תביעת פיצויים בגין תאונת דרכים: שאלת בליעת הפיצוי בתגמולי המל"ל

לפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975 (להלן: "החוק").

המחלוקות בין הצדדים המחלוקות בין הצדדים עניינן בהשפעה שהייתה לתאונה על תיפקודו של התובע ומכאן גם על הכנסתו, השפעתה של נכות קודמת של התובע מתאונה משנת 1996 והרלוונטיות שלה, עד איזה גיל יש לקחת בחשבון הפסדי הכנסה של התובע ובמקרה של בליעת הפצוי בתגמולי המל"ל, אם זכאי התובע לפצוי של 25% אם לאו (על פי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

אינני שוללת את האפשרות כי הדבר היה קשור לתאונה באופן כזה או אחר, אולם אני סבורה כי הקשר לא הוכח במאזן ההסתברויות ולכן נראה כי השאלה החשובה יותר שיש לברר היא מה הייתה ההשלכה של סגירת החנות על העסק של התובע, שכן אם הכנסות העסק לא נפגעו ושכרו של התובע לא נפגע, אין חשיבות רבה לשאלה מדוע החליט התובע לסגור אחת מן החנויות שניהל.

...

אני סבורה כי נוכח ההחלטה לקבל את מוצג ת/1 לתיק ומנימוקי ההחלטה בעניין זה (ע' 5), יש מקום לקבוע כי התובע היה זכאי ל – 25% מסכום הפיצוי שנקבע, אילו תביעתו נבלעה.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום כולל של 50,000 ₪ ממנו יש לקזז את תגמולי המל"ל בסכום של 37,500 ₪, על כן הסכום לתשלום יהיה 12,500 ₪.

הנתבעת תשלם סכומים אלה לתובע בתוך 30 יום.

תביעה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

כעולה מבפסיקה הנוהגת במקרה שכזה רואים ברכב, ובמקרה שלפננו באופנוע, "רכב מעביד" על כל המשתמע מכך: "בית המשפט העליון קבע [ברע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח נ' עיזבון המנוח תמר ואח' , פד"י נג(5) וכן בדנ"א 7012/99 המוסד לביטח לאומי נ' כלל חברה לביטח בע"מ (נבו - 20/2/00) - מ.ס.ש] כי הגדרת מעביד כמשמעותה בסעיף 82(2) לפקודת הנזיקין מתכוונת גם לעובד עצמאי; לפיכך, נפגע שהוא עובד עצמאי אינו זכאי ל%25 מן הפיצויים לאחר ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי וכך גם התלויים בו. המוסד לביטוח לאומי, מצידו, אינו זכאי לתבוע שיפוי מאת חברות הביטוח בגין הגימלאות אותן שילם וישלם לנפגע. מבטחו של העובד העצמאי שניפגע, כך נפסק בדעת רוב, אינו בבחינת צד שלישי כמשמעותו בסעיף 328(א( לחוק הביטוח הלאומי ועל כן אין המוסד חוזר עליו ואין העובד העצמאי שניפגע זכאי לקבל לפחות רבע מסכום הפיצויים. בית המשפט מסביר כי משנשללה זכותו של המוסד לחזור על חברת הביטוח של העובד העצמאי בתביעת שבוב בגין הגימלאות ששילם, הרי שנשללה גם מעובד זה זכותו ל- %25 פיצויים נוספים מעל לשעור ניזקו." [אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק סדרי הדין וחישוב פיצויים (מהדורה 4, 2011) בעמ' 583-4].

ישום האמור בעיניינו מחייב את המסקנה כי בהיות התובע עצמאי אשר נפגע בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה שעה שרכב על אופנוע שבבעלותו, יש לראותו כמי שניפגע בתאונה בשירות המעביד על כל המשתמע מכך ולרבות העידר הזכות ל25% מן הפצוי וזאת לנוכח בליעת התביעה בתגמולי המל"ל. למעלה מן הצורך יוער כי לנוכח המצב המשפטי הנוהג כאמור ושעה שהתובע הנו עצמאי, אין לטעמי, כל רלוואנטיות לשאלה האם האופנוע היה בבעלות אישית של התובע או משוייך לעסק שבבעלותו.

...

ישום האמור בעניינו מחייב את המסקנה כי בהיות התובע עצמאי אשר נפגע בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה שעה שרכב על אופנוע שבבעלותו, יש לראותו כמי שנפגע בתאונה בשירות המעביד על כל המשתמע מכך ולרבות העדר הזכות ל25% מן הפיצוי וזאת לנוכח בליעת התביעה בתגמולי המל"ל. למעלה מן הצורך יוער כי לנוכח המצב המשפטי הנוהג כאמור ושעה שהתובע הינו עצמאי, אין לטעמי, כל רלוונטיות לשאלה האם האופנוע היה בבעלות אישית של התובע או משוייך לעסק שבבעלותו.

משזוהי המסקנה אליה הגעתי, שוב אינני צריכה לדון בשאלה אם התובע הוכיח כי דיווח למל"ל על הגשת התביעה בהתאם לסעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי.

סוף דבר: בהינתן כל האמור עד כאן ומשעה שהנזק כאמור נבלע בתגמולי המל"ל ובהעדר זכותו של התובע ל25% מהנזק דין התביעה להדחות וכך אני מורה.

לטענת הנתבעת, בנסיבות כאלה אין ליתן לתובעת "פרס" בצורת פיצוי בשיעור של 125%, כשבפועל, לגבי ה-100% כבר פוצתה (כעולה מעצם "הבליעה").

עובדתית, אכן בעקבות התאונה הגישה התובעת למל"ל את "התביעה לקביעת דרגת נכות וקבלת גמלת נכות מעבודה" במרץ 2015, ולמול השאלה בסעיף 8: "האם הגשת או שאתה מתכוון להגיש תביעה לפצוי נזיקין בגין מקרה זה? סימנה את המשבצת "לא", כאשר אישרה בתביעה כי היא מיוצגת על ידי בא-כוחה.

בענין ת"א (המחוזי ב-חי') 39188-01-19 ע.א נ' קרנית-הקרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם; 3.11.21), "זוכה" תובע ב-25% אף שלא מסר הודעה פורמאלית למל"ל. בית המשפט המחוזי קבע כי, בנסיבות, המל"ל מוחזק כמי שידע "הלכה למעשה על הגשת התובענה"; זאת – על בסיס פניות שנעשו על ידי התובעים למל"ל לקבלת חומר בנוגע לקצבאות האלמנות (קצבות שארים), וכל בסיס בקשות מטעם שני הצדדים למתן צוים של בית המשפט (שהוצאו כשעליהן פרטי התיק דנן), שבגינם – בפועל המל"ל הוציא תעודות עובד ציבור שהוגשו לבית המשפט בין יתר ראיות הצדדים.

אעיר, כי מעיון בפסק הדין של המחוזי עולה שבחינת משקל אי-הודעה של תובע למל"ל על תביעתו נגד המבטחת השתנתה בעקבות תיקון החקיקה משנת 2015, שקובע כי גם למבטחת חובה לדיווח למל"ל על נכויים של תגמולי מל"ל שנוכו על פי פסק דין מהפיצויים המגיעים לתובע בגין תביעה; חובה, שלהבדיל מחובתו של התובע לדיווח למל"ל "תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגימלה"- קמה רק בעת מתן פסק הדין בתיק הנזיקי.

...

לאחר התלבטות, בנסיבות ענייננו, אני מקבל את עמדת הנתבעת.

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 11,223 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובעת - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 6,000 ₪, וכן, בגין החזר הוצאות אגרה סך של 704 ₪ בלוויית ריבית והצמדה מיום 29.7.2018.

בית משפט השלום בחיפה ת"א 46702-08-15 פלוני נ' נפגעי תאונות דרכים ת"א 8979-12-18 שם תיק ללא שמות חיסויים תיק חצוני: לפני כבוד השופט יואב פרידמן התובעים 1. עזבון המנוח פלוני ז"ל 2. פלונית 3. א' 4. ס' 5. פ' 6. מ' כולם ע"י ב"כ עוה"ד א. נחאס 7. המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עוה"ד י. דיוויס הנתבעת המודיעה לצדדים שלישיים צדדים שלישיים בהודעת קרנית "קרנית" הקרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים ע"י ב"כ עוה"ד שגיא-שיפמן-אמסלם 1. חבישי עלי מנופים בע"מ 2. עיזבון המנוח חביש עלי 3. חביש איאד 4. חביש זאיד כולם ע"י ב"כ עוה"ד אמיר סלאמה פסק דין

אזכרתי זכותו של הניזוק לרבע מן הנזק וגדריה של זכות זו, לאור העובדה שמיהותו של אותו צד שלישי כלפיו קנויה למל"ל זכות החזרה על גמלאות ששלם, התלבנה בהלכה לצורך בירור סוגיה כרוכה זו, אימתי קמה לניזוק הזכות לרבע מן הנזק, במקרה של בליעה חלקית או מלאה של תביעתו בתגמולי המל"ל. "זכות המל"ל ל-75% וזכות הנפגע ל-25% קשורות זו בטבורו של זו. הן קמות יחד ונופלות יחד. חשיבות רבה נודעת איפוא לקביעת מיהותו של 'צד שלישי' שניתן לחזור עליו ולקביעת מיהות 'מעביד' שלא ניתן לחזור עליו. סעיף 150 אינו מכיל הגדרה של 'צד שלישי', וגם ביתר סעיפי החוק אין אנו מוצאים הגדרה כזו. בדרך-כלל אין כל קושי לאתר את הצד השלישי. מי שאיננו המעביד ואיננו בא בנעליו של המעביד, הוא צד שלישי. ומיהו 'מעביד' לעניין זה? תשובה לשאלה זו תימצא לנו על-ידי פנייה לסעיף 82 לפקודת הנזיקין. סעיף 82(א) מורה לנו, כי הגמלה המשתלמת לנפגע בתאונת עבודה תנוכה מהפיצויים. סעיף 82(ב) לפקודה מורה לנו, כי 'מעביד' הוא החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח. סעיף 82(ג) קובע, כי אין למל"ל זכות שבוב כלפי המעביד בגין הגמלה ששילם לנפגע, אף שזו מנוכית מהפיצויים המגיעים לנפגע. מאחורי סעיף זה היגיון כלכלי ומשפטי. המעביד הוא המשלם למל"ל דמי ביטוח בעבור עובדו והוא זכאי להנות מהביטוח שהוא דאג לעריכתו. בשלמו את הפרמיה נושא המעביד בעקיפין בעול הגמלה המשתלמת לעובד שניפגע [...]. החוק מונע מהמל"ל לחזור על המעביד – משלם הפרמיה – ולשבב ממנו גימלה ששולמה מכוח אותה פרמיה, שנועדה לבטח בביטוח הלאומי את העובדים מפני תאונות עבודה. כלל יסוד הוא, כי מבטח – בעניינינו המוסד לביטוח לאומי, שכמוהו כמבטח – אינו יכול לחזור אל מי ששילם את דמי הביטוח ולשבב ממנו את הגמלאות ששילם למבוטח על-פי אותו ביטוח. שיקולים אלה אינם עומדים כלפי הצד השלישי והמל"ל זכאי לחזור עליו בתביעת שבוב" (רע"א 686/97 מנורה – חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145, 156-155).

אני מאמץ סכום זה. סה"כ הפסדי תמיכה בשנים אבודות עבר ועתיד: 2,268,173 ₪ נזק לא ממוני לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, למקרה מוות בתאונה – 51,859 ₪.

...

אני מחייב את קרנית לשלם לתובעים את הסכומים הבאים במצטבר: 918,624 ₪.

אני מחייב את הצד השלישי מס' 1 לשפות את קרנית בסכום המצטבר בו חויבה לשפות את התובעים, בתוספת הוצאות משפט כלליות של קרנית בסך 18063 (נספח יד למוצגי קרנית) וכן שכ"ט שתשלם קרנית לבא כוחה בתביעה העיקרית ובהודעה על פי חשבונית שתוצג, ובתוספת אגרות בהן תחוב או חויבה קרנית.

התביעה כנגד צדדים שלישיים 2,3,4 נדחית בלא צו להוצאות.

לפניי תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"( לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת בגין תאונת דרכים שארעה ביום 30.9.15.

הסוגיה היחידה השנויה במחלוקת הנה, שאלת ניכוי תגמולי המל"ל, לנוכח העובדה כי התובעת הייתה זכאית לקיצבת זקנה והעדיפה תחתיה את קצבת הנכות מעבודה, הכל כפי שיובהר להלן; טענות התובעת הועדה הרפואית בישיבתה מיום 17.11.22, קבעה לתובעת דרגת נכות מעבודה בשיעור של 38%, החל מיום 1.1.16, עקב פגיעתה בעבודה ביום 30.9.15, כאמור.

נטען, כי יש לאזן בין שני צדי המשוואה, אחרת תרויח חברת הביטוח את שווי קצבת הזיקנה שהפסידה התובעת וייווצר מצב אבסורדי לפיו, התובעת תצא בלא כלום, אך בשל דרישות החוק והמל"ל. התובעת מזכירה כי אין עסקינן במקרה בו חל ס' 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, בו ביקש המחוקק להבטיח שנפגעים מסוימים יזכו בחלק מן הפיצויים (25%), אף אם שיעור גמלאות המל"ל עולה על סכום הפיצויים, וכן כי בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה שבה נפגע עובד על ידי שימוש ברכב המעביד- אין המוסד רשאי לחזור אל המעביד.

יחד עם זאת, הסכומים האמורים, להם זכאית התובעת, בולעים את הפצוי שקבע בית המשפט ולכן דין התביעה להדחות.

...

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת.

בנסיבות שפורטו לעיל, גם אין לקבל את הטענה כי האיחור במיצוי זכויותיה של התובעת במל"ל היה בחוסר תום לב. לאור כל האמור, אני קובעת כי מסכום הפיצוי המוסכם יש לנכות את דמי הפגיעה וכן את ההפרש בין קצבאות הנכות לקצבאות הזקנה, לעתיד ולעבר, הכל כדלהלן: דמי פגיעה- 18,200 ₪ הפרשי הקצבאות לעבר- 4,045 ₪.

סוף דבר: שיעור הפיצוי המוסכם לתובעת הועמד על סך כולל של 95,000 ₪, קרי, 84,168 ₪ נטו.