תביעת פיצויים בגין תאונה בין אופנוע לרכב מסחרי

לפיכך, הוא עותר לפצוי בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו מנתבעת 3 (להלן: "קרנית"), תאגיד שהוקם מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), שתפקידו, בין היתר, לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק פיצויים שאין בידו לתבוע פיצוי ממבטח, בשל העדרו של ביטוח (סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים).

להלן נימוקיי; החבות כרקע, אציין כדלקמן: בשנת 2003 המעסיק פתח את העסק (פיצרייה) במרכז מסחרי שכונתי ברמת השרון.

ההיגיון שבבסיס סעיף 7א נשען על טעמים של צדק ושל תקנת הציבור, בשילוב עם שקולי התרעה - שוללים ממי שדבק בו רבב מוסרי, וממי שהתנהגותו פסולה או מסוכנת במודע את הזכאות לפצוי מאחר שידע או שהיה צריך לדעת שהוא נוהג ברכב ללא ביטוח בתוקף (ראו ע"א 1777/03 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אגמי (2005) בפיסקה 18).

סיכומה של נקודה זו, קרנית אחראית לתשלום פיצויים בגין ניזקי הגוף שנגרמו לתובע שאמנם נהג באופנוע ללא ביטוח, אך לא ידע בפועל ולא היה עליו לדעת על מחדל זה של המעסיק.

...

לאור כל האמור, אני פוסקת לעבר ולעתיד בגין השתתפות עצמית בתרופות, היטלי רופאים, נסיעות וכיוצ"ב סכום של 2,000 ₪ (מעבר לסכומים אותם יכול התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי).

סוף דבר התביעה העיקרית התביעה נגד נתבעת 3 (קרנית), מתקבלת.

התביעה נגד נתבעות 1-2, נדחית.

לפני תביעה לתשלום פיצוי בגין נזק גוף שניגרם לתובע לטענתו עקב תאונת דרכים בה היה מעורב כהולך רגל ביום 3.10.13.

גרסת הנתבעת 2 (ולא בכדי לא נרשם "הנתבעים") היא שהתאונה אירעה עת התובע רכב על אופנוע, כנראה ניסה לעקוף משאית שעמדה ברחוב ויצרה פקק ותוך כדי ניסיון זה (שכלל לכאורה נסיעה על המדרכה) פגע ברכב הנתבע ומשכך האחריות לפצוי התובע רובצת על מבטחת האופנוע (שכמובן אין כזו בנמצא היות והתובע רכב על האופנוע ללא ביטוח חובה תקף, גם ללא רשוי תקף).

כשהתובע טוען בסיכומיו שהנתבע לא ראה כיצד אירעה התאונה עולות גם תמיהות ביחס לכך שהתובע עומד על המדרכה ממול, אמור לראות רכב מסחרי שנוסע לאיטו לאחור לכיוונו והוא, בחור צעיר, אופנוען שחושיו חדים לא זז, לא קופץ, לא צועק ולא כלום.

לסיכום, אירעה תאונה בין אופנוע התובע לרכב הנתבע, גרסת הנתבע מסתברת יותר הן מתוך העדויות שנשמעו ונסקרו לעיל והן מתוך החסר בתצהיר התובע שגם הוא נסקר לעיל, חוסר מהותי שהושלם "על אתר" בעת החקירה הנגדית.

אלא שההוצאות נפסקות לנתבעים יחדיו וקשה להיתעלם מהבעייתיות שבעדות הנתבע, לפחות בתחילתה שמאידך גיסא לא הוכח כדבעי שחששו מוצדק, כך גם יש להיתחשב בעובדה שהתובע נפגע בתאונה ואם היה בוחר לתבוע בנזיקין כרוכב האופנוע ולא בעילה לפי פלת"ד כהולך רגל, עילה שכיום היתיישנה, ייתכן (אם כי הסיכוי לכך נמוך) שהיה זוכה בפצוי כלשהוא (כפוף לשאלת האשם בכלל והאשם התורם בפרט).

...

התובע טוען להודאה והדחה אך אינני מקבל זאת הגם שכך או כך, המאזן פועל כנגדו.

לסיכום, ארעה תאונה בין אופנוע התובע לרכב הנתבע, גרסת הנתבע מסתברת יותר הן מתוך העדויות שנשמעו ונסקרו לעיל והן מתוך החסר בתצהיר התובע שגם הוא נסקר לעיל, חוסר מהותי שהושלם "על אתר" בעת החקירה הנגדית.

התביעה נדחית.

בתמצית; תיק זה הוא הליך אזרחי, תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 ולחילופין תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בגין מותו המצער של פלוני, ז"ל (להלן: "המנוח") בתאונת דרכים מתאריך 9.4.14 (להלן: "התאונה").

התאונה אירעה בין המנוח, שרכב באותה עת על אופנוע במסגרת עבודתו כשליח בפיצרייה (להלן: "האופנוע" ו"העסק" בהתאמה), לבין טרקטור חקלאי בו נהג נתבע 1 שאליו היתה מחוברת מקצרה.

עילה זו (רשלנות) נטענת נגד נתבע 1 – נהג הטרקטור אשר הורשע בגין התאונה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ובנהיגה ללא רישיון תקף לסוג הרכב בו נהג.

פקיד השומה, באמצעות הפרקליטות, טוען כי חל איסור על מסירת מידע מחמת חובת הסודות הגורפת החלה עליו בחקיקה פיסקלית – לענייננו, סעיפים 231-232 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961 ("פקודת מס הכנסה") וסעיף 142 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו – 1975 (להלן: "חוק מע"מ"), כאשר הפרת הוראת החיסיון מהוה עבירה פלילית לפי סעיפים 234 לפקודת מס הכנסה ו – 142(ג) לחוק המע"מ. תכלית החיסיון היא כפולה, להקנות הגנה לנישום מפני חשיפת מידע על הכנסותיו וסודותיו המסחריים ולשמור על האנטרס הצבורי אשר מבקש לעודד גביית מס אמת בכך שהנישום המדווח על הכנסותיו ועסקיו לא יחשוש מחשיפת המידע.

...

נותר הצו השני המתייחס לז'אן. לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט, דין הבקשה להתקבל.

סוף דבר; הצו מתאריך 13.1.20 בקשר עם שמר – בוצע על ידי פקיד השומה; הצו מתאריך 13.1.20 לפקיד השומה, בקשר עם ז'אן – מבוטל .

לאור העמימות במעמדו של ז'אן בעסק, בקשתו למחוק אותו מההליך כבר בשלב זה, נדחית.

לפני תביעה לתשלום פיצוי לתובע בעקבות תאונת דרכים שאירעה לו, לטענתו, ביום 1.6.18 במהלך רכיבה על אופנוע מ.ר. 85-443-30 (להלן:- "האופנוע") אשר היה שייך לו. שני הצדדים מסכימים כי הנתבעת הנפיקה פוליסת ביטוח שהייתה בתוקף עד ליום 11.5.18, ועל כן לא היתה בתוקף ביום התאונה.

משכך יש לקבוע כי מעמדה של הנתבעת, שהנה מנהלת ההסדר, היא פעילות בעלת מאפיינים צבוריים ולא רק מסחריים, היא למעשה אינה "חברת ביטוח" ולכן סעיף 5(א) לחוזר 2014 מציין במפורש כי "הוראות החוזר יחולו על כל חברות הביטוח, לרבות התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ" (שכן אם הייתה חברת ביטוח לא היה צריך לציין אותה בשמה).

...

לפיכך הנני קובע את הנזקים כדלקמן כאב וסבל – לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976 – 32,000 ₪.

בנסיבות אלו, טענת התובע (שהפנה לתחשיב מטעמו) להפסד חודשי לפי 470 ₪ (שהינה כ3% מהכנסתו) הינה סבירה ואני מקבל אותה ומשכך ההפסד (עד לגיל 70, כעצמאי) הינו 85,000 ₪.

לסיכום, הנתבעת תשלם לתובע סך של 115,945 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% והחזר האגרה ששולמה.

מכל מקום, על רקע האמור, קיימת מחלוקת עובדתית בשאלה - האם שולם לו על ידי החברות שכר בתקופה הסמוכה לתאונה, ומה שיעורו; ובהמשכה, בשאלה שמעלה הנתבעת - האם מפת הישתכרותו טרם התאונה (כפי שתיקבע עובדתית), היא סבירה למול ההתנהלות המסחרית כלכלית של החברות והשתנות המאזן שלהן בשנים שקדמו לתאונה; השתנות, שלעמדת הנתבעת מצביעה על היתדרדרות מצבן הפינאנסי ואיתנותם המסחרית - ללא קשר לתאונה.

לטענתה, בהעדר קביעה של המל"ל, לרבות - בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הצורך בניתוח/ים או הניתוחים שכאמור נטען כי ביצע, אין התובע רשאי להסתמך על טענות רפואיות שאין להן כל גיבוי בהחלטת המל"ל; ובהתאם - יש להיתעלם מטענותיו של התובע בענין זה. בכל הקשור לטענות התובע לפגימות או נכויות החורגות מקביעת הנכויות העולה מהחלטת הוועדה כפי שפורטו לעיל, אני מקבל את עמדת הנתבעת, בהיותן, בנסיבות, טענות נכויות שלא הוכחו לפניי.

האם היא מסוג התאונות שהמל"ל יכול לחזור אל המבטחת בדרישת שיפוי, שנהוג לכנות תאונה שאירעה 'תוך שימוש ברכב בשירות מעביד'? התובע היה מודע לטענת הנתבעת שהתביעה הנדונה נבלעת, לאחר שעיין בכתב ההגנה שבו נטען, בין היתר, כי מדובר ב'תאונת עבודה' כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי, וכי כל ניזקי התובע בגין התאונה כוסו או אמורים להיות מכוסים על ידי תשלומי ותגמולי המל"ל. הטענה לגבי 'שימוש ברכב בשירות מעביד' היתה ברורה לתובע לאורך נהולו של תיק זה (לפחות - מהרגע שהמל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה), כאשר בא-כוחו אף טען בקדם המשפט מיום 19.9.21 [עמ' 14] בזו הלשון: "לש. ביהמ"ש הוא היה שכיר בחברה שהיה בעל שליטה, האופנוע לא היה שייך לעסק. לא בטוח שזה בשרות מעביד. לכן שלחתי למל"ל ב 11/19 שיש תיק ואם הם רוצים להצטרף". ברמה הפרוצדורלית אעיר, כי הנתבעת טוענת כי לבד מהאמירה הזאת מטעם התובע, לא הוצגה בתיק כל הודעה למל"ל, שלפי הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי – היא תנאי מקדים והכרחי לעצם העלאת טענת התובע לזכותו לקבלת 25% מהנזק שהוכיח.

לסיכום, אני מוצא כי לאחר נכויים - זכאי התובע לפיצויים בגין נזק הגוף שניגרם לו בתאונה מושא תביעה זו – בסך של 71,900 ₪ [1,700,000 בהפחתת 1,628,100 ₪].

...

לטענתה, בהיעדר קביעה של המל"ל, לרבות - בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הצורך בניתוח/ים או הניתוחים שכאמור נטען כי ביצע, אין התובע רשאי להסתמך על טענות רפואיות שאין להן כל גיבוי בהחלטת המל"ל; ובהתאם - יש להתעלם מטענותיו של התובע בענין זה. בכל הקשור לטענות התובע לפגימות או נכויות החורגות מקביעת הנכויות העולה מהחלטת הועדה כפי שפורטו לעיל, אני מקבל את עמדת הנתבעת, בהיותן, בנסיבות, טענות נכויות שלא הוכחו לפניי.

בסופו של דבר נערכו שני דיוני הוכחות בנדון, ולאחר השלמת מסמכים, נקבע התיק לסיכומים.

משהוגשו ניתן פסק דין זה. סוף דבר אני פוסק כי: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובע סך של 71,900 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 10,936 ₪, וכן - תישא הנתבעת בהחזר האגרה ששילם התובע בנדון – בסך 705 ₪ והוצאות עדים, ככל שנפסקו, בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום.