תביעת פיצויים בגין תאונת עבודה ותנאי עבודה

מבוא: לפניי תובענה לפיצויים עבור ניזקי גוף אשר הוגשה בגין תאונת עבודה שארעה לתובע, ביום 25.12.06 עת עבד כמנופאי אצל הנתבעת 1, רמפלט ציפויי מתכות בע"מ, אשר בוטחה ע"י הנתבעת 2 , כלל חברה לביטוח בע"מ. התובע, יליד 26.12.64, היה בן 42 שנים בעת היתרחשות התאונה ובן 57 כיום.

אשם תורם בע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו (2) 592, 603-604 21.4.82 נקבע: "מגמה שהשתרשה בהילכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דוקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הנו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מצבע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו". באשר לייחוס אשם תורם לעובד, נקבע כי: "נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטיה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטא ברשלנות" [ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פ"ד מה (2) 593 21.3.91].

...

נראה לי כסביר והוגן לפסוק לתובע פיצוי המהווה 12.5% מהפסדי שכרו בעבר ובעתיד, בסך 36,837 ₪ (ראה ת"א (חיפה) 16951-04-10, ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו 31.12.13) הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה: לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.

יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע סביר כי התובע נשא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק להוצאות נסיעה מסוימות לטיפולים אלו.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 356,000 ₪ הנתבעת תישא בתשלום האגרה ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 83,300 ₪.

הוא הגיש נגד הנתבעת תביעה לפיצויים בגין מחלות מיקצוע שהוכרו גם כתאונת עבודה על ידי המל"ל. התובע טען בתביעתו לשתי מחלות מיקצוע: האחת, תיסמונת התעלה הקארפלית בשתי הידיים בהסתמכך על חוו"ד של ד"ר עאוני יוסף אשר קבע כי לתובע נכות משוקללת בשיעור של 38%, והשניה בגין טינטון מבלי שצורפה חוו"ד. התובע ביקש בעיניין זה להסתמך על קביעת וועדת המל"ל בתחום הא.א.ג, אשר קביעה כי בתחום זה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% החל מיום 20.3.13.

לטענת התובע תנאי העבודה אצל הנתבעת הם הגורם למצבו שכן הוא עבד עבודה ממושכת עם כלים רוטטים, תנועות קיצוניות ומאמץ תמידי בידיים ובאצבעות בין היתר בעת חיתוך והברגה, אך ראיות על תנאי העבודה לא צורפו לתביעה.

...

לפיכך, דין התביעה להידחות בהעדר אחריות.

גם במישור הנזק דין התביעה להידחות.

כך, שהתביעה נבלעת בתגמולי המל"ל. לאור האמור התביעה נדחית.

כך גם, ביום 30.12.2020 התובעת לא פנתה לנתבעת על מנת לעדכן בדבר מועד חזרתה הצפוי לעבודה, אלא על מנת לזרז את מילוי חלק המעסיק בטופס התביעה לפגיעה בעבודה ועל מנת לקבל אישור מהנתבעת ולפיו לא עבדה במועד תאונת הדרכים וזאת לצרכי הגשת תביעה לפצוי בגין אותה תאונה.

פיצוי בגין אי מתן הודעה בדבר תנאי עבודה לטענת התובעת, במהלך תקופת עבודתה אצל הנתבעת היא לא קיבלה הודעה בדבר תנאי עבודה וזאת בנגוד להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד בעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 (להלן – חוק הודעה לעובד).

...

התובעת הודתה שקיבלה דמי אבטלה ולא הוכח שהיה לה צורך באישור על תקופת העבודה לצרכים אחרים ועל כן לא מצאנו הצדקה לפסיקת פיצוי בגין אי מתן אישור על תקופת העסקה.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים.

בנוסף לאמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪.

לפניי תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שארעו לתובע בתאונת עבודה בעת שעבד אצל הנתבע.

הנתבע גם בחר שלא להעיד את העובד הנוסף שהיה בזמנו בחנות, איהב (עמ' 41, שור' 19), אשר בודאי יכול היה לתאר את תנאי העבודה בחנות, את הסדרי הבטיחות, את יציבות משטח העבודה לחיתוך דלעת וכיו"ב. בחירתו זו של הנתבע, שלא להביא ראיות לגבי עמדת ותנאי העבודה, פועלת לחובתו, בבחינת אי הצגת ראיה המצויה בשליטתו והשגתו של צד - מחדל ממנו יסיק בית המשפט כי הראיות, אם היו מוצגות בפני בית המשפט, היו תומכות בטיעון העובדתי של הצד שכנגד (של התובע).

...

בנוסף, ישלם הנתבע לתובע שכ"ט עו"ד בסך 49,589 ₪ (כולל מע"מ).

הנתבע ישלם לקופת בית המשפט את אגרת המשפט השניה בהתאם לדרישת תשלום שתוציא המזכירות.

התובע ישלם הוצאות לאוצר המדינה בסך 10,000 ₪.

בית הדין קמא בחן טענות הצדדים וקבע, בין היתר, כי "ביום 30.12.2020 התובעת (העובדת – תוספת שלי) לא פנתה לנתבעת (לחברה – התוספת שלי) על מנת לעדכן בדבר מועד חזרתה הצפוי לעבודה, אלא על מנת לזרז את מילוי חלק המעסיק בטופס התביעה לפגיעה בעבודה ועל מנת לקבל אישור מהנתבעת (לחברה – התוספת שלי) ולפיו לא עבדה במועד תאונת הדרכים וזאת לצרכי הגשת תביעה לפצוי בגין אותה תאונה" (פסקה 29).

עוד נפסק פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובדת בדבר תנאי עבודה בסך 3,000 ₪.

...

שנית, נטען כי טענת המערער בדבר הקביעה השגויה לפיה החברה לא ערכה לעובדת שימוע טרם פיטורין אינה מנומקת, ועל כן דינה להידחות.

עם זאת, אין בידי לקבוע כי סיכויי הערעור כשלעצמם גבוהים במידה המצדיקה עיכוב ביצוע פסק הדין, ולכן אדרש לניתוח מאזן הנוחות.

נוכח כך, וביחד עם העובדה שהסכום הפסוק משמעותי, ולגביו קמה חזקה שאדם מן השורה יתקשה להשיבו – החלטתי לעכב את תשלום הסכום המעוכב בכפוף להפקדתו בקופת בית הדין (ראו בר"ע (ארצי) 28500-09-22‏  ידע-קול בע"מ - דוד חן‏ (18.10.22), סעיף 14 וההפניות שם) עד ליום 12.5.2024, כשבקביעת מועד זה נתתי משקל לפגרת הפסח הצפויה.

סוף דבר – דין הבקשה להתקבל בחלקה כאמור בסעיף 26 לעיל.