תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.
במישור החבות נסובה המחלוקת על עצם נסיבות הארוע, והאמנם היתרחש כטענת התובע.
אף אין מחלוקת, כי הקלנועית שבה נסע התובע הייתה מבוטחת בביטוח מתאים אצל הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת"), כך שאם ייקבע כי אכן מדובר בתאונת דרכים, הרי שהנתבעת אינה חולקת על חובתה לפצות את התובע על נזקיו.
אשר על כן, אני מקבלת את גירסתו העובדתית של התובע, כפי שנטענה בעדותו בפניי, וקובעת על פיה, כי הוא נפגע בנסיבות המהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, וזכאי לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
...
לפיכך אני קובעת כי יש לערוך את החישוב על בסיס שילוש השכר הממוצע במשק (כ-32,000 ₪), ובניכוי מס הכנסה על פי הוראות חוק פלת"ד – 24,000 ₪, במעוגל.
על פי הפסיקה ניתן לפסוק פיצוי גם בגין עזרת המשפחה, שניתנה ללא שכר (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277; רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו], 6.1.15), ובנסיבות הפגיעה דנן אני סבורה כי ראוי לעשות כן.
התובע עותר לפסיקת פיצוי בסך 28,000 ₪, לעבר ולעתיד גם יחד.
לאור האמור לעיל מסתכמים נזקיו של התובע בסכומים הבאים:
כאב וסבל - 18,000 ₪;
הפסד שכר בעבר - 3,000 ₪;
הפסד כושר השתכרות בעתיד - 320,000 ₪;
הפסד פנסיה - 40,000 ₪;
עזרת הזולת - 28,000 ₪;
הוצאות - 3,000 ₪;
סך הכל - 412,000 ₪
אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 412,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 62,665 ₪, והוצאות משפט בסך 800 ₪.
