תביעת פיצויים בגין נזקי תאונת דרכים באשקלון

בית משפט השלום באשקלון תא"מ 33132-03-17 אבו חמאד ואח' נ' אלקורען ואח' תיק חצוני: בפני כבוד הרשמת הבכירה ציפי כהן אביטן תובע אבו חמאד מרפת נתבע אלקורען בסאם פסק דין

בנוסף, תקנה 214ט (א1) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת מפורשות כי אין מקום, ככלל, להגשת תצהירי עדות ראשית של עדים בתובענות שעניינן ניזקי רכוש עקב תאונת דרכים : "על אף האמור בתקנת משנה (א), בעלי הדין לא יגישו תצהירי עדות ראשית של העדים בתובענה בסדר דין מהיר שעניינה תובענה לפיצויים בשל נזק שניגרם לרכוש עקב תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאוונת דרכים, התשל"ה-1975, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת." זאת ועוד, במקרה דנן ב"כ הנתבע לא העלה טענה זו בתחילת ההליך אלא במסגרת הדיון, אך בשל כך, לא היה מקום להידרש לכך.

...

בנסיבות אלו, סבורני כי נהג התובעת יכל למנוע את התאונה או להקטין את הנזק ככל שהיה בולם או מאט.

לאור האמור, אני קובעת כי לנהג התובעת אשם תורם בשיעור של 30%.

ולכן אני מורה כי הנתבע ישלם לתובעת (בהתאם לאמור בחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה ובהתאם לקבלות שצורפו ), סך של 23,152 ₪, בצירוף אגרת המשפט בסך 374 ₪, שכר העד כפי שנפסק, ושכר טרחת עו"ד בסך 4,098 ₪.

התביעה שכנגד נדחית בזאת.

מבוא לפני תביעת התובע לפצוי בגין נזקים שנגרמו לו בשתי תאונות דרכים כמפורט להלן.

הנתבע 1, אביו של התובע, הצהיר בתצהיר עדותו בנוגע לנסיבות התאונה, כך: "ביום 9/2/08 בשעות הבוקר רכבתי (נהגתי) על קטנוע מ.ר. 32-716-61 כאשר בני יושב מאחורי וכאשר הגענו לצומת הרחובות קרליבך-חשמונאים בתל אביב החלקתי על הכביש ונפלנו ולמזלי לי לא קרה כלום, פרט לחבלה קלה שלא הצריכה טפול רפואי ואילו בני כשנפל, נפל לא טוב על היד והוא ניסה לבלום את הנפילה עם היד ונחבל מאוד קשה בכף יד ימין." בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי הוא חושב שהם יצאו מאיזור ניצן, באיזור אשדוד, ליד אשקלון, כ-15 קמ"ש מאשקלון, "לא זוכר בודאות אם יצאנו מהבית שלי או משלו, זוכר שיצאנו מהאיזור, אני מתגורר באשקלון" (עמ' 20 ש' 3).

...

מכאן כי דין תביעת התובע כנגד הנתבעת 2 להידחות.

סוף דבר לעניין התאונה השניה התביעה כנגד הנתבעת 2, בעניין התאונה השנייה, מיום 9/2/08, נדחית ללא צורך בדיון בשאלת הנזק.

התובע לא הוכיח כי בפועל נגרמו לו הוצאות בגין משק בית ולא התרשמתי כי העבודה שאחותו מבצעת, בעודה מתגוררת עימו, דורשת כי התובע יפוצה בגין כך. אשר על כן אינני פוסק פיצוי בגין ראש נזק זה. סוף דבר הנתבעת 4 תשלם לתובע את הסכומים הבאים כפי ערכם במועד פסק הדין: כאב וסבל 4,344 ₪ הפסדי כושר השתכרות לעתיד 9,650 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד 2,000 ₪ ______________________________________________ סה"כ 15,994 ₪ על הסכום האמור, יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% כולל מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל וכן אגרת בית משפט והוצאות משפט בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה ועד לתשלום בפועל.

בפני תובענה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים.

בישראל, בצד מקרים שחייבו בנזיקין במקרים של חולים דימנטיים (ראה למשל: ת.א. (שלום י-ם) 7326/03 עזבון המנוחה -מנוחה סלומון ז"ל נ' אוחנה מוטי [ניתן ביום 22.11.2011], היו מקרים שבהם נדחו טענות כי מחלות דוגמאת אלצהיימר נגרמו מתאונה (ראה למשל: ת.א. (שלום אשקלון) 6032/08 קרופ נ' יציאה צפונית בע"מ [ניתן ביום 1.10.2014]).

...

באחד המאמרים אותם הציג המומחה נאמרו הדברים הבאים: "In regards to risk for Alzheimer's disease, there are many conflicting results in this large literature spanning more than 20 years. Nonetheless, it is reasonable to conclude that patients who sustain severe TBIs (Traumatic brain injury) are at a small increased risk for the future development of Alzheimer's disease…Given that (a) many studies have failed to find an association between history of TBI (of any severity) and the disease, (b) the meta-analyses have only identified this association for men, (c) several studies have found a severity effect (i.e., risk is greater in patients with more severe brain injuries), and (d) the pathophysiology of MTBI (Mild Traumatic brain injury), especially on the milder end of the spectrum of this injury, appears to be temporary and reversible, it would be a mistake to conclude, at this point in time, that patients with MTBIs, as a group, are at increased risk for Alzheimer's disease. Several specific studies suggest that there is not a relationship between MTBI and risk for Alzheimer's disease" במילים אחרות, מהמאמר דלעיל המרכז תוצאות מחקרים רבים ניתן ללמוד כי קשר בין חבלה בראש לאלצהיימר נמצא רק אצל גברים, שחוו פגיעה חמורה להבדיל מקלה, כאשר המסקנה הינה שכאשר עסקינן בפגיעה קלה לא נמצא קשר כלשהו בין החבלה למחלה.

משלא הוכח הקשר הסיבתי , אין מנוס אלא לקבוע שאין לשייך את נזקיה של המנוחה ממחלת האלצהיימר, לתאונה נשוא התובענה, אלא יש ליתן פיצוי בדומה לתיק רגיל שבו לא נגרמה לתובע נכות צמיתה.

אשר על כן אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעות את הסכומים האמורים בסעיף 19 דלעיל בתוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

מבוא עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף שמקורם הנטען בתאונת דרכים שארעה ביום 13.11.2018 במהלך נהיגת התובעת ברכב שמספרו 5537432 (להלן: "הרכב").

חוק הפיצויים מגדיר בסעיף 1 מהי "תאונת דרכים" שלגביה חל החוק, אולם ההחרגה הרלבנטית לענייננו באה לידי ביטוי בהגדרת המונח "נפגע" בהמשך הסעיף ואשר לפיה: "נפגע - אדם שניגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל – 1970". חוק התגמולים קובע בסעיף 1 מספר חלופות להגדרת המונח "פגיעת איבה" (בכללן חלופה 4 הרלבנטית לענייננו) כשלצד אלו קובע הוא בסעיף 2 "חזקת פגיעת איבה" לפיה: "נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שניפגע פגיעת-איבה, יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת". הארוע מושא התביעה ע"פ טענת התובעת כתיאורה בכתב התביעה: "ביום 13.11.2018 בשעה 06:30 או בסמוך לכך, עת עצרה התובעת את רכבה בהגיעה לרמזור אדום ברח' שד' מנחם בגין בעיר אשקלון, לפתע שמעה אזעקת "צבע אדום". התובעת, ביציאתה מהרכב, נפלה על הכביש ונגרמו לה חבלות קשות".

...

סבורתני כי המקרה שנידון בעניין חממי הוא גבולי למדי וניכר מהאבחנה הנ"ל כי אין מקום למסקנה גורפת לפיה כל אמת שאזעקה היא שהניעה למעש כזה או אחר שבסופו נזק, התוצאה אחת היא.

סיכומו של דבר, התובעת מבקשת לבחור במסלול התביעה הנתון לה ע"פ חוק הפיצויים, אלא שנמצא כי ענין לנו בתאונה המהווה פעולת איבה ומכאן, משיש להחיל את העקרונות הנ"ל לגבי יחסי הגומלין בין מסלולי התביעה, אין מנוס מהפניית התובעת למיצוי זכותה להגשת תביעה ע"פ מסלול חוק התגמולים ובכך לממש את הרציונל העומד מאחורי החרגת נפגעי פעולות איבה מהגדרת "נפגע" בחוק הפיצויים, קרי – הטלת העומס הכלכלי של פעולות איבה על כלל הציבור.

מורה אני לפיכך על מחיקתה של תביעה זו ובהינתן תוצאה זו לצד השלב בו עסקינן, לא אחמיר עם התובעת והיא תחויב בזאת לשלם לנתבעת הוצאות בשיעור של 3,500 שקלים.

התביעות הן לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו להם בתאונת דרכים שארעה ביום 3.8.01.

גם בחקירתם במישטרה בעקבות התאונה טענו מוחמד ומוראד כי מוראד הוא זה שנהג ברכב, ומוראד אף הורשע בבית המשפט לתעבורה באשקלון, על פי הודאתו, באחריות לתאונה כנהג.

...

לטענתם, מטענות הפניקס עולה המסקנה שאיש לא נהג ברכב בעת התאונה.

על יסוד זאת אף נדחתה תביעתם ונקבע כי "לאור עמדתם המפורשת של התובעים בסיכומיהם, לפיה מי שנהג ברכב היה האח – אין לי אלא לקבוע כי טענת התובעים לפיה האב נהג ברכב (כפי שנטען בכתב התביעה) - לא הוכחה וממילא בנסיבות אלה – דין התביעה להדחות הן כלפי קרנית והן כלפי הפניקס". משכך, לא קם השתק שיפוטי המונע מהתובעים לטעון כעת טענה סותרת.

אני דוחה, אפוא, את הבקשות לדחייה על הסף.