לפניי תביעה לתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם למכירת רכב מסוג לנדרובר שנת יצור 2013 (להלן "הרכב") על פי הנטען.
מהעדויות שנשמעו התברר כי התובע נשוי לאישה הנושאת דרכון זר, רצה לרכוש רכב ביבוא אישי על שמה משקולי מס. בנה של הנתבעת, מר ירון, בן 45 שנה, מתגורר בחו"ל מגיל 21 שנה ועוסק בתחום הרכב.
בין שתי הדרישות הנ"ל קיימים קשרי גומלין:
"כך, למשל, אי-הסכמה על פרט עקרי עשויה להעיד על פגם בגמירת דעתם של הצדדים (עניין עדני, פסקה 9; פרידמן וכהן, עמ' 303). מנגד, ככל שמשתקפת מהיתנהגות הצדדים גמירת דעת ברורה המעידה על כוונה ליצור קשר משפטי מחייב, כך תגבר נכונות בית המשפט להסיק כי הפרטים שנותרו פתוחים אינם מהותיים" (ראה עניין רוזנברג הנ"ל)
בעניינינו, לשון המסמך אינה מבטאת כל התחייבות מצד הנתבעת לאספקת הרכב ואינה מלמדת על כוונה מצד הצדדים להיתקשר בחוזה.
וכך תיאר מר ירון את השתלשלות העניינים בעדותו, תחילה לעניין כריתת ההסכם:
"רוני פנה אליי ודיבר עם המתווך לקנות רכב וכשהמתווך אמר לו ואני נתתי לרוני לדבר עם האדם ישירות, והוא גרוזיני, והוא דיבר איתו בגרוזינית או רוסית, והוא אמר לו במפורש מה הוא קונה ואמר לו שהוא צריך לתת את הכסף כעת, כי לא קנה את הרכב מסנדלר, והוא קנה את הרכב שהוא הגנב והוא יגנוב לו את הרכב" (עמ' 33 ש' 11-8)
ולעניין העברת התמורה והמעורבות של הנתבעת:
"אני סיכמתי עם רוני. אני הסברתי לרוני שהוא הולך ליפגוש את אימא שלי פעם ראשונה והוא יסביר לה שהוא נותן לה כסף, והיא נותנת לי את הכסף, שאין לו מה לדאוג ושהיא תידאג שהכסף יגיע אליי. אימא שלי היתה שליחה מהצד של רוני ומהצד שלי. אני רציתי שרוני יבוא אליי בטיסה גם לראות את הרכב וגם לנסוע עליו, אבל אישתו היתה בהריון וזו היתה לידה ראשונה של אישתו, ולא יודע אם זה ילד ראשון או שני. ואמרתי לו שיעלה על טיסה שעתיים שלוש וישלם, הוהוא אמר שאישתו עלולה ללדת ואם אצא מהארץ היא תהרוג אותי, ושהוא שאל אותי אם יש מישהו שהוא יכול למסור לי את הכסף, ויכול להיות אחראי שהכסף באמת יגיע אליי, ואמרתי לו שאמא שלי לא ראתה אותי מס' שנים ומאוד רוצה לראות אותי ולמען האמת רוני הציע שאם אימא שלך רוצה לבקר אותך למה שהיא לא תבוא אליי עם הכסף, ואמרתי לו שאשאל אותה אם היא מסכימה, ואין בעיה. רוני אמר שהוא לא יכול להגיע אליי, והוא שאל מי רוצה לבוא אליי או לבקר אותי ,ואמרתי לו שאמא שלי רוצה לבוא אליי, והוא אמר שהוא ידבר איתה וגם אני אמרתי לו שאני אדבר איתה, ושנינו דיברנו איתה ושכנענו אותה, והיא לא רצתה לקחת על עצמה אחריות כי היא פחדה" (עמ' 30 ש' 34-21)
ולעניין נסיבות החזרת הרכב ליוון:
" רוני קיבל את הרכב לשביעות רצונו והרכב הגיע על שם אישתו, ואישתו לא היה רשיון נהיגה בישראל כי היא תושבת אוקראינה והוא ביקש ממני רשיון נהיגה מאוקראינה לאישתו, והוא שילם על כך כסף, והוא קיבל את הרשיון הזה והיא לא יכלה לקבל זכוי במס כמו שתוכנן להעביר את הרכב על שמה כדי להיתחמק מתשלום המס, ומאחר וזה לא הסתדר לו, הוא אמר לי לסדר לו כמה דברים ברכב, ואז אמרתי לו שאין לי בעיה ושהוא ייצא את הרכב ואני לא אחראי על הרכב פעמיים, אלא רק פעם אחת. הרכב יוצא מישראל ויש את כל הניירת על כך, עם רוני וליאור ליבנת, הגיעו ליוון עם הרכב שיחררו את הרכב מנמל ביוון, והגיעו אליי לבית מלון לנקודת המפגש. הם נתנו לי אז את הרכב חזרה והם רצו לעשות לרכב שיפורי מחשב ולתקן את התקלה ברכב, ולשפר את הרכב עם פסי קישוט, ולרשום את הרכב על שם רוני באירופה כדי שאוכל להכניס אותו לשם ולשלם עליו מיסים. מה שקרה, גם לפי לגיטימציה גם אם רוני קיבל את הרכב וקיבל מאישתו יפוי כוח להוציא מישראל ליוון שטר הייצוג גם לפי האוניה מופיע על שם רוני צבי והשטר ייצוא של הרכב ביוון היה על שם רוני, ואני אמרתי לו שאני לא אחראי על הרכב הזה ואם יגנבו אותו או יקרא לו משהו, אני לא אחראי, ואני אחראי על הרכב רק פעם אחת ולא פעמיים" (עמ' 33 ש' 29-16)
אציין כי עדותו של מר ירון היתה מהימנה בעיני, לעומת עדותו של התובע אשר ניכר היה בה ניסיונו ל"הצניע" עובדות לרבות מעורבותו בעיסקה, במטרה להטיל את האחריות לכשלון העסקה על הנתבעת, בהסתמך על טענות שונות שלא הוכחו כאמור.
...
לטענת התובע, הנתבעת הציגה את עצמה כמי שמתעסקת ביבוא אישי של רכבים, וביום 24.10.13 נחתם בינו לבינה מסמך שזו לשונו:
"אני מאשרת בזה שקיבלתי מרוני צבי [קרי התובע, כ. ג'] סכום של -31,000 יורו- בשטרות של 500 עבור רכישת רכב מסוג לנדרובר שנת 2013" (נספח א' לתצהיר התובע) (להלן "המסמך")
לטענת התובע, המסמך הנ"ל מהווה הסכם שלפיו התחייבה הנתבעת לספק לו את הרכב תמורת סכום של 31,000 יורו.
בנסיבות אלה טענה הנתבעת כי לא קמה עילת תביעה נגדה, וכי דין התביעה נגדה להידחות.
גם טענה זו אין בידי לקבל, שכן הוכח כאמור כי שליחותה של הנתבעת התמצתה בהעברת התמורה לידי בנה, לבקשת התובע, הא ותו לא.
לפני סיום אציין כי לא נעלמה מעיני טענתו של התובע שלפיה כל מטרתו של הבן ירון היא לחלץ את אמו מהמחויבות הכספית שנטלה על עצמה, אולם המסקנה שהגעתי אליה לעיל התבססה על מסכת הראיות שהונחו בפניי, כפי שפורט לעיל בהרחבה.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי התובע לא הצליח להוכיח קיומו של מצג שווא ו/או הסכם בינו לבין הנתבעת למכירת הרכב, ומשכך דין התביעה להידחות, וכך הנני מורה.
התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
