תביעת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין בירושלים

ביום 18/3/2016 הגישו התובעים בתיק 39469-03-16 תביעה לפיצויים בגין הפקעת המקרקעין, וביום 19/3/2016 הגישו התובעים בתיק 39832-03-16 תביעה זהה.

הפצוי לא נועד להיטיב את מצבו של הנפקע מחד גיסא, ולא לגרום לו נזק או הפסד מאידך גיסא (ראו ע"א 499/87 בטאט נ' "קרתא" חברה לפיתוח מרכז ירושלים, פ"ד מד(1) 105 (1989); ע"א 589/87 משרד השיכון נ' בירנבוים, פ"ד מט(1) 625 (1995); ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה על שם יעקב הייטנר (4/7/2012) (להלן: עניין הייטנר).

...

סוף דבר לאור כל האמור אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעים דמי חכירה בשיעור של 6% מהשווי המשתנה של חלקות המקרקעין המופקעות.

הואיל והצדדים הסכימו כי שווי המקרקעין בכל שנה יהיה כאמור בחוות דעתו של השמאי ויסלבום, וזה קבע את השווי רק עד שנת 2016, אני מורה כי הפיצוי יחושב לכל התקופה החל משנת 1986 ועד ליום 31.12.2016 ובהתאם לשווי המוסכם של המקרקעין.

הנתבעת תשלם לתובעים החזר אגרת המשפט ושכר טרחה באי כוחם בסך כולל השווה ל- 10% בצירוף מע"מ מסכום הפיצוי.

התובעים טוענים כי מהראיות מתחייבת המסקנה כי המנוח מיכאיל היה בעל הזכויות בחלקות שבמחלוקת, כי יורשי מיכאיל הם יורשיו כדין של המנוח מיכאיל, ועל כן נכנסים בנעליו לגבי כל תביעה לפצוי בגין הפקעת המקרקעין.

לעיתים נדירות תביא החלת דוקטרינת השהוי לחסימה מוחלטת של טענות הצד המשתהה (סעיף 27 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003); ע"א 410/87 פריד נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749 (1991)), ולעיתים השהוי יצדיק רק היתחשבות במישור הראייתי (ראו למשל ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21/2/2007); ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 (2010), פסקה 96).

...

התובעים טוענים כי מהראיות מתחייבת המסקנה כי המנוח מיכאיל היה בעל הזכויות בחלקות שבמחלוקת, כי יורשי מיכאיל הם יורשיו כדין של המנוח מיכאיל, ועל כן נכנסים בנעליו לגבי כל תביעה לפיצוי בגין הפקעת המקרקעין.

הסכמי המכר המסקנה כי לא הוכח שלמנוח מיכאיל ויורשיו עמדה זכות תביעה לפיצויים מייתרת את הדיון בשאלות הנוספות העומדות להכרעה.

סוף דבר לאור כל האמור, ומאחר שהגעתי למסקנה כי לא הוכח שליורשי המנוח מיכאיל עומדת זכות תביעה, ובשל העדר ראיות שיאפשרו לקבוע כי זכות תביעה שכזו, אם קיימת, הומחתה לתובעים, אני דוחה את התביעה.

התובעים ישלמו לנתבעות 1 - 3 הוצאות בסך של 20,000 ₪.

בית המשפט הכיר בהבחנה בין סוגי הפצוי לפני שנים רבות, והיא נוהגת עד היום (למשל בג"ץ 62/61 זקס נ' הועדה המקומית לבניה ולתכנון עיר, ירושלים, פ"ד טו 1516, 1521-1520 (1961) (להלן: עניין זקס); ע"א 474/83 הועדה המקומית לבנייה ולתכנון ערים, ראשון לציון נ' חממי, פ"ד מא(3) 370, 380 (1987) (להלן: עניין חממי); עניין מסרי, פסקה 13; עניין דלי דליה, פסקה 13 לפסק הדין של השופטת ד' ברק-ארז; עניין טאורו).

סעיף 13 לחוק הרכישה קובע לאמור: "תשלום פיצויים על פי חוק זה, למעט הסכום המשולם לפי סעיף 9א, מותנה בכך שבעל הזכויות שנרכשו ויתר בכתב על כל תביעה ותשלום הקשורים לרכישת הזכויות". מסעיף זה נלמד כי "מי שנידרש להוראות החוק המתקן כדי לזכות בפיצויים בגין הפקעת קרקע, חייב לספק עצמו בהוראות אלו ושלא להדרש לכל תביעה ממקום אחר" (עניין הורוביץ, בעמ' 43.

...

במצב זה אני סבור שהברירה בידם: להסתפק בתשלומים שקיבלו לפי חוק הרכישה; או להחזיר את תשלומי הריבית וההצמדה לפי חוק הרכישה ולקבל במקומם את אחד הסעדים האחרים שבית המשפט המחוזי פסק להם (השוו לדברי חברתי, השופטת (כתוארה אז) א' חיות, בע"א 7210/00 דנה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(6) 469, 478 (2003): "משביקשו המערערים לבחור במסלול הראשון, דהיינו בקבלת פיצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12 לפקודה בצירוף פיצויי פירות לפי סעיף 13 לפקודה, לא היה מקום לשלול מהם את זכותם זו ולפסוק להם פיצוי במסלול השלישי [פיצויי קרן בצירוף הצמדה וריבית על פי חוק הרכישה – ע' פ'], השונה מזה שבחרו")).

על כן לא מצאנו להביע עמדה לגביו.

סוף דבר אציע אפוא לחבריי לקבל את הערעור בעיקרו, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע כך: (א) פיצויי ההפקעה יעמדו על 10 דולר למ"ר לשצ"פ ועל 5 דולר למ"ר לדרך.

בכתב התביעה המתוקן ביקשו התובעים מבית המשפט להצהיר כי התובעים, יורשי המנוח עלי עותמאן טהה ז"ל (להלן: "המנוח"), זכאים לפצוי בגין הפקעת זכויותיו של המנוח במקרקעין בשטח של 4,803 מ"ר, הידועים כחלקה 40 בגוש 8874 (להלן: "המקרקעין"), ולחייב את הנתבעת לפצותם בקרקע חליפית, בהתאם לסעיף 3(ב) בחוק הרכישה.

תקיפת חוקיות ההפקעה בסיכומי התובעים, לאחר הבהרת התובע 1 כי התביעה אינה מבקשת לתקוף את חוקיות ההפקעה, פוגעת בהגינות הדיונית ואין לשעות לה. ממילא, הסמכות העניינית לידון בחוקיות ההפקעה ותקיפה ישירה של המעשה השלטוני, אינה נתונה לבית משפט זה. ברע"א 5664/04 מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל נ' יואב בן גרא, מנהל עזבון המנוחה שרה לוי ז"ל, פ"ד נט(6) 193 (פורסם במאגרים, 10.3.2005) (קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "הסמכות לידון בהשגות על חוקיותן של הפקעות מכוח פקודת הקרקעות נתונה לסמכותו של בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, ואין היא נתונה לסמכותו המקבילה של בית-המשפט המחוזי. זאת, הן כאשר נטען כי החלטת ההפקעה המקורית הנה בלתי חוקית מלכתחילה (סוג התקיפה הראשון), הן כאשר עוסקת ההשגה בנסיבות אשר ארעו לאחר קבלת ההחלטה המקורית (סוג התקיפה השני)". דברים אלה אמנם נקבעו ביחס לתקיפות חוקיותן של הפקעות שנעשו מכוח פקודת הקרקעות, אך כעולה מפסק הדין (שם, סעיף 4) נכונים הם גם ביחס להפקעות שנעשו מכוח חוק הרכישה [וראה גם ת"א (ירושלים) 6392-04 גמילה גמיל עליאן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 15.10.2006), ע"א (מחוזי י-ם) 3374/09 חיים יהודה כהן נ' הממונה על מירשם המקרקעין בירושלים (פורסם במאגרים, 21.12.2009)].

...

בדומה לעניין אבו ראס, גם בענייננו לא פירשו התובעים מכוח מה נתונה לתביעתם תקופת התיישנות בת 36 שנים והסתפקו בהפניה כללית להוראות המג'לה. לאור הלכת ארידור ולנוכח הקביעות הברורות בעניין תומא ובעניין אבו ראס, אני דוחה את טענות התובעים וקובעת כי תביעתם נתונה להתיישנות בת 7 שנים.

סוף דבר לנוכח הקביעות בהלכת ארידור, הלכת תומא והלכת אבו ראס, אני דוחה את התביעה בשל התיישנותה.

בנסיבות העניין, נוכח התוצאה שהגעתי אליה, ולאור הסכמת הנתבעת לתת לתובעים פיצוי כספי, לטענתה, לפנים משורת הדין, החלטתי לא לעשות צו להוצאות.

לפניי תביעה לפיצויים בעקבות הפקעת מקרקעין על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות").

מצב זה מבטא עיקרון של הוגנות, ועולה בקנה אחד עם עיקרון השבת המצב לקדמותו (עיינו: ע"א 499/87 בטאט נ' "קרתא" חברה לפיתוח מרכז ירושלים פ"ד מד(1) 105 (1989)).

...

סוף דבר, בית המשפט אכן דחה את חוות הדעת הואיל ולא הייתה מבוססת דיה, אך יש לזכור כי גם בעניין נסראללה, התביעה בסופו של דבר התקבלה, ושיעור דמי החכירה הועמדו על 3.5%-5% כמפורט בחוות דעתו של השמאי ויסבלום.

לאחר ששקלתי את המחלוקת בין הצדדים ביחס לשיעור דמי החכירה האבודים, על רקע הפערים המשמעותיים בין חוות דעת שמאי הצדדים ועל רקע הפסיקה בנוגע לשיעור דמי החכירה האבודים שנפסקו על פי סעיף 13 לפקודת הקרקעות, אני קובעת כי שיעור דמי החכירה האבודים לפיו יחושבו הפיצויים לתובע, יהיה כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט.

לפני סיום, אשוב ואפנה לדברים שהבאתי מתוך ועדת חקירה ממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים בחודש אוקטובר 2000, המשתלב עם כל האמור לעיל, כדלקמן: "בעבור האזרחים הערבים, הקרקעות הן הנושא הרגיש, המסעיר והמלכד ביותר. האדמה מהווה מצד אחד משאב חומרי יקר וחיוני, במיוחד בחברה הערבית שהיא חקלאית במקורה, ומצד שני היא ערך סמלי-לאומי, המייצג את היאחזות הערבים בארץ ואת מאבקם על זכויות ומעמד במדינה. בשנים הראשונות לקיומה נטלה המדינה לידיה שטחים נרחבים של אדמות ערבים. חלק הארי של שטחים אלה היה רכוש נטוש שהועבר (בשלב ראשון) לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. אדמות אחרות הועברו לידי המדינה במגוון של עילות משפטיות, ובכלל זה אדמות שהוכרזו כשטחים סגורים לצורכי ביטחון או אימונים צבאיים, ואדמות שהופקעו לצורכי ציבור ולצורכי פיתוח. כן הועברו לניהול המדינה נכסי ההקדש המוסלמי. פעולות ההפקעה היו רתומות בבירור ובמוצהר לאינטרסים של הרוב היהודי. האדמות הועברו לידי גופים, כמו הקרן הקיימת, המיועדת על פי הגדרתה לשרת את ההתיישבות היהודית, או מנהל מקרקעי ישראל, אשר על פי דפוסי ניהולו שירת אותו היעד. על אדמות המופקעות קמו מאות יישובים יהודים, כולל ערים חדשות כנצרת עילית וככרמיאל." (עיינו: ת"א (מחוזי חי') 42105-05-15 טרביה תורכי נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (נבו 05.01.2020), פסקה 44).