תביעת פיצויים לנפגע תאונת דרכים בגין איחור בתשלום ביטוח חובה

מבוא וטענות הצדדים לפניי תביעה שהוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת מ. כ. (להלן: "התובעת") בתאונת דרכים שארעה ביום 11.6.18 (להלן: "התאונה").

ממכתב השימוע ניתן היה להתרשם, כי מוסר העבודה של התובעת עובר לתאונה לא השביע רצון, היא אחרה ונעדרה מעבודתה מידי חודש, והתנהלותה לא תיאמה לאופי העסק ולאחריות המתבקשת שם, ופיטוריה לא נבעו ממצבה הרפואי בעקבות התאונה, בנגוד לטענת התובעת (סעיף 9 לסיכומיה).

האחת שהתובעת לא שבה לעבוד בגלל הצורך לטפל בבנה הנכה, האפשרות השנייה והסבירה לא פחות, כי הדבר נעשה בכוונת מכוון עד אשר תסתיים התביעה והאפשרות השלישית שהגיונה בצידה כי התובעת לא חזרה לעבודה היות והיא מקבלת קיצבאות מהמל"ל ומחברת הביטוח בשכר העולה על שכרה החודשי עובר לתאונה, ואין לה כל תמריץ לשוב למעגל העבודה.

יחד עם זאת, עסקינן בראש נזק אשר קיימת חובה בחוק להפריש לכל שכיר פנסיה, ואין לדעת להיכן הייתה עוברת התובעת לעבוד אילמלא התאונה.

אכן צודקת הנתבעת, כי הקבלה בסך 34 ₪ הוגשה פעמיים על ידי התובעת והדרישה להחזר סך של 905 ₪, הנה למעשה חשבון בית חולים, המשולם על ידי קופת חולים (לאחר שהתובעת מעבירה לידיו טופס התחייבות), ולא הוכח כי התובעת נשאה בסכום זה. עם זאת אני נכונה להניח, כי בהנתן שיעור נכותה הרפואית כתוצאה מהתאונה, והעובדה שהתובעת נדרשה ותדרש לטיפולים ותרופות נוגדות דכאון וחרדה, יש לפסוק לה פיצוי בגין כך. באשר להוצאות השמוש בקאנביס רפואי, הפניתה התובעת למומחה שאלות הבהרה, וכך השיב: "בחומר אשר הועבר לידי מתוארת בדיקתו של הפסיכיאטר המטפל מתאריך 4.10.20 המתאר "..

...

בדיון שהתקיים ביום 5.10.21, לאחר ששמעתי את המחלוקת בין הצדדים בדבר הנכות הנפשית שנקבעה, סברתי שהפתרון היעיל ביותר הוא לזמן את המומחה להיחקר על חוות דעתו מהנימוקים שפורטו בהרחבה בהחלטתי שם, והוריתי לתובעת להפקיד את שכ"ט המומחה.

אני סבורה, כי אם היה ממש בטענת התובעת שהשימוש פוגע ביכולתה לנהוג, היא הייתה מדווחת על כך או לכל הפחות מבררת את המשמעות שיש לכך על הנהיגה.

נוכח האמור לעיל, אני סבורה שיש לפסוק לתובעת בראש נזק זה לעבר ועתיד הכולל הוצאות רפואיות, נסיעות לטיפולים, תרופות וקנביס רפואי בסך של 30,000 ₪ כאב וסבל לטענת התובעת יש לחשב ראש נזק זה לפי 15% נכות ו-97 ימי אשפוז = 61,737 ₪.

סוף דבר: נוכח האמור לעיל, הנתבעת תפצה את התובעת בסכומים הבאים: הפסד שכר גלובלי לעבר כולל פנסיה - 44,000 ₪ הפסד השתכרות לעתיד - 56,000 ₪ הפרשי פנסיה לעתיד - 7,000 ₪ עזרת צד ג' עבר ועתיד - 10,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד - 30,000 ₪ כאב וסבל - 42,511 ₪ ______________________________________________________ סה"כ 189,511 ₪ ניכויי מל"ל 53,525 ₪ - ניכוי תשלום תכוף 15,193 ₪ - ______________________________________________________ סה"כ לאחר ניכויים 120,793 ₪ הנתבעת תשלם לתובעת סך של 120,793 ₪.

בכל הנוגע לשעור הריבית טען המערער, כי על פי המערכת ההסכמית העולה הוא שעל המשיבה לשלם, בגין איחור בתשלום, ריבית בשיעור הריבית המרבית על סכום התביעה, בהתאם לחוק פסיקת ריבית, תשכ"א – 1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית"), בצרוף 20% מסכום הריבית האמורה, מיום משלוח דרישת התשלום ועד למועד התשלום בפועל.

ודוק: "באין תחולה להסכם, חל העקרון הכללי של זכות שיפוי סטאטוטורית של המוסד לביטוח לאומי כלפי בעלי האחריות ובעלי החבות בשל תאונת דרכים" (ע"א 3013/01 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נז(1) 135).

מכאן לשאלה של הקף חובת השבוב והאם יכולה המשיבה לכפור בקביעת דרגת הנכות שנקבעה על ידי המערער לנפגע, אשר תביעתו בגין תאונת הדרכים הוכרה כתאונת עבודה.

לעניין זה ראו רע"א 5123/10 זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (נבו, 21.8.2012) (להלן: עניין זטולובסקי), שם נקבע כך: "תביעת ההשבה של המוסד לביטוח לאומי כנגד המזיק ומבטחיו מוגבלת לאותו חלק מן התגמולים ששילם המוסד, אשר מקורו בתאונת הדרכים. גם באותם מקרים בהם מוגשת התביעה מכוח ההסכם – אין בהסדר זה כדי לשנות מן הכלל לפיו אין הביטוח הלאומי יכול לחזור למזיק אלא בסכום הגימלאות המשולמות על-ידו, ככל שהן נובעות מהנכות שנגרמה בתאונה (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין". עוד נקבע בעיניין זטולובסקי כך: "ככלל, אין מתעורר קושי לעמוד על הזיקה הסיבתית שבין הגימלה לבין התאונה, מקום בו משולמות כל הגימלאות במסגרת ענף נפגעי העבודה של המוסד על-פי קביעת הועדה הרפואית, שכן זו נידרשת לעמוד גם על הקשר הסיבתי שבין הנכות לבין הפגיעה בעבודה (סעיף 120 לחוק הביטוח הלאומי). כאשר התאונה היא עצמה אותה פגיעה בעבודה – ברורה הזיקה הסיבתית והמוסד יהא "זכאי לשיבוב בגין מלוא הסכום ששולם. זאת, שכן יש לראות גמלאות אלה כקשורות בקשר סיבתי לתאונה" (רע"א 7025/10 הנ"ל).

...

אשר על כן, אציע לחברי לקבל את הערעור באופן שהמשיבה תשלם למערער את הסך 550,197 ₪ כשהוא נושא ריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית, מיום משלוח דרישת התשלום, דהיינו, 14.10.18.

נוסף על כך המשיבה תשלם למערער שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15% (כולל מע"מ), מתוך תוספת התשלום שנקבעה בפסק דין זה. איל באומגרט, שופט השופטת רבקה איזנברג אני מסכימה לחוות דעתו של חברי השופט באומגרט ומצאתי להדגיש: מטרת המערכת ההסכמית בין הצדדים, הסכמה הנוהגת שנים, נועדה בדיוק כדי למנוע התדיינות ובדיקה פרטנית בכל מקרה ומקרה.

משהצדדים כבולים למערכת ההסכמית ביניהם ומשמשיבה לא הציגה כל טעם המצדיק, ע"פ אותה מערכת הסכמית, שלא לחייבה בריבית המוסכמת דין הערעור להתקבל.

בית משפט השלום בעפולה ת"א 25220-07-19 פלוני נ' גילבוע ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט ויסאם חיר תובע פלוני נתבעים 1. בית אריזה גילבוע בע"מ - (נמחקה) 2. מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ 3. קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים החלטה

בכתב התביעה המתוקן נטען, כי בהתאם למכתב מטעם קרנית מיום 25.8.2019, הנתבעת 2 ביטחה את המלגזה מ.ר. 90315 בביטוח חובה והוציאה פוליסת ביטוח בת תוקף שמספרה 634352448129 וכן תעודת ביטוח כדין.

התובע טען, כי כתב התביעה כנגד הנתבעת מספר 2 הוגש באיחור משום שלא ידע את זהות החברה המבטחת של המלגזה שהיתה מעורבת בארוע וכי הדבר נודע לו רק לאחר הגשת התביעה כנגד קרנית, הנתבעת מספר 3.

לאור האמור לעיל, התובע יישא בהוצאות הנתבעת מספר 2 עד לשלב זה של ההליך בסך כולל של 3,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

...

לאור האמור, ומשמצאתי כי התובע לא פעל בשקידה סבירה לאיתור זהות המבטחת של המלגזה המעורבת בתאונה הנטענת מיום 16.8.2012 ומשכתב התביעה כנגד הנתבעת מספר 2 הוגש רק ביום 19.11.2019, אני קובע את כתב התביעה כנגד הנתבעת מספר 2 הוגש לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

על כן, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת מספר 2.

בהקשר של סילוק תביעה על הסף מפאת התיישנות קבע כב' השופט יצחק עמית ברע"א 901/07 מדינת ישראל-הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (פורסם ביום 19.9.10): "איני מקבל טענת המשיבים כי יש לדחות את הדיון בטענת ההתיישנות ולשלבו בדיון בתיק גופו. מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומא על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית". במקרה שבפנינו, הבירור העובדתי בהליך העיקרי אין לו השלכה ישירה על מסקנת בית המשפט בדבר סוגיית ההתיישנות, ועל כן מצאתי שאין טעם שלא לברר את טענת ההתיישנות כטענת סף בשלב המקדמי של ההליך.

לפניי תביעה לפי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

על פי הנטען בכתב התביעה, לאחר שהתובע סיים נסיעה ברכב שבוטח על ידי הנתבעת 3 בביטוח חובה, ירד מרכבו והתייצב עם שתי רגליו על הקרקע, לפתע הגיח רכב "סוזוקי אלטו" (להלן: רכב הסוזוקי ), בו נהגה הנתבעת 1, ופגע בתובע בעודו עומד מחוץ לרכבו.

להשלמת התמונה התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי פגיעה אך תביעתו נדחתה בשל האיחור בהגשת התביעה.

לכן יש לו אינטרס להטיל אחריות על רכב צד ג', ממנו יקבל פיצוי ללא ניכוי רעיוני, ולא מרכב המעביד שם יבוצע ניכוי רעיוני (להבדל בין תביעה כנגד מעביד לתביעה כנגד צד ג' וסוגיית הנכוי הרעיוני ראו: תא (חי') 21085-03-17‏   ‏ פלונית נ' שי שמוליק פרטוש סבן [פורסם בנבו] (28.1.2020)) שלישית, הנתבעת 1 מסרה ביום התאונה הודעה לחברת הביטוח בה מסרה את הפרטים כדלקמן: "נסעתי במהירות איטית, משאית עמדה בצד הכביש ותפסה חלק מהנתיב, התחלתי לעבור למרות המעבר הצר כשלפתע הנהג של המשאית פתח את הדלת ועם גופו פגע ברכבי. הוא ירד על רכבי מבלי להסתכל". אני מייחס לגירסה שמסרה הנתבעת 1 ביום התאונה משקל משמעותי, המחזק את מהימנותה בעדות שמסרה לפניי.

אני מחייב את הנתבעת מס' 3 לשלם לתובע סך של 17,790 ₪ בתוספת שכר טירחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ והחזר אגרה ראשונה בסך של 712 ₪.

...

לסיכום, אני מעדיף את גרסת הנתבעת 1 על גרסת התובע וקובע שהתובע נפגע תוך כדי ירידה כאשר קפץ מתא הנהג ונחת על רכב הסוזוקי לפני שהשלים את הירידה והתייצב על שני רגליו.

אני מקבל את חישוב הנתבעות - 2 כי הפסדיו בתקופה זו הם בסך של 12,775 ₪ וכי לסכום זה יש להוסיף הפסד תנאים סוציאליים בשיעור 12.5% ובסה"כ 14,371 ₪.

אני מחייב את הנתבעת מס' 3 לשלם לתובע סך של 17,790 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ והחזר אגרה ראשונה בסך של 712 ₪.

לפניי תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"( לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת בגין תאונת דרכים שארעה ביום 30.9.15.

רקע עובדתי התובעת, ילידת 23.3.55, נפגעה ביום 30.9.15 בתאונת דרכים, בה הייתה מעורבת כנהגת ברכב המבוטח בידי הנתבעת בפוליסת ביטוח חובה (להלן: "התאונה").

נטען, כי יש לאזן בין שני צדי המשוואה, אחרת תרויח חברת הביטוח את שווי קצבת הזיקנה שהפסידה התובעת וייווצר מצב אבסורדי לפיו, התובעת תצא בלא כלום, אך בשל דרישות החוק והמל"ל. התובעת מזכירה כי אין עסקינן במקרה בו חל ס' 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, בו ביקש המחוקק להבטיח שנפגעים מסוימים יזכו בחלק מן הפיצויים (25%), אף אם שיעור גמלאות המל"ל עולה על סכום הפיצויים, וכן כי בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה שבה נפגע עובד על ידי שימוש ברכב המעביד- אין המוסד רשאי לחזור אל המעביד.

לצורך כך, אדרש לחוות דעת האקטוארית אשר צורפה מטעם הנתבעת, על פי רכיביה: דמי הפגיעה- סך דמי הפגיעה להם אשר שולמו לתובעת, עומד על 18,200 ₪, כך גם נלמד מנספחי כתב התביעה (ראו: מכתב המל"ל מיום 15.11.15).

אני קובעת כי זהו סכום אותו יש לנכות בגין רכיב זה. עיקרון הקטנת נזק- ניכוי רעיוני בגין הגשת תביעה לנכות מעבודה באיחור הנתבעת טוענת כי התובעת הגישה תביעתה לנכות במל"ל באיחור ובשל כך יש לנכות ניכוי רעיוני בסך של 41,034 ₪ בגין הקיצבאות שהייתה מקבלת אילו הגישה תביעתה במועד.

בנסיבות שפורטו לעיל, גם אין לקבל את הטענה כי האיחור במיצוי זכויותיה של התובעת במל"ל היה בחוסר תום לב. לאור כל האמור, אני קובעת כי מסכום הפצוי המוסכם יש לנכות את דמי הפגיעה וכן את ההפרש בין קיצבאות הנכות לקצבאות הזיקנה, לעתיד ולעבר, הכל כדלהלן: דמי פגיעה- 18,200 ₪ הפרישי הקיצבאות לעבר- 4,045 ₪.

...

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת.

בנסיבות שפורטו לעיל, גם אין לקבל את הטענה כי האיחור במיצוי זכויותיה של התובעת במל"ל היה בחוסר תום לב. לאור כל האמור, אני קובעת כי מסכום הפיצוי המוסכם יש לנכות את דמי הפגיעה וכן את ההפרש בין קצבאות הנכות לקצבאות הזקנה, לעתיד ולעבר, הכל כדלהלן: דמי פגיעה- 18,200 ₪ הפרשי הקצבאות לעבר- 4,045 ₪.

סוף דבר: שיעור הפיצוי המוסכם לתובעת הועמד על סך כולל של 95,000 ₪, קרי, 84,168 ₪ נטו.