תביעת פיצויים בגין לשון הרע שפורסמה באינטרנט

התובע, בעל תפקיד בכיר במשטרת ישראל, אחיו של מבקר עריית טבריה- מר בנימין אליהו (להלן: "המבקר"), בראשה עמד לאחרונה הנתבע, הגיש נגד הנתבע תביעה לפיצויים בגין לשון הרע על סך של 33,300 ₪.

הביטוי באנטרנט נגיש מבחינה טכנית לכול, ולמעט מקרים חריגים ביותר, ביטויים באנטרנט מגיעים בודאי בפועל לאנשים רבים זולת הנפגע (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנוּר, דיני לשון הרע, הדין המצוי והדין הרצוי, מה' שניה (2019) בעמ' 255).

פרק ג' לחוק איסור לשון הרע כולל בחובו שלושה מצבים שבהם יוגן המפרסם מפני אחריות בגין פירסום לשון הרע: פרסומים המותרים על אף שהם כוללים לשון הרע (סעיף 13); הגנות מפני אחריות פלילית או אזרחית (סעיפים 18-14); והקלות בגזירת הדין או בפסיקת הפיצויים (סעיף 19).

...

בכתב התביעה נטען כי הנתבע פרסם ביום 13.2.2017 פוסט ובו רשם "עכשיו נשאלת השאלה האם בני אליהו ידע או לא ידע על מעבדת הסמים של סלי בן אחותו? נראה לי שכן". במענה לאותו פוסט כתב הנתבע: "כל הכבוד למשפחת אליהו על הניסיון להרעיל את ילדי טבריה בסמים". עוד נטען כי ביום 25.3.2017 בתגובה לאחד משידורי הווידאו שהעלה כתב הנתבע : "תקראו את השפה והסגנון ותבינו מי אלה בני המשפחה הזו! ... כנסו למחילה ותתחבאו עם הבושה שלכם, מגדלי מריחואנה וסוחרי סמים עלובים". עוד נטען כי הדברים שפרסם הנתבע אודות משפחתו של התובע שהינו דמות מוכרת בטבריה עת ייחס לבני משפחתו שהם סוחרי סמים המנסים להרעיל את ילדי טבריה פוגעים בשמו הטוב של התובע שהינו אדם מוכר המשמש בתפקיד בכיר במשטרה ומהווים לשון הרע.

בכתב ההגנה טען הנתבע כי דין התביעה להידחות מפני שהא מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

בהקשר זה צויין בספרם של חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנוּר, דיני לשון הרע, הדין המצוי והדין הרצוי, מה' שניה (2019) בעמ' 155 כי: "לסיכום, לשון הרע המתייחסת לקולקטיב עלולה להוות פגיעה בשמו הטוב של פרט כאשר אפשר, בנסיבות העניין, לזהות את הפרט שהפרסום פונה אליו. כאשר הפרסום מתייחס לחברי הקבוצה ואי אפשר לזהות את הפרט שהפרסום מתייחס אליו, נפגע שמם הטוב של כל החברים הנמנים עם הקבוצה, בתנאי שמדובר בקבוצה קטנה, מסוימת ומוגדרת". אין מחלוקת כי הענייננו כאמור מדובר בקבוצה המונה כ- 76 אנשים הידועה ומוכרת בעיר טבריה.

יתרה מזו, שוכנעתי על פי הראיות שהובאו בפני כי הנתבע ידע בעת הפרסום כי עבריות הסמים מתייחסות לסלי אהרון בלבד ולמרות זאת הוא ייחס אותן למשפחת התובע.

לאור האמור ובשוקלי את מכלול הנסיבות שהובאו מעלה, אני מקבלת את התביעה ומחייבת הנתבע לשלם לתובע סך של 7500 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

לפני תובענה לפצוי בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות בעטיו של פירסום כתבות בעתון ובאינטרנט.

...

בהקשר זה, מקובלת עליי עמדת הנתבע, כי האחריות לגבי תוכן מכתב המהנדסת מוטלת בראש ובראשונה על הרשות המקומית, בשים לב שהתובעים "נמנעו מנקיטת הליכים כנגד הרשות המקומית או מהנדסת הרשות או ראש הרשות או מי מנציגיה או עובדיה, בגין אותם ביטויים ומכתבים שלטענתם מהווים לשון הרע" (ראו סע' 10, 12 בסיכומי הנתבע וכן חקירתו הנגדית של התובע בעמ' 8, ש' 28-33 ובעמ' 9, ש' 1-15) – אין מקום להעלות טענות נגד הנתבע בגין ציטוט או הבאת הדברים בשם אומריהם.

התוצאה אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני דוחה את התביעה.

בנסיבות העניין, כמובא לעיל (נושא פרסום תגובת התובעים לפרסום השלישי), וחרף התוצאה אליה הגעתי, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ביום 14.09.2017 הוגשה התביעה דנן, לפצוי בגין לשון הרע.

יש להוסיף כי ביצוע הפרסומים נעשה לאחר שהנתבע שלח דואר אלקטרוני אל התובע ביום 02.07.17, בו הוא מתרה בתובע: "במידה ולא תעשה כמבוקש עד 3.7.17 אני דורש ביטול עסקה והשבת כספי..". כעבור 14 דקות בלבד, פנה הנתבע לפרסם את לשון הרע ברשת האנטרנט, מבלי לתת לתובע היזדמנות מינימאלית לשוב ולמלא את דרישות הנתבע ומבלי לעמוד בתנאים שהנתבע עצמו קבע באותו מייל.

בעיניין השיקולים שישקול בית המשפט בבואו לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, נקבע - "......בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיוידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להיתחשב בטיב הפירסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים.

...

לאור כל האמור אני מעמידה את סכום הפיצוי לתובע על סך של 24,000 ₪ (8,000 ₪ בגין כל פרסום).

סיכום הנתבע ישלם לתובע סך של 24,000 בגין הפרסומים.

בנוסף, הנתבע ישלם לתובע סך של 1,120 ₪ עבור התקנת תעלות הפלסטיק החיצוניות.

פסק הדין דן בתובענה לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן "חוק איסור לשון הרע").

עוד קבעה השופטת המלומדת כי חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים באנטרנט, תוך התאמת הפירסום "לשינויים המתחייבים" המתייחסים לטיב הפירסום, למהותו , לנגישותו , למשקל שהציבור מתייחס לו וכיוצ"ב (והשופטת הפניתה לרע"א 4447 /07 רמי מור נ' אי. טי. סי (1995 החברה לשרותי בזק בנלאומיים בע"מ, ניתן ב-25/3/10 ולע"א 1622/09 גוגל ישראל נ' חבק ברוקרטוב ואח').

...

בע"א 8345-08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, פ"ד ס"ה(1) 567, כתב כב' השופט דנציגר כדלקמן: "53. הבחינה המהותית של זיהוי הפרט מתיישבת היטב עם אופייה של הזכות לשם טוב. זכות זו נוגעת להערכת האדם על ידי סביבתו הקרובה והרחוקה. היא אינה מגינה על רגשותיו של הפרט לכשעצמן. משכך, מתחייבת המסקנה כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון האם הערכת הסביבה כלפי הפרט עלולה הייתה להשתנות כתוצאה מן הפרסום. ככל שהדברים נוגעים לדרישת הזיהוי, מתבטא הדבר בבחינה, על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו. בהעדר זיהוי של הפרט וייחוס הדברים אליו - לא עלולה להיגרם פגיעה בשמו הטוב אף אם הוא עצמו חש שרגשותיו נפגעו. המבחן האובייקטיבי נגזר ממהות הזכות לשם טוב - הערכת הסביבה את הפרט (השוו: ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 293 (1977)].

בשאלה אם ניתן לקבוע כי הקורא הסביר, לפי המבחן האוביקטיבי, היה מבין כי הכוונה היא למערער, אני סבורה שנכון פסק בית משפט קמא כאשר קבע, כי אכן שוכנע שכך הוא.

לפיכך, הערעור נדחה.

לפניי תביעה לפצוי בגין לשון הרע, כאשר הסכום אותו דורשים התובעים, בגין שורה של פרסומים באמצעי תיקשורת שונים, לרבות פירסום באתרים יוטיוב, פייסבוק, באתר של חדרי חדרים ובערוץ 10 בטלויזיה, הוא בסך של 250,000 ₪.

דא עקא שפסיקה זו עוסקת בשאלה מי הוא מפרסם באנטרנט ולא בשאלה האם ניתן לפרסם לשון הרע באמצעות מדיה זו. לא זו השאלה העומדת להכרעתי, שכן השאלה אינה אם לחייב את פייסבוק יוטיוב או אפילו את חדרי חדרים, שנתבעו גם הם בשעתו, אלא אם לחייב את הנתבעים עצמם שדאגו לפירסום.

...

יוזכר כי בחקירה הנגדית של הנתבעים התברר כי לא ניסו כלל להסיר את הפרסומים לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט לתביעות קטנות, והחלו בניסיונות חלקיים כאשר נתבעו במסגרת הליך זה. כל אלו מטילים נטל על הנתבעים להוכיח את תום ליבם, וכאמור נוכח התרשמותי מעדותם, אני קובעת כי נטל זה לא הורם.

על כן אני קובעת כי לנתבעים אין טענות הגנה, והתובעת זכאית לפיצוי בגין לשון הרע שכוונה כנגדה.

נוכח כל אלו, ובשים לב לכך שהנתבע 2 שהיה הרוח החיה מאחורי כל המהלכים, הוא פושט רגל ולא ישלם דבר, הרי שאני קובעת כי הנתבעים 1 ו-3 ישלמו ביחד ולחוד סך של 10,000 ₪.