תביעת רשלנות רפואית באבחון וטיפול בקרע בגיד אכילס

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1, עריית ירושלים; וכן כנגד הנתבעת 2, חברת סיטי פס בע"מ, החברה הזכיינית של פרוייקט הקמת הרכבת הקלה בירושלים; הנתבעת 3, חברת מרדכי בנימין ובניו עבודות עפר בע"מ, קבלן המשנה שביצע עבודות בחלק הרחוב הרלוואנטי; והנתבעת 4, מגדל חברה לביטוח בע"מ, מבטחתה של הנתבעת 3.

לצורך בחינת האשם התורם יש להציב את "מעשי הרשלנות" של המזיק והניזוק אלה מול אלה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. בנסיבות העניין, אל מול רשלנותן של הנתבעות, יש לזקוף לחובת התובעת אשמה על שלא שמרה על עירניות מלאה בעת שפסעה במקום בו מבוצעות עבודות, כאשר לא יכול להיות ספק (והתובעת אף אישרה זאת בעדותה) כי הבחינה בעבודות המבוצעות בפתח החנות ולאורך הרחוב, בעת שנכנסה אל החנות זמן קצר קודם לכן.

הנכות הרפואית התובעת ניחבלה בקרסול שמאל ואובחנה כסובלת מנקע בקרסול.

בבדיקתו את התובעת מצא המומחה כי התובעת מהילכת עם צליעה אנטלגית מזערית, אין דילדול שרירים ברגל שמאל ואין הגבלת תנועות בקרסול שמאל, "הקרסול יציב ומבחני מגירה ואינברסיה תקינים", "נפיחות מזערית ורגישות ממוקמת. בבדיקות העזר עדות לקרע חלקי של הדלתואיד, קליטת יתר באזור הנביקולה, טנדינוזיס או קרע חלקי בגיד האכילס". בשל מכלול הממצאים הקליניים והרנטגניים, קבע המומחה כי נכותה של התובעת לצמיתות היא בשיעור 5%.

התובעת לא הבהירה אם קיבלה החזר, ולו חלקי, מקופת החולים בגין התייעצויות אלה, ובכל מקרה אין להטיל על הנתבעות תשלום הוצאות אלה, שכן התובעת היא שבחרה לפנות לרופאים ברפואה הפרטית שעה שהיה ביכולתה לקבל אותם טיפולים בקופת החולים.

...

אף אם אקבל את טענת התובעת כי ה"בור" כוסה בקרטון, עדיין אני סבורה שיש לייחס לתובעת אשם תורם, אותו יש להעמיד, בנסיבות העניין ובמכלול השיקולים, בשיעור 15%.

יש להוסיף ולציין כי הרושם שהתקבל ממכלול הראיות שבאו לפניי, היה שהתובעת מפריזה בתיאור מגבלותיה כתוצאה מהתאונה ובמידת ההשפעה של הנכות על תפקודה בכלל ועל יכולתה לעבוד ולהשתכר, ולו בהיקף חלקי כפי שעשתה בעבר, בפרט.

לנוכח כל האמור, ובהתחשב בטיב הנכות ושיעורה, הרקע התעסוקתי של התובעת, טיב עיסוקה עובר לתאונה ורמת השכר לאורך השנים, כמו גם הסיכוי הקטן כי אם תבחר בכל זאת לשוב למעגל העבודה, נכותה בשיעור 5% תקשה במשהו על מציאת עבודה או על היקף העבודה בה תבחר לעסוק, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות בסכום גלובלי של 7,000 ₪.

סוף דבר לסיכום, הנתבעות ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים (על פי החלוקה שהוסכמה ביניהם): הפסדי שכר ואבדן כושר השתכרות – 7,000 ₪; נזק לא ממוני - 25,000 ₪; עזרת הזולת - 3,000 ₪; הוצאות - 2,000 ₪; ובסה"כ 37,000 ₪.

טענתו העיקרית של התובע היא שהטיפול אשר הוענק לו על ידי הצוות הרפואי היה טפול רשלני שבא לידי ביטוי, בין היתר, באיבחון שגוי, שהסב לו נזקים גדולים ואף החמיר את מצבו, ואחת התוצאות של כך הנה שעד היום הוא ממשיך לסבול מכאבים.

הינה כי כן, גם אם עולה שהאבחנה הראשונית של רופא הנתבעת, קרע בשריר, הובררה בהמשך כשגויה, הרי שהשילוב שבין – בחירת התובע שלא לפנות לטפול המשך אצל אורתופד חרף הפניה מפורשת; קיומו של העידר וודאות אם הגישה שהייתה נבחרת לאחר איבחון הפגיעה כקרע בגיד הייתה ניתוחית או שמרנית; מיגבלה בתנועה וצלקת שהיו נותרים גם לאחר ניתוח לפרוסקופי בסמוך לאחר הפגיעה – מביאים אותי לכלל מסקנה כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין האבחנה השגויה לנזק ומשכך לא מתגבשת העוולה העיקרית עליה מבוססת התביעה.

הנכות הרפואית; מומחה בית המשפט העריך כאמור לצד מסקנותיו בעיניין האחריות כי לתובע נותרו נכויות צמיתות בתחומים הבאים: (1) 10% נכות צמיתה לפי תקנה 51(8)(א) לתקנות המל"ל בגין מצב לאחר קרע גיד אכילס שטופל ניתוחית, טנדינוזיס, כאבים ופגיעה תפקודית; (2) 10% נכות צמיתה לפי תקנה 75(1)(ב) לתקנות המל"ל בגין צלקת ניתוחית מכוערת, רגישה ובחלקה דבוקה.

...

על רקע האמור, העריך מומחה התובע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 20% לפי סעיף 75(1)(ג) לתקנות המל"ל. במסגרת טענות ההגנה של הנתבעת נטען, בין היתר, כי מהתיעוד הרפואי שעליו מסתמך התובע עולה כי הוא פעל בניגוד להנחית הנתבעת שהורתה לו במפורש לפנות כבר למחרת היום לאורתופד והדבר תועד באופן ברור ברשומה הרפואית ובניגוד לנטען על-ידי המומחה של התובע.

לאור כל האמור, אין מקום להכיר בפיצוי בגין תקופה זו. גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד; לאור אופייה ושיעורה של הנכות התפקודית כאמור שבה מצאתי להכיר רק בגין מצב לאחר קרע בגיד אכילס (ללא הכרה בחפיפה כלשהי של הנכות הרפואית בגין הצלקת שנותרה) וכן לנוכח זאת שלא ניתן לשלול קיומה של השפעה בעתיד של הנכות בגין הקרע על תפקודו של התובע בעבודה (כפי שכאמור עמד על כך גם המומחה מטעם בית המשפט) – הייתי מוצאת לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה אשר היה עומד על סך של 212,903 ₪ (המהווה 50% מסך החישוב האקטוארי המלא לפי שיעור נכותו התפקודית של התובע אותה העמדתי כאמור 10%; שכרו הממוצע ערב התאונה (על-פי טופס 106 הרלוונטי לשנת הפגיעה); מקדם ההיוון הרלוונטי עד גיל פרישה 67 וכולל החלק היחסי של הפסדי פנסיה).

באשר לתקופת העתיד, לא שוכנעתי לאור אופי הנכות שיש מקום להיעתר לפסוק לתובע פיצוי כלשהו, ובפרט בשעה שלא עולה מחומר הראיות (ובכלל זה מהאמור בחוות דעתו של המומחה מטעמה) כי האחרון ייזקק בעתיד לטיפול המשך.

סוף-דבר: לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

ד"ר אדמוני (מומחה התביעה) בחקירתו עונה לגבי ממצאים אלו (עמ' 6 ש' 22-23 , עמ' 7 ש' 1-2 לפרוטוקול מיום 22.10.17): "מבחן תומפסון הוא מבחן מאוד טוב ומאוד נאמן, והיו זמנים שהסתמכו כימעט אך ורק על זה, כשלא היו אמצעי הדמיה אחרים בשביל לאבחן קרע בגיד אכילס. אבל אין מצב כזה של בדיקה של 100% בטוחה לחיוב או לשלילה." ד"ר אדמוני ציין שבדיקה שלילית משמעותה שהיא תקינה.

בענין זה ראו בע"א 9656/03 עיזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר יהורם 11.04.2005): "בתביעת רשלנות רפואית, ככל תביעה אזרחית, על התובע להביא ראיות במידת השיכנוע הנדרשת במשפט האזרחי בדבר רשלנות הנתבע ובדבר הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק שניגרם. אולם, כמו לכל כלל, אף לכלל זה חריגים. כך, במקרים שבהם לא היה תעוד של ממצאים רפואיים וטיפולים רפואיים במקום שבו היה צורך לערוך רישומים מסוג זה, מועבר נטל ההוכחה לכתפי הנתבע, שכן לתובע קושי אמיתי להוכיח את ראיותיו על-פי מאזן הסתברויות, בהיעדר רישומים אמתיים בזמן אמת. העקרון שביסוד העברת נטל השיכנוע מתפרש לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרש גם על רשלנות בעלת אופי שונה, אשר גורמת לכך שנפגעת האפשרות של התובע להוכיח את עילת תביעתו, כך גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות אשר לו בוצעו יכולות היו להצביע על הגורמים לנזק. רשלנות כזאת גם היא עשויה להעביר את הנטל על שכמו של הנתבע." (ההדגשה אינה במקור מ.ק.) אי לכך, סבורני כי הייתה כאן התרשלות מצידם נתבעים 1-2 בשל אי מתן הוראות להמשך מעקב, אי מתן הסבר למצב הקיים בשל הסיכון מקרע שלא מאובחן בשיטת האיבחון המדויקת יותר (US).

...

מכל האמור לעיל, אני קובע כי לא הייתה רשלנות מצדם של הנתבעים בכך שבחרו, נוכח ממצאי בדיקת הטומפסון וצילום הרנטגן והבדיקות הגופניות שנעשו בטיפול עפ"י האסכולה השמרנית.

סבורני כי בנסיבות אלו צריך לפסוק פיצוי גלובלי סביר והוגן.

התביעה כנגד נתבע 3 נדחית בזאת, תוך חיוב התובעת בהוצאותיו ובשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.

"أَيْنَمَا تَكُونُواْ يُدْرِككُّمُ المَْوْتُ وَلَوْ كُنتُمْ فِي بُرُوجٍ مُّشَيَّدَةٍ وَإِن تُصِبْهُمْ حَسَنَةٌ يَقُولُواْ هَذِهِ مِنْ عِندِ اللّهِ وَإِن تُصِبْهُمْ سَيِّئَةٌ يَقُولُواْ هَذِهِ مِنْ عِندِكَ قُلْ كُلٌ مِّنْ عِندِ اللّهِ فَمَالِ هَؤُلاء الْقَوْمِ لاَ يَكَادُونَ يَفْقَهُونَ حَدِيثًا" (הקוראן הקדוש, סורת אלנסא –"הנשים", פסוק 8(7 רקע וטענות הצדדים בפני תביעת נזיקין בעילת רשלנות רפואית.

האם נכון שמעיון בתוצאת בדיקת האי אם ג' ברמב"ם ועיון בדוח הניתוח באיכילוב לא רואים מה גרם לקרע? בבדיקת אי אם ג'י לא כתוב מה סיבת הקרע, רק הניתוח האחרון.

כדי למצוא פגיעה בעצב הטיביאלי זה סוג של משהו אחר יותר ממוקד כדי לקבל איבחנה כזו? לא הלכתי לחפש אם יש פגיעה או לא. מטרתי היתה לטפל במשהו אחר לגמרי.

נכון לומר שפגיעה בעצב הטיביאלי במהלך ניתוח ארטרוסקופיה של גיד אכילס, עצם הפגיעה לא מטרת הניתוח, זה לא משהו שהרופא עושה שזה חלק מהניתוח וזה מה שצריך לעשות ? לא מבין את השאלה.

ליבי ליבי עם התובעת, אך לצערי לא כל נזק הנו בר פיצוי על ידי מאן דהוא - ומכאן ועד להטיל אחריות על רופא או מוסד רפואי בגין טיפוליו, המרחק הנו רב. בידי נותר רק לאחל לתובעת הרבה בריאות ואריכות ימים אך סבורני כי עליי לדחות את תביעתה.

...

על כן, סבורני כי בנסיבות אלו אין לדבר על "נזק" הנובע מאופן הטיפול בה במהלך הניתוח הראשון, אלא סיכון קיים לפרוצדורה בנסיבות כהוויתן.

לעניין הנזק, אם הייתי מקבל את התביעה, גישת ההגנה היתה מקובלת עלי והייתי פוסק סכום גלובלי בסך 180,000 ₪.

ליבי ליבי עם התובעת, אך לצערי לא כל נזק הינו בר פיצוי על ידי מאן דהוא - ומכאן ועד להטיל אחריות על רופא או מוסד רפואי בגין טיפוליו, המרחק הינו רב. בידי נותר רק לאחל לתובעת הרבה בריאות ואריכות ימים אך סבורני כי עליי לדחות את תביעתה.

כיוון שכך גם ראיתי לנכון לפתוח את פסק הדין בדברי הנביא, בכדי לנסות לנחם את התובעת ולהסביר ש"כולו מִן אללה" כפי שצויין בסורת אלנסא "הנשים", פסוק 78, לקוראן ובתרגום חופשי: "...אם יקרה להם טוב, יאמרו זה מאלוהים, ואם יאונה להם רע, יאמרו זה מטעם אחר. אמור להם הכל מאלוהים..." לאור כל האמור, דין התביעה להידחות והנני מחייב את התובעת בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד מופחתות, לאור נסיבותיה האישיות, בסכום כולל של 18,000 ₪.