תביעת פיצויים לנפגע תאונת דרכים - קביעת חבות

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), לפצוי בגין ניזקי גוף, אשר כפי העולה מכתב-התביעה נגרמו לתובע ביום 7.8.12, עת הוא נפל מטרקטור מספר רשוי 835299 (להלן: "הטרקטור"), שבוטח במועדים הרלוואנטיים על-ידי הנתבעת בפוליסת ביטוח חובה (להלן: "התאונה").

הנתבעת כופרת בחבות בגין התאונה, באשר לטענתה, התאונה ארעה בנסיבות שונות מאלו הנטענות בכתב-התביעה, שאינן מהוות "תאונת-דרכים" וממילא אינן באות בגדר חוק הפיצויים.

מכל מקום, טוענת הנתבעת, כי אף בהנחה שהתובע היה מוכיח גירסתו העובדתית, כפי שהיא עולה מכתב-התביעה, לא היה בכך די כדי לקבוע, כי הוא נפגע בנסיבות המהוות תאונת-דרכים, בהנתן כי בכתב-התביעה לא נטען, שהתאונה ארעה לאחר נסיעה וממילא, כי מטרת השמוש בטרקטור הייתה תחבורתית.

...

באותו עניין, בית-המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה, כי אין בחוות-דעת מומחה הבטיחות מטעם התובעים, כדי לבסס טענתם כי פטירת המנוח בעת נסיעה בטרקטור אירעה כתוצאה מפגיעתו בענפי עצים להבדיל מאירוע לבבי או מוחי; בני משפחתו של המנוח התנגדו לנתיחת גופתו לצורך קביעת סיבת המוות מטעמי מצפון ודת; אך לא הביאו כל ראיה ממנה ניתן ללמוד שנתיחה לאחר המוות הינה אסורה על-פי דתם; בכך נמנעו מלהביא ראיה משמעותית שיכולה הייתה להוכיח את טענותיהם ועצם ההימנעות תשמש לכן כנגדם.

להבדיל מהעניין שם, בנסיבות המקרה הנדון מצאתי לקבל את עדותו של מר מועתז, הנתמכת בתיעוד מזמן אמת, כראיה עצמאית להוכחת נסיבות התאונה ולא שוכנעתי, כי התובע נמנע מהבאת ראיה רלוונטית אחרת ובוודאי שלא משמעותית, אשר היה בה כדי לשפוך אור בסוגיות השנויות במחלוקת ומכאן שאין להקיש מאותו עניין לענייננו.

סוף דבר – מצאתי לקבל את הגרסה העובדתית, לפיה התאונה אירעה תוך כדי ירידה מהטרקטור ובסיום הנסיעה בטרקטור וממילא לקבוע, כי התאונה מהווה "תאונת-דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים.

זו מעין טענת פטור כללית גורפת (שממילא איני סבור כי יש לה תוקף ונוגדת היא תקנת הציבור, אף אילמלא עסקינן בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים).

"יסוד הסבירות שבסעיף 7א לחוק הפיצויים איננו מוגבל למצבים בהם קיימים יחסי קירבה בין הנפגע-הנוהג לבין מתיר השמוש. הוא אף לא מיתקיים כל אימת שיחסים כאמור שוררים בין הנפגע-הנוהג לבין מתיר השמוש ברכב. הסעיף מדבר בלשון כללית של סבירות, ויישומו בכל מקרה ומקרה הוא תלוי נסיבות (א' ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 526 (מהדורה רביעית, 2012)). יתרה מכך - "המבחן לקביעה אם אי הידיעה של המשתמש היא סבירה, הוא מבחן מעורב בו משמשים יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים המתחשבים בצדדים עצמם ובנסיבות השמוש ברכב" (שם, 527).

וכי קמה חבותה של קרנית לפצות את התובע בעילה שלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

...

אני סבור כי לא אקפח איש מבין הצדדים אם אקבע שהתובע "איבד" 4 חודשי השתכרות בשל דחית גיוסו שעקב התאונה.

86,991 ₪ = 1.5 * 4.2 * 50 ₪ * 0.88 * 313.22 הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ועתיד באומדן, מעבר לסל הבריאות – התובע צירף קבלות על הוצאות עבר, ואני מקבל שלא כולן נשמרו.

סהכ 1,239,258 ₪ אני מחייב את קרנית לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסכומים הבאים במצטבר: 1,239,258 ₪ שכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך 188,491 ₪.

השופט גיל ****: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון (השופטת הבכירה סבין כהן) שניתן ביום 29.12.22 בת.א 12196-01-19 בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

בשאלת החבות טוענת המערערת כי שגה בית המשפט עת קבע כי המנוח לא ידע על שלילת/פסילת רישיונו ועל כן נהיגתו במועד ארוע תאונת הדרכים מבוטחת ע"י המערערת לפי חוק הפיצויים.

...

בהתחשב במכלול הנתונים ותוך מתן משקל לנסיבות עליהן עמדנו לעיל, אנו סבורים כי תחת ההכנסה שנקבעה כאמור לצרכי חישוב גובה הפיצוי ראוי להעמיד את בסיס השכר הכולל, לאחר ניכוי מס ובתוספת פנסיה בשיעור 12.5%, על סך של 9,000 ₪.

סיכום סיכומו של דבר, הערעור בשאלת החבות נדחה.

המשיבים ישלמו למערערת הוצאות המשפט בערעור בסך של 15,000 ₪.

טיב המחלוקת, המסגרת הדיונית ותמצית התשתית הראייתית התובע הגיש את תביעתו מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975, בגין פגיעתו בתאונה שארעה לו ביום 23.5.20 (להלן: "התאונה").

הוראות הדין הרלבנטיות ככלל, על מבטחת הטוענת נגד מהימנות מבוטחה להוכיח את טיעונה כדבעי, בשים לב לפגיעה האפשרית בשמו הטוב ולצורך להבטיח כי אין היא מבקשת להיתנער מחבותה כלפיו ללא הצדק.

עם זאת יש בכוחי לקבוע כי התובע לא הוכיח את טענתו לפיה התאונה ארעה באופן בו העיד.

...

סוגיות משנה לא מעטות נותרו עמומות ובהתאם אין בידי לקבוע, למשל, כי התובע פנה למשטרה על מנת לחזור בו מגרסתו.

העולה מכל המקובץ הוא כי לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו שעל כן היא נדחית בזה.

סוף דבר התביעה נדחית אפוא.

בשל ניזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הגיש התובע את התביעה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

בכתב התביעה נטען באופן לאקוני כי "ביום 19.8.2016 היה התובע מעורב בתאונת דרכים עת היתנגש עם רכבו בעמוד", הא ותו לא. התובע לא מסר פירוט בדבר מנגנון התאונה ולא צירף אישור מישטרה המפרט את נסיבות התאונה, ובכך אכן תרם ויצר את הקרקע לטענה בדבר העדר חבות.

לגופם של דברים, על אף הקושי העולה מן העובדה שגירסתו של התובע לא פורטה כנדרש בתצהירו, לאחר שמיעת עדותו בחקירה נגדית ולאחר בחינת מכלול הנתונים, באתי לידי מסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה, וקיימות די ראיות על-מנת לקבוע באמת המידה הנדרשת על-פי מאזן הסתברויות כי התובע נפגע בתאונת דרכים ברכב המבוטח על-ידי הנתבעת.

...

סוף דבר סכום הפיצוי הכולל שיש לפסוק לטובת התובע הוא כמפורט להלן: הפסדי שכר בעבר כולל פנסיה 62,620 ₪ אובדן כושר השתכרות כולל פנסיה 20,000 ₪ עזרת צד שלישי 12,000 ₪ הוצאות רפואיות וניידות 5,000 ₪ נזק לא ממוני 18,000 ₪ __________________________________________________________ סה"כ 117,620 ₪ סיכומו של דבר, דין התביעה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 117,620 ₪, בתוספת שכר טרחת עורכי דין בשיעור 15.21% (כולל מע"מ) מהסכום שנפסק ואגרה.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט שהוציא בסך 642 ₪, וכן את סכום ההוצאות בסך 1,000 ₪ שנפסקו לחובתה בהחלטה מיום 21.6.2023.