תביעת פיצויים בגין עיקול לרעה ושימוש לרעה בסמכות

מהמסמכים שכן הועברו לתובעים התברר שכל המשיכות נעשו ללא סמכות וללא אישור של התובעים, בוצע חיוב כפול של שכר טירחה והופקו חשבוניות על שם הבנק.

לכן, יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים פיצוי בסך שווי הנכס נכון למועד הגשת התביעה (30,800,000 ₪) בתוספת שכר טירחת הכנוס שנגבה מהתובעים (1,283,000 ₪), ובנכוי התמורה שהתקבלה בגין הנכס (13,300,000 ₪) והסכום שהחזיר עו"ד שמעוני (118,000 ש"ח), ובסך הכול 18,665,000 ₪.

שימוש לרעה בהליכי משפט: הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל שימוש לרעה בהליכי משפט, היות שהתובעים כבר הגישו נגד הנתבעים החל משנת 2010 שלוש תביעות אחרות ומחקו אותן בהמשך.

תיק ההוצאה לפועל הראשון מתצהיריהם של עו"ד שמעוני ושל וורק עולה כי תיק ההוצאה לפועל הראשון ניפתח במאי 2004 בעקבות עיקול שהטיל נושה של תובע 4 בנכס ובעקבות מינויו של עו"ד דוידי, ב"כ הנושה, לכונס נכסים לזכויותיו של תובע 4 בנכס (סעיפים 49-47 לתצהירו של עו"ד שמעוני וסעיף 7 לתצהירו של וורק).

...

שימוש לרעה בהליכי משפט: הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל שימוש לרעה בהליכי משפט, היות שהתובעים כבר הגישו נגד הנתבעים החל משנת 2010 שלוש תביעות אחרות ומחקו אותן בהמשך.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התובעים לא ביססו ולו לכאורה את הנזק הנטען כתוצאה ממימוש הנכס בשנת 2009.

לפיכך, התביעה נדחית.

על כן, אני מחייב את התובעים ביחד או כל אחד לחוד לשלם לשני הנתבעים יחד סך של 100,000 ₪ בגין שכר טרחת עורך דין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

קודם להליך זה, התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות, שמספרה ת"ק 48457-11-16 להשבת הכספים שנגבו ולפצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. בדיון שהתקיים בבית המשפט לתביעות קטנות התעוררה מחלוקת לעניין סמכות בית המשפט לידון בתביעה שהוגשה.

שהוי לטענת הערייה התביעה הוגשה בחלוף למעלה מ-6 שנים ממועד נקיטת הליכי גבייה כנגד התובע; למעלה מ-4 שנים ממועד מימוש העיקולים; למעלה משנתיים מיום מתן פסק הדין בתביעה הקטנה.

הגישה בפסיקה היא כי טענות שהוי בתוך תקופת ההתיישנות תתקבלנה בנסיבות חריגות בלבד, מקום בו בהשתהות בפנייה לבית המשפט נעשה שימוש לא נאות בזכות התביעה באופן המגיע כדי שימוש לרעה ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבעת לא להיתבע.

...

סיכומו של דבר לאחר שבחנתי את מכלול הראיות וטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בהיעדר ראיות מספקות לסיוע לעדותו של התובע – התובע לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את החזקה בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה בהיעדר.

אשר על כן התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 6,000 ש"ח. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות ברמלה, כב' הרשמת הבכירה מיכל רבינוביץ, בת"ק 26736-02-22, מיום 30.6.2022, במסגרתו נדחתה תביעת המבקשת במסגרתה עתרה כי בית המשפט יורה למשיבה לפצות אותה בגין נזקים אשר מקורם בהפרת הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965, כמו גם הפרת הוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש).

במסגרת כתב התביעה טענה המבקשת כי במהלך חודש דצמבר 2021 נקטה המשיבה בהליכי גבייה מינהליים, על דרך של עיקול חשבון הבנק של המבקשת, בגין חוב לכאורה של אגרת רשוי רכב על סך של 5,523 ₪, וזאת חלף הגשתה של תביעה על סכום קצוב בהתאם להוראות חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, וזאת כפי שהמשיבה נהגה ונוהגת לעשות במקרים דומים מקבילים.

לשיטת המבקשת, היא אדם המקפיד על שמירת החוק, ואולם המשיבה פעלה במקרה דנן בנגוד להוראות הדין, בחוסר תום לב ועל דרך של שימוש לרעה בסמכותה שעה שהפעילה הליכי גבייה מינהליים.

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בפסק דינו של בית המשפט קמא ובמסמכי בית המשפט קמא, נחה דעתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתשובת הצד שכנגד.

בהינתן כל אלה דין בקשת רשות הערעור להידחות וכך אני מורה.

במסגרת התביעה שכנגד עתרו המבקשים לחייב את המשיבים ואת הנתבעים שכנגד מס' 1 ו-2, בתם של המשיבים ובן זוגה, לסלק את ידם מן הדירה, לחייב את הנתבעים שכנגד מס' 1 ו-2 לשלם למבקשים פיצויים בגין הפרת הסכם שכירות שעל פיו שכרו את הדירה מן המבקשים, לרבות "קנס יומי" בגין אי פינוי הדירה במועד, ולחייב את המשיבים ב"פיצוי חודשי בגין הפסד דמי שכירות ראויים.

כאמור, הפסיקה הכירה בסמכות בית המשפט ליתן סעד זמני כספי במקרים חריגים מכח הוראת סעיף 75 לחוק בתי המשפט, ומכח הוראות תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984 שעמדו בתוקף בעת מתן ההחלטות הרלוואנטיות, ר' לעניין זה ההחלטות בבש"א (מח' י-ם) 8305/01, ו ובה"פ (מח' חי) 166/03, שאליהן הפנו המבקשים ואשר אוזכרו לעיל, וכן, ת"א (מרכז) 48469-08-11 מאיר דהן נ' גרין ביופיולס הולדינג בע"מ (החלטה מיום 28.9.2011).

פסיקה זו מקובלת עלי, בכל הכבוד, לגופה, וסבורני, כי האמור באותן החלטות לענייננו נכון גם כיום, לאחר תיקון תקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018, נוכח עקרונות היסוד המפורטים בחלק א' של התקנות, ובהם, בין היתר: שאיפה להשגת פיתרון צודק של הסיכסוך, תוך ניהול ההליך ראוי והוגן, קיום חובות תום הלב וההגינות הדיונית המוטלות על הצדדים ומניעת שימוש לרעה בהליך ע"י מי מהצדדים; ונוכח הוראת תקנה 94 לתקנות שלפיה " מטרת הסעד הזמני היא להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך...". כעת כבר ברור, כי בסופו של יום יהיה על המשיבים לשלם למבקשים עצמם: דמי שימוש ראויים בגין מלוא התקופה שבה מחזיקים הם בדירה, ושבגינה לא שולמו למבקשים דמי שכירות - מקום שתתקבל עמדת המבקשים במסגרת התביעות ההדדיות; או תמורה חוזית בגין רכישת הדירה בנכוי פיצוי מוסכם – מקום שתתקבל עמדת המשיבים.

היות שהטלת עיקול זמני התבקשה כסעד חלופי התייתר הדיון בה, אך יוער, כי אף אילו נידרשתי לעניין זה, הרי שלסברתי, לא בוסס רכיב ההכבדה בבקשה בהקשר זה די הצורך כדי מתן הסעד האמור.

...

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, סבורני כי יש לקבל באופן חלקי את הבקשה למתן צו עשה זמני, וכי יש לדחות את הבקשה להפקדת ערובה, כמפורט להלן.

ניתן אפוא סעד זמני שלפיו ישלמו המשיבים למבקשים באמצעות ב"כ, סך של 5,000 ₪ לחודש, החל מיום 12.2.23, ועד התרחש הראשונה מבין ההתרחשויות האמורות: מתן פסק דין בתביעה ובתביעה שכנגד; פינוי הדירה ע"י המשיבים; או הצטברות הסכומים שישלמו המשיבים למבקשים מדי חודש בגין שימושם בדירה בהתאם להחלטה זו לסך 116,475 ₪.

אשר לבקשה להפקדת ערובה – איני רואה מקום להיעתר לה, משהמשיבים הינם תושבי ישראל, אנשים בשר ודם ולא תאגידים, לא נטען כי מיאנו לשלם הוצאות משפט שהושתו עליהם בהליך אחר כלשהו, שלא מחמת עוני, ולא הונחה לסברתי תשתית מספקת להצדקת חיובם בהפקדת ערובה מכח תקנה 157(א) לתקנות.

הבקשה לעניין זה נדחית אפוא.

התובעת טוענת כי קיים הליך חלופי של עיכוב חידוש רישיון הרכב או גבייה בהליך מקוצר בהוצל"פ ללא תשלום שכ"ט. לטענתה, הטלת העיקולים על חשבון הבנק שלו היא בבחינת לשון הרע וכן קיימת לה עילה מכוח הפרת חובת תום לב, שימוש לרעה בהליכי משפט, מכוח הרשלנות מטעם הנתבעים.

הצהיר מר חנין כי כאשר רכב אשר אינו מנוי עושה שימוש בכביש אגרה, על הנתבעת לגבות ממנו את דמי הנסיעה ולפיכך החשבון נשלח לבעלי הרכב הרשום במשרד הרשוי בדואר רגיל ובמידה והחשבונית לא משולמת, מתוקף חיוב פיצוי והחזר הוצאות - פו"ה לפי סע' 8 לתקנות כביש אגרה ולפי תקנה 5(א)(2) לתקנות כביש אגרה, הנתבעת שולחת את החשבון בדואר רשום.

לטענת הנתבעת, התובעת פעלה בחוסר תום לב, הוכח כי היא עשתה שימוש בכביש האגרה מבלי לשלם, ידעה על החוב, היתעלמה ממנו, היתעלמה ממכתבי התראה ופעלה רק אחרי פתיחת תיק ההוצל"פ. למרות זאת, הגישה תביעה בעשרות אלפי ₪.

ביחס לעדות מר אסף זוהר הרי איני סבורה כי היה בעדות זו להוסיף או לחזק את טענות התובעת משהוכח כי התובעת חדלה באי תשלום החוב ואין לחייב את הנתבעת לשלם פיצויים בגין פתיחת הליכי הגביה.

כפי שהוכח ולפי הפסיקה, לנתבעת זכות לפתוח בהליך גביה גם ביחס לחוב "זעום" והיא לא חרגה מסמכותה.

...

כל פעולות הנתבעת, לטענתה, נעשו תוך כדי ניהול הליך משפטי, גביית החוב נעשתה בהליך הוצל"פ בהגנה אבסולוטית וכן הנתבעת פעלה בתום לב ללא רשלנות בפתיחת תיק ההוצל"פ. דיון לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שמעתי את העדויות והתרשמתי ישירות וכן עיינתי בסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה דחיה.

לסיכום, דין התביעה דחיה.