לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בגין תאונת דרכים מיום 6.11.2016 שהסבה נזק-גוף לתובע.
המומחה בתחום האורתופדיה, פרופ' תום הלל, העריך כי התובע נפגע בתאונה בצוארו במנגנון של צליפת שוט, ונותר עם נכות של 5% עקב הגבלה בתנועות הצואר.
...
ראשית, יצוין כי בדיון שקיימתי ביום 19.2.2023 – זמן קצר לפני המועד שנקבע להוכחות – טענה ב"כ הנתבעת כי לנוכח פטירתו של המומחה, "נראה כי אין מנוס ממינוי מומחה נוסף". עם זאת, לאחר שנשמעו הערות בית המשפט, הודיעה ב"כ הנתבעת כי לא תעמוד על כך. גם התובע מצדו לא דרש מינוי מומחה אחֵר במקום ד"ר הימלפרב ז"ל. שנית, טענתו של התובע בסיכומיו כי נפלה בחוות הדעת "טעות משפטית" אינה מבוססת.
לפיכך, באתי למסקנה כי יש להעמיד את הפיצוי בראש הנזק של אובדן כושר ההשתכרות על 70% מחישוב אקטוארי המושתת על שילוש השכר הממוצע במשק ואחוזי הנכות הרפואית.
לאחר שבחנתי את החומר שלפניי, נתתי את דעתי לשיעור הנכויות ולטיבן (בלי להביא בחשבון את דבריו של התובע בעדותו לגבי מגבלות הקשורות בגב התחתון, שכן אין בחוות הדעת עוגן לייחס זאת לתאונה), ושקלתי את טיעוני הצדדים בסיכומיהם בעניין זה, מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובלי בראש הנזק של עזרת הזולת, בסך של 15,000 ₪ לעבר ו-60,000 ₪ לעתיד.
סיכומו של דבר: הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 1,767,400 ₪, שממנו יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה לתיק ביום 24.2.2023.
