בעקבות מות המנוח בתאונת דרכים, היתנהלה במקביל להתדיינות שבפנינו תביעה אזרחית לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.
אשר לנטל ההוכחה בתביעות תושבות, נפסק כך (עבל 470/08 אינאס נ' המוסד לביטוח לאומי (18.8.09)):
"על רקע שינויים המתחוללים במרכז החיים של מבקשי הגימלה, ובעיקר בהקשר של מקומות מגורים, התפתחה ההלכה בדבר 'נטל ההוכחה' בתביעות הכורכות בחובן שאלות בדבר תושבות מבקש הגימלה. על פי ההלכה הפסוקה 'נטל ההוכחה בשאלת תושבות מבקש הגימלה לצורך קבלת גמלה מן המוסד, צריך להיקבע על פי המצב עובר לתקופה הנתבעת הרלוואנטית. כלומר, אם לפני התקופה הרלבנטית היה התובע תושב ישראל, הרי שחובת ההוכחה תוטל על כתפי המוסד להראות כי העתיק את מרכז חייו אל מחוץ לישראל בתקופה הרלבנטית; אולם, במקרה שבו לפני התקופה הרלבנטית לא היה התובע תושב ישראל, עליו יוטל נטל ההוכחה להראות כי שב להתגורר בתחומי מדינת ישראל בתקופה הרלבנטית".
כך בכלל, ובמיוחד כאשר מדובר בתובע שהוא אזרח ישראל, כמו שהיה המנוח במקרה שלפנינו (עבל 644/08 אלהאם נ' המוסד לביטוח לאומי (19.10.09)):
"במקרה בו הטוען לגימלה נושא בתעודת זהות ישראל, זוהי חזקה, באשר לתושבות, הנתנת לסתירה, והנטל עובר למוסד לביטוח לאומי להוכיח כי הוא אינו תושב ישראל, ועל התובע להצביע על מגורי קבע במקום מסוים בתוך מדינת ישראל. אם בית הדין ישוכנע כי התובע איננו מתגורר דרך קבע איפה שהוא טוען שהוא גר, אזי הנטל עובר לתובע להוכיח מקום מגורי קבע בתוך מדינת ישראל. בהתאם, כאשר תובע מודה כי עזב את תחום מדינת ישראל וכי התגורר מחוץ לו, עובר נטל ההוכחה, כי חזר להתגורר בתחום, אל התובע".
לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי הנטל להוכיח כי המנוח התגורר בישראל מוטל היה במקרה זה על התובעת.
למעשה, אין מחלוקת שאם בכלל רק לאחר הנישואין – כך לטענת התובעת –היא עברה לגור עימו בישראל;
שלישית לא נסתרה טענת הביטוח הלאומי כי המנוח אינו מופיע כלל במחשביו, לא כמי שעבד בישראל ולא כמי שהיה עצמאי בישראל, כך שאין אינדיקאציה מבחינה זו לכך שהוא התגורר בישראל בכלל, ובסמוך למותו בפרט;
רביעית התובעת מודה שבתקופה שמיד לאחר מותו של המנוח היא התגוררה, בעיר טול כרם, שם מתגוררים מרבית בני משפחתה (ראו בסעיף 29 לתצהירה), ובכך מצאנו חזוק מסוים לטענת הביטוח הלאומי שגם קודם לפטירתו לא התגוררו השניים בישראל;
וחמישית לא נסתרה טענת הביטוח הלאומי לפיה הדיון בצוואתו של המנוח נעשה בבית-דין שרעי ברשות הפלשתינאית, ואין כל מידע על פטירתו במשרד הפנים הישראלי
האם עמדה התובעת בנטל להוכיח את תביעתה? לאחר ששקלנו את מסכת הראיות, וטענות הצדדים, הגענו לכלל שהדבר לא עלה בידה, דהיינו היא לא הוכיחה כי המנוח היה תושב ישראל בסמוך למותו.
...
למעשה, אין מחלוקת שאם בכלל רק לאחר הנישואין – כך לטענת התובעת –היא עברה לגור עימו בישראל;
שלישית לא נסתרה טענת הביטוח הלאומי כי המנוח אינו מופיע כלל במחשביו, לא כמי שעבד בישראל ולא כמי שהיה עצמאי בישראל, כך שאין אינדיקציה מבחינה זו לכך שהוא התגורר בישראל בכלל, ובסמוך למותו בפרט;
רביעית התובעת מודה שבתקופה שמיד לאחר מותו של המנוח היא התגוררה, בעיר טול כרם, שם מתגוררים מרבית בני משפחתה (ראו בסעיף 29 לתצהירה), ובכך מצאנו חיזוק מסוים לטענת הביטוח הלאומי שגם קודם לפטירתו לא התגוררו השניים בישראל;
וחמישית לא נסתרה טענת הביטוח הלאומי לפיה הדיון בצוואתו של המנוח נעשה בבית-דין שרעי ברשות הפלשתינית, ואין כל מידע על פטירתו במשרד הפנים הישראלי
האם עמדה התובעת בנטל להוכיח את תביעתה? לאחר ששקלנו את מסכת הראיות, וטענות הצדדים, הגענו לכלל שהדבר לא עלה בידה, דהיינו היא לא הוכיחה כי המנוח היה תושב ישראל בסמוך למותו.
לטעמנו, אין די ברישום ובבדיקה אחת כדי להעיד כי מרכז חייהם של בני הזוג היה בישראל, בהינתן בין היתר שסביר שלשניים היה אינטרס להירשם בקופת חולים כתושבי ישראל, כדי לקבל שירותים רפואיים באמצעות הקופה.
גרסה זו מעלה תמיהות לכל הפחות;
שביעית, בשתי התביעות לקבלת גמלת שארים שהגישה התובעת (נספח א' לתצהירה ונספח א' לכתב ההגנה), היא ציינה כי נישאה למנוח ביום 1.7.08 וזאת בסתירה לאמור בסעיף 20 לתצהירה ולעדותה שם העידה שהם נישאו ביום 6.3.09 (ע' 8 ש' 5);
שמינית, סתירה מהותית נוספת בעדותה, שפגעה אף היא בעדותה, מצאנו בכך שבעוד שבחקירתה בפנינו טענה שלא עבדה כלל בישראל במהלך הריונה (עמ' 9 ש' 6), הרי שבסעיף 29 לתצהירה טענה כי "משכורתי היתה קטנה", ואילו בדיון בתביעה האזרחית שלה (ראו הפרוטוקול מיום 3.1.17 שצורף לתיק המוצגים שלה), מסרה כי "עבדה יומיים שלושה בשבוע, היא היתה בהריון, היא עבדה כדי להתפרנס ולצאת מהבית";
תשיעית, התובעת ביקשה להסתמך על תוצאות ההתדיינות בתביעה האזרחית שהגישה (ת"א 4644-10-11, מסמכי התביעה הוגשו בתיק המוצגים שלה), אך משתביעה זו הסתיימה ביום 20.7.17 בהסכם פשרה, ללא שמיעת ראיות, אין לתוצאת התדיינות זה משקל ראייתי כלשהו בהתדיינות שלפנינו;
ולבסוף לא נעלמה מאיתנו העובדה, שבצו הירושה שניתן אחר המנוח בבית דין שרעי בשטחים (נספח ג' לכתב התביעה), נכתב שהוא מתגורר בקלנסווה, אך לא מצאנו שיש בכך בלבד כדי להטות את כף המאזניים הראייתית.
סוף דבר
התביעה נדחית.
