תביעת פיצויים בגין ליקוי שמיעה וטנטון כתוצאה מעבודה

לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית של מומחה בתחום א.א.ג – פרופ' ה.צ. יואכימס אשר בדק את התובע וקבע כי התובע סובל מליקוי שמיעה ומטינטון באוזניים כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק בעבודתו, והעריך את נכותו הצמיתה של התובע כדלקמן: 25% בגין ליקוי שמיעה לפי סעיף 72(1) 7 ז' לתקנות הביטוח לאומי (להלן: "תקנות המל"ל") ; ו- 10% בגין טינטון תמידי לפי סעיף 72(4) ד' II לתקנות המל"ל. בהמשך, הנתבעות התגוננו מפני התביעה, התכחשו לעובדות ולנזק והעלו טענת היתיישנות, ובשלב מאוחר יותר הן אף שיגרו הודעת צד ג' כנגד שתי חברות הביטוח: מגדל חברה לביטוח בע"מ ואליהו חברה לביטוח בע"מ, ובתיק התנהלו לא מעט דיוני קדם משפט בפני כב' השופטת עירית הוד, ובמסגרתם ניתנה היזדמנות לנתבעות לבוא בדברים עם צדדי ג' וכן להגיש חוות דעת רפואית נגדית מטעמן.

כאב וסבל הואיל ומדובר בתביעה עפ"י פקודת הנזיקין, הרי שאין הפצוי בגין כאב וסבל מוגבל בסכום הקבוע בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, לעניין תאונות דרכים, ולפי ההלכה הפסוקה, יש להעריך את הסכום בגין רכיב זה לפי אופי הפגיעה, הנתונים הסובייקטיביים של הנפגע, אופי הארוע וכיוצ"ב. בעיניינו, מדובר בתובע יליד 1950, היום בגיל 67, לא אושפז ולא עבר טיפולים חודרניים, זאת מהטעם שאין אפשרות לסייע לו באמצעים אלה, כך שהמומחה ד"ר גולדשר קבע כי אין לצפות לשפור או החמרה במצב אוזנו של התובע והוא לא צפוי להיזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד, ולכן התובע נידון לחיות עם מצבו הנוכחי, עם נכות צמיתה בשיעור 25% בגין ליקוי שמיעה למשך כל שנות חייו.

...

בהקשר הזה, סבורני כי התובע לא סיפק תשתית ראייתית שיכולה ללמד על התדירות שיש להחליף בה את מכשיר השמיעה, ולמרות שהתביעה הוגשה בשנת 2013 התובע לא צירף ולו קבלה אחת שיכולה ללמד על כך שהוא רכש מכשיר שמיעה והוציא בגינו סכום כלשהו.

יחד עם זאת, לאור קביעת המומחה ומשאין ספק כי התובע יצטרך לרכוש מכשיר שמיעה לפחות פעם אחת, החלטתי לפצות את התובע בגין רכיב זה כפי עלות רכישתו של מכשיר שמיעה אחד בלבד, כאשר ממסמכי הצעות המחיר שצירף התובע כחלק מתצהירו [נספח ה'], ובהתאם לטענות התובע, הרי שממוצע המחיר של מכשיר השמיעה עומד ע"ס 11,000 ₪, ואני פוסקת לתובע פיצוי בגין הוצאות לעתיד כגובה הסכום הזה- קרי סך של 11,000 ₪.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע באמצעות הנתבעת 2 פיצוי בסך 104,000 ₪.

התובע טוען כי הנתבעת התרשלה בהתנהלות כלפיו וכי עליה מוטלת החובה לפצותו בגין הנזק שניגרם לו. לטענת הנתבעת, התובע עבד בסביבת עבודה מקובלת ולא נחשף לרעש בעצמה ובכמות האסורים.

לא הוצגה גרסה אחרת מתאימה מטעם הנתבעת אשר תוכיח כי מעבר לבדיקות, ולמרות שהיו תוצאות לאורך השנים כי קיימת בעיה בתחום השמיעה אצל התובע, נעשו מעבר לבדיקות אלו התאמות וכיו' לטובת התובע ועל מנת להתאים את סביבת העבודה לצרכיו ולתרגם את תוצאות בדיקות השמיעה לנתוניו האישיים של התובע, אשר היה ועודנו נחשף לרעש מזיק.

עוד ראוי לציין באשר לכלל הגילוי וביחס לגירסת התובע:" נמצאנו למדים כי המבחן הנו אובייקטיבי, האם תובע סביר לא היה גלה קצה חוט לעניין העובדות המקימות את עילת תביעתו קרי, בו הוא עובד והקשר הנטען בין הרעש לבין ליקוי השמיעה והטינטון. במקרה אשר לפני, אדם סביר היה מגלה קצה חוט של קשר סיבתי בין הרעש הנטען לליקוי השמיעה. התובע טוען לרעש בעוצמות כה חזקות עד כי קשה להניח כי אדם בעל הגיון סביר לא היה קושר בין הדברים או מעלה חשד סביר לקשר אשר כזה" (ת"א (עכו) שלום נ' מלון קרלטון בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 30.3.2014)) והרי לא ניתן לומר כי הבדיקה ביולי 2002 לא הוותה קצה חוט בעיניין הטינטון.

כאשר חלק מעילת התביעה בגין ליקוי השמיעה מצוי בתוך תקופת ההתיישנות וחלקו מחוצה לה. במצב דברים זה, הנטל הוא על הנתבעת להוכיח את גרף הירידה בשמיעה לאורך השנים ולפרט מה היה בתוך תקופת ההתיישנות ומה מחוץ לתקופה זו (ת"א (נצרת) 44959-04-13 מנסי נ' חברת נמל חיפה בע"מ, פורסם במאגרים המשפטיים, 2.8.2017).

אובדן שכר לעבר: לטענת התובע, הגם שלא הייתה ירידה בתלושי השכר של התובע ואפילו הייתה עליה מסוימת, הרי שהתובע נימנע מלגשת למכרזים ולהתקדם בשל הפגיעה בשמיעה ולכן התובע דורש פיצוי בגין רכיב זה בשיעור אקטוארי ובהתאם לאחוזי הנכות כפי שנקבעו (פרוטוקול הדיון עמ' 34).

...

כאב וסבל: לאור נתוניו האישים של התובע, סביבת עבודתו ומה שעבר במרוצת השנים בעיסוקו אצל הנתבעת, הנני קובעת רכיב זה על סך של 25,000 ₪.

סיכום: לאור האמור הנתבעת תשלם לתובע סכום כולל של 86,111 ₪.

בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט בשיעור של 20% מסכום הפיצוי לעיל וכן הוצאות משפט בסכום של 8,500 ₪.

התובע, יליד שנת 1961, הגיש תביעה לפצוי בגין ניזקי שמיעה וטינטון אשר נגרמו לו לטענתו כתוצאה מעבודתו כמכונאי רכב אצל הנתבעת.

עוד אין מחלוקת, כי בטרם החל התובע לעבוד אצל הנתבעת, הועסק במשך 17 שנים במוסך אחר הקרוי "קליל". המוסד לביטוח לאומי הכיר בכך שכתוצאה מעבודתו נגרמה למערער נכות בשיעור של 10% בגין ליקוי שמיעה, וכן נכות בשיעור 10% נוספים בגין טינטון.

...

הצדדים השלישיים מצטרפים לטיעוני הנתבעת ואך מוסיפים כי גרסת התובע כולה נשענה על עדות התובע אותה מצא בית המשפט כבלתי מהימנה.

לאור כל האמור לעיל מוצאת אני, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המושגית מעביד- עובד והספציפית.

הנזק הפסד השתכרות ואובדן כושר עבודה בנקודה זו קבע בית משפט שלערעור- "גם איננו סבורים שהיה מקום לקבוע שלנכות הרפואית, כפי שנקבעה למערער על ידי בית משפט קמא (2.5% ליקויי שמיעה עקב עבודתו אצל המשיבה ן-5% נכות עקב הטנטון) אין ולא תהיה כל משמעות ביחס לכושר עבודתו של המערער, וזאת בהביאנו בחשבון, בין היתר, גם את גילו של המערער (יליד 1961), היותו חסר השכלה, והעובדה שבמשך שנות עבודתו עסק רק במכונאות רכב, ורק תקופה ארוכה לאחר סיום עבודתו אצל המשיבה למד כשמאי רכב. לכן אנו סבורים שיש מקום לשקול האם אין מקום לפסוק לזכות המערער פיצוי גלובלי בגין הרכיב של הפסד השתכרות לעבר ולעתיד" אכן, לא בכל מקרה יש באחוזי הנכות הקלינית שנקבעה לשקף את היקף הנזק בכללותו, ויש כי לעיתים הנם מצויים בפער ביחס לנכות התפקודית הלכה למעשה (למשל בע"א 3463/95 מדינת ישראל נ. יצחק דרעי, פד נ(3) 433).

לסיכום הנתבעת תשלם לתובע סך של 130,527 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ וכן הוצאות שכ"ט עו"ד בשעור של 205 בתוספת מע"מ כחוק.

לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת רפואית של ד"ר אמנון שפירא מיום 29.3.2010 לפיה סובל התובע בעקבות חשיפתו לרעש חזק ומזיק שנים רבות במסגרת עבודתו מנכות צמיתה בשיעור של 10% בגין ליקוי שמיעה ונכות נוספת בשיעור של 10% בגין טינטון תמידי.

טענות הצדדים לטענת הנתבעות, כבר במהלך חודש נובמבר 2004, הוגשה על ידי התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, בגין פגיעה בשמיעה וטינטון שנגרמו לו באוזניו כתוצאה מעבודתו ועל כן, היות שכבר במועד זה התובע היה מודע לנזק שניגרם לו כתוצאה מעבודתו אצל הנתבעת 1, מרוץ ההתיישנות מתחיל החל ממועד זה, זאת בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ולסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

המסגרת הנורמאטיבית לקביעת מועד ההתיישנות קבועה בסעיף 5 חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – "חוק ההתיישנות") לפיה תקופת ההתיישנות בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף הנה 7 שנים.

...

אין בידי לקבל את טענת התובע לתחולת סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין.

ואולם, גם טענה זו דינה להידחות.

לאור כל האמור לעיל ולאחר שנוכחתי מהתשתית הראייתית שנפרשה בפני כי התביעה התיישנה אין מנוס מלהורות על דחיית התביעה וכך אני מורה.

לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לגירסתו, כתוצאה מחשיפתו לרעש במהלך עבודתו ברשות הנתבעת.

ביום 25.3.2019 התובע הגיש חוות דעת רפואית של מומחה בתחום א.א.ג, ד"ר חניפס ריאד, אשר בדק את התובע וקבע כי הוא סובל מליקוי שמיעה ומטינטון כרוני כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק בעבודתו, ועל רקע גיל.

הנ"ל העריך את נכותו הצמיתה של התובע כדלקמן: 25% בגין ליקוי שמיעה לפי סעיף 72(2)ז (7) לתקנות הביטוח לאומי (להלן: "תקנות המל"ל"); ונכות בשיעור 10 בגין טינטון לפי סעיף 72(4) ד' III לתקנות המל"ל. בכתב הגנתה, הנתבעת הכחישה את טענות התובע במישור האחריות והנזק והעלתה טענת היתיישנות.

מאותה רשימה עולה כי בין השנים 1980 - 1982 עבד התובע עם חברת י. מושקוביץ חב. לבנין בע"מ. החל משנת 1985 ועד 1995 היה מועסק על ידי המועצה המקומית אעבלין זאת עד 2007 אז החל לעבוד משך 23 חודשים (בין 2007 ועד 2009) כעובד של חברת המגדלים אעבלין (ניהול) בע"מ. בחודש פברואר 2009 ועד 31.3.2012 החל התובע לעבוד אצל "ג'רג'רוה גיריס סלים/עפר" והחל מיום 1.4.2012 ועד 31.10.2012 אצל הנתבעת - ג'רייס ג'רג'ורה בע"מ. התובע היה מיוצג על ידי עורך דין במועד הגשת התביעה, ועל פי חוות הדעת מטעם המומחה הרפואי מטעמו, ד"ר חניפס ריאד, התובע "עבד כל חייו בפועל בסביבת רעש מזיק" אשר גרמה לפגיעה בשמיעה וטינטון.

...

לסיכום חלק זה נציין כי העסקתו של התובע אצל הנתבעת שלפניי, ארכה כ- 7 חודשים בלבד, במהלכם הוא עבד בעבודה מצומצמת אשר את תנאי ביצועה הראשוניים לא הוכחו לכאורה, והשלכת אלה על מצבו הבריאותי או פגיעה בשמיעתו של התובע, בשנים הרלבנטיות, לא הוכחה.

סוף דבר: התובע לא עמד בנטל ההוכחה הראשוני המוטל על שכמו בעניין תנאי העסקתו, תקופת העסקתו ומהות העבודה אשר ביצע ברשות הנתבעת.

על יסוד האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות.