תביעת פיצויים בגין נזקי גוף: תאונת דרכים או עוולה נזיקית

תביעה בגין נזק גוף בתאונת דרכים שנדונה על פי פקודת הנזיקין בעיניינו תביעת לפיצויים בגין נזק גוף בתאונת דרכים - מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז"), מטעם תובע שנהג ברכבו בעת התאונה ללא פוליסת ביטוח חובה המכסה את שימושו ברכב.

הפסיקה הכירה בזכות ובאפשרות של נהג שניפגע בתאונת דרכים לתבוע בגין נזק גוף שניגרם לו, גם אם אינו מבוטח, אך הוא יאלץ להוכיח את תביעתו על פי הוראות עוולות המסגרת שבפקנ"ז. לשון אחר; חוק הפלת"ד מקנה לנהג לא מבוטח, על אף הפרת החובה החקוקה, את הזכות לתבוע את נהג הרכב השני והמבטחת שלו בהתבסס על פקנ"ז [ע"א (ירושלים) 2317-08 בגים אליהו נ' כוכב יצחק (פורסם; 08.03.09)].

...

בעקבות כל מה שפורט לעיל, אבהיר כי גם לא שוכנעתי כי הוכחה עשיית עושר מצד התובע כלפי מי מהנתבעים, שלא הוכח ברמה הנדרשת כי נגרם לו בנסיבות ענייננו "חסר" בשל אי-רכישת הביטוח על ידי התובע, וה"עושר" שלכאורה מיוחס לתובע בטענת הנתבעים - מובנה כבר שנים בדין הרלוונטי כזכות העומדת למי שהתרשלו כלפיו בתאונת דרכים.

אשר על כן, דין התביעה הנדונה להתקבל, כך שישולמו לתובע פיצויים בסך של 164,927 ₪.

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 164,927 ₪.

עוד תשלם הנתבעת 2 לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 38,593 ₪, וכן, בגין החזר הוצאות משפט - סך של 13,482 ₪.

ענייננו בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), ולחילופין לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן תביעת שיפוי של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד לביטוח לאומי" או "התובע") מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995.

המבטחת דחתה דרישתה של התובעת לפצוי, בטענה כי ארוע התאונה הנ"ל אינו מהוה "תאונת דרכים", כמשמעות הדבר בחוק הפלת"ד. התובעת טענה בתביעתה כי ככל שיימצא כי התאונה אינה מהוה תאונת דרכים, יש לחייב את הנתבעים לפצותה מכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכן ליישם את הוראת סעיף 41 לפקודה זו שעניינה הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". עוד נטען בין היתר כי הנתבעים או מי מטעמם הפרו חובות חקוקות שתוצאתן הנה פגיעתה של התובעת.

...

אין בידי לקבל בהקשר זה טענת התובעת כי בעת פגיעתה לא נכח איש מחוץ לאוטובוסים אשר היו מוכנים לנסיעה.

כפי שכבר ציינתי לא שוכנעתי כי אחריותה של התובעת כמורה סדרנית משרתת את התכלית התחבורתית שביסוד החוק בזיקה להלכת הידועה כהלכת ינטל כפי שניתנה במסגרת רע"א 9084-05 אג"ד בע"מ נ' יעקב ינטל (2007)).

הנטל להוכחת טענת ניצול הכוח המיכני הינו על התובעים, ולא שוכנעתי כי הם עמדו בנטל זה. זאת ועוד, סוגית "ניצול הכוח המיכני של הרכב" הינה אחת מהחזקות המרבות הקבועות בהגדרת המונח "תאונת דרכים" בחוק הפלת"ד והיא חלה במקרים בהם יש לרכב יעוד מקורי דו-תכליתי, או רב-תכליתי וכאשר נגרם הנזק עקב ניצול הכוח המיכני לייעודו המקורי, הלא תעבורתי.

סיכומם של דברים נסיבות התאונה לא הוכחו ומגרסאות התובעת לא ניתן לקבוע כי האירוע לפניי עונה על הגדרת "תאונת דרכים", כמשמעות הדבר בחוק וכפועל יוצא דין התביעה בהקשר זה להידחות.

תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים.

יצוין, כי אף שהתובע הגדיר את מהות תביעתו כתביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (חוק הפלת"ד) ואף טען בה מפורשות כי ענייננו בתאונת דרכים, הרי שאת התביעה נגד הנתבע ביסס התובע על קיומן של עוולות מכח פקודת הנזיקין (רשלנות והפרת חובה חקוקה).

...

עוד טען הנתבע כי מכל מקום מי שהעסיק את התובע לא היה הוא עצמו כי אם חברה בע"מ שהוא בעל מניות ומנהל בה. קרנית מצידה, הכחישה את נסיבות התאונה כפי שתיאר אותן התובע ונסמכה על גרסתו של הנתבע, לפיה דין התביעה נגדה להידחות.

מכאן, שההודעה לצד ג' נדחית ועל הנתבע (שולח ההודעה) לשאת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 8,775 ₪.

סיכומם של דברים התביעה העיקרית נגד הנתבע נדחית.

הודעת צד ג' של הנתבע נגד מגדל נדחית ועליו לשאת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בגינה בסך של 8,775 ₪.

עילות התביעה המנויות בבקשת האישור כוללות: רשלנות (סעיף 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; (להלן: "פקודת הנזיקין")); הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין); עילות חוזיות (חובת תום הלב המוגברת של המשיבות); דיני עשיית עושר ולא במשפט, לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979; שותפות בחבות העובדים (עילה אותה המבקשת מבססת על סעיפים 11-13 לפקודת הנזיקין); עוולות מכוח חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981; עוולות נזיקיות נוספות (גזל; תרמית; שקר במפגיע; גרם נזק באשם); עוולות חוקתיות ופגיעה בחוקי היסוד.

התביעה התבססה על שני רכיבים: הראשון, תביעה להחזר תשלומים שהוצאו עבור שירותים שלטענת התובע היה על קופת החולים לספק מכוח החוק; והשני, תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף ונזקים לא ממוניים שנגרמו כתוצאה מאי אספקתם של השירותים המסוימים ואלה כונו "הנזקים התוצאתיים". אשר לרכיב הראשון נקבע כי תביעה שכזו מצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין, אשר הוסמך לידון בתביעות בעיניין מערך הזכויות והחובות הצומחים למבוטח של קופת החולים לפי החוק (עניין פרפה, פסקה 5).

כך נקבע בפסק הדין בעיניין הפניקס אודות סעיף 54(ב) לחוק הבריאות: "סעיף זה קובע באופן ברור ומפורש כי לבית הדין הסמכות הייחודית לידון בתביעות של מבוטחים נגד קופות החולים בכל הקשור למתן שירותים לפי חוק ביטוח בריאות. תביעתו של נפגע תאונת דרכים נגד קופת חולים לגבי השירותים הרפואיים להם הוא זכאי, היא מכוח חוק ביטוח בריאות ולא מכוח חוק הפיצויים, כך שאין מדובר בתביעה בנזיקין.

...

נפסק כי השאלות המתעוררות במסגרת הדיון בתובענה לנזקים התוצאתיים הן שאלות "נזיקיות". לפיכך נקבע, כי אין מנוס מפיצול הדיון בין בית הדין לעבודה שידון בעילה מכוח חוק הבריאות, לבין בית המשפט המחוזי שידון בתביעת הנזיקין בגין הנזקים התוצאתיים הנטענים.

סוף דבר מהטעמים דלעיל אני מורה על העברת התיק לבין הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, שלו הסמכות העניינית לדון בו. בית הדין הוא שידון בשאלות המשפטיות, ככל שיתעוררו, אם המשיבות "עוסק" אם לאו, ולרבות עניין מעמדה של המבקשת.

לפניי תביעה בגין נזק גוף שניגרם לתובע בתאונת דרכים שאירעה ביום 10.9.2017 (בהיותו בן 18 וחצי שנים) - בין אופנוע בו נהג ללא ביטוח חובה (אופנוע שהיה בעת התאונה בבעלות ו/או בהחזקת מעסיקיו; להלן: "האופנוע"), לבין מונית שנהגה ביצע סיבוב פרסה וחסם את נתיב נסיעתו של התובע.

בגין תאונת הדרכים הנדונה הוגשה התביעה בשני ראשים חילופיים: הן מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד" או "החוק") - נגד קרנית, הנתבעת 2, בטענה שלא ידע ולא היה עליו לדעת שבמועד התאונה אין ביטוח חובה לשימוש באופנוע [ראה, בין היתר - בסעיפים 4, 57 ו-58 לכתב התביעה]; והן בייחוס עוולות נזיקיות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לנהג המונית, הנתבע 3, בשל תוצאות סיבוב הפרסה שביצע, כאמור, ובהתאם – ייחוס חבות למבטחת, הנתבעת 4, בגין ביטוח החובה שהוציאה למונית [ראה, בין היתר - בסעיפים 5, 8, 9, 65, 66 ו-67 לכתב התביעה].

אקדים ואומר כי, כפי שיפורט להלן, בנסיבות ענייננו, לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות לפניי, מצאתי לחייב את קרנית בפיצויי התובע בגין נזק הגוף שניגרם לו בתאונת הדרכים הנדונה; וגם - לחייב את הצדדים השלישיים ביחד ולחוד בשיפוי קרנית על הוצאותיה, בגין תביעת החזרה שלה נגדם.

...

לסיכום, קרנית זכאית לשיפוי מאת הצדדים השלישיים ביחד ולחוד בסך של 59,596 ₪ [35,000 + 5,324 + 715 + 9,233 + 4,000 + 5,324], ולהחזר בגין יתרת אגרת המשפט בתביעה העיקרית.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 נדחית.

התביעה נגד הנתבעת 2, קרנית, מתקבלת, כך שהנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 35,000 ש"ח. כמו כן, תשלם הנתבעת 2, קרנית, לתובע, החזר שכר טרחה בסך של 5,324 ש"ח, וכן החזר אגרה בסך של 715 ₪.