ממצאים אלו.

וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10/06/76 שם נקבע: "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את הקפו או שיעורו." התובע לא הציג את מלוא הקבלות בגין הטיפולים הרפואיים באופן התואם את הסכום לו עותר בתביעתו, ואין לו אלא להלין אלא על עצמו.

כאב וסבל בעניינינו מדובר בתובע יליד 1964 אשר נפגע בתאונה שהסבה לו נכות בגין אובדן שמיעה, טינטון ופגיעה וסטיבולארית וכן עקב נכויות בתחום הנפש.

...

נראה לי כסביר והוגן לפסוק לתובע פיצוי המהווה 12.5% מהפסדי שכרו בעבר ובעתיד, בסך 36,837 ₪ (ראה ת"א (חיפה) 16951-04-10, ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו 31.12.13) הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה: לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.

יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע סביר כי התובע נשא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק להוצאות נסיעה מסוימות לטיפולים אלו.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 356,000 ₪ הנתבעת תישא בתשלום האגרה ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 83,300 ₪.