תביעת פיצויים בגין איחור הפלגה לקפריסין

התובעים הזמינו מהנתבעת טיול שיט מחיפה לרודוס דרך קפריסין בין התאריכים 27-31/7/14 על האוניה "רויאל איריס". לטענת התובעים ביום 28/7/14 האוניה עגנה בנמל לרנקה שבקפריסין והנוסעים ירדו לטייל בעיר ולפי ההנחיות היו צריכים לחזור לנמל בין השעות 15:00-15:30 בכדי שבשעה 15:30 האוניה תצא מהנמל.

לטענת התובעים הם החלו לצעוק לעבר קברניט האוניה תוך שהם מתפרצים אל הנמל אך הקברניט המשיך בהפלגת האוניה למרות שהאוניה היתה במרחק של לא יותר מ-5 מטרים מהרציף, כך שלטענת התובעים הם יכלו במאמץ קל לעלות על האוניה כמתוכנן.

התובעים אף מבקשים לחייב את הנתבעת בסך של 10,000 ₪ עבור כל תובע בגין עוגמת נפש ופצוי על השעות אותם נותרו התובעים להיסתדר בכוחות עצמם.

הנתבעת אף מציינת בהערות הכלליות כי "האוניה לא תמתין למאחרים. איחור שכזה באחריותו הבלעדית של הנוסע". לטענת הנתבעת, כל לידתה של תביעה זו וטענותיה המוכחשות לחלוטין נבעה מהיתנהגות התובעים ואיחורם להגיע בזמן הנידרש.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת עדויות הצדדים אני קובע כי דין התביעה להידחות מהטעמים הבאים: התובעים לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה באשר לטענתם בדבר השעה שבה נתבקשו להגיע לאוניה בנמל בלרנקה.

מהנטען בפניי שוכנעתי כי הנתבעת עשתה כל שביכולתה ליידע את כלל הנוסעים בדבר שעת ההגעה חזרה ושעת עזיבת האוניה את הנמל של לרנקה וזאת ע"י מספר כריזות אשר נשמעות בכל רחבי האוניה כפי שטענה הנתבעת בכתב הגנתה, וכן ע"י הצגת המידע בתוכניה היומית ועל גבי שלט בכניסה וביציאה מהאוניה כפי שטען נציג הנתבעת בדיון.

לסיכום ולאור כל הנטען, ביהמ"ש מחליט לדחות את התביעה ללא צו להוצאות.

פימה הוסיף שמאחר ששלטונות הנמל ברודוס עצרו את האניה ומאוחר יותר ב- 24.9.07 'נאסרה' האניה על ידי בית המשפט לימאות לבקשת הסוכן המקומי, לא ניתן היה לבצע עבודות באניה שכן "על האניה הוצבה שמירה של אנשי מכס ולא ניתן היה להוריד דבר ממנה ללא אישור המכס" (סעיף 20 לתצהיר פימה), כן ציין כי ניפתחה נגדו חקירה פלילית שבסופה הוגש נגדו ונגד חלק מצוות האניה כתב אישום פלילי, כי הוא שהה ב"מעצר בית" על האניה ורק לאחר הגשת ערעור, זוכה כמו יתר אנשי הצוות זכוי מוחלט מכל האישומים שבגינם הועמדו לדין, לרבות זכוי מהתרשלות בניהול האניה ובתחזוקתה.

סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (חלק כללי), תשל"א- 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") קובע כדלהלן: "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה". סעיף 8 לחוק החוזים תרופות קובע כי: "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה..." הגם שלאחר חתימת זיכרון הדברים, החליפו הצדדים מכתבים (נספחים ג' ו- ד' לתצהיר פימה מיום 17.5.11) ובאחד המכתבים מיום 19.3.07 הודיע נפתלי לפימה כי הוא רואה בזיכרון הדברים בטל ומבוטל הרי לאחר אותו מכתב החליפו מכתבים נוספים ומהם עולה כי שני הצדדים ראו בזיכרון הדברים תקף.

כך למשל, ממכתב נפתלי לפימה מיום 27.3.07 (נספח ד'3 לכתב התביעה), שנכתב לאחר חתימת זיכרון הדברים ובו מתייחס נפתלי לכוונתו למכור את חלקו באניה: "7. מאחר ואינני חוזר בי מכוונתי למכור את חלקי באוניה וכל רצוני הוא להגן על כספי אני מוכן לנסות ולהגיע עמך להסכם מכר כחוק בקפריסין" (ההדגשות שלי- א.נ.ח).

בעיניין דרין הנ"ל היתייחס בית המשפט גם לעוולת הרשלנות שם נתבע פיצוי בגין נזק שניגרם למערער וליתר בעלי המניות מן הציבור מכוח עוולת הרשלנות.

בנמל אלניה נבדקה האניה על ידי צוללן "שבדק את גוף האניה מתחת לקו המים ומצאו תקין, אולם נתגלתה תקלה בשני שסתומים של צנרת פליטת מי הביוב לים". לשם מניעת זהום מי ים והמשך ההפלגה לרודוס הוחלט על דעת רשויות נמל אלניה להתקין "שני WOODEN WEDGES" בפתחי יציאת מי פסולת מהאניה" (סעיף 17 לתצהיר פימה), פיתרון שנועד לתת מענה זמני להחלפתו בתיקון קבוע, וממילא לא השפיע על בטיחות השיט, והאניה המשיכה לרודוס ללא כל בעיה.

...

גם לא הוכח כל קשר סיבתי בין מצבה התחזוקתי של האניה לרבות הטיפול בתקלה שארעה ברודוס, לבין מכירת האניה לצד ג' (פרל), משכך גם לא שוכנעתי כי האניה נמכרה בשל מצבה התחזוקתי, נפתלי גם לא הביא ראיות לטענתו כי בשל התקלה שארעה ברודוס הושבתה האניה כליל, מתצהיר וסיליס, שראיתי לקבל דבריו האמינים, עולה דווקא דברים אחרים - כי לאחר שהאניה נמכרה לפרל, היא הפליגה למלטה במשך מספר ימים, לאחר שנתנו לה האישורים המתאימים על ידי הרשויות בטורקיה לשם הועברה מרודוס, מבלי שנדרש לבצע שיפוץ במערכות הביוב ו/או המים קודם להפלגתה (סעיף 13 לתצהיר וסיליס).

טענות וסיליס לא נסתרו ונחה דעתי כי בעת המכירה לפרל האניה לא הושבתה וכי הצדדים בחרו למכור אותה לפרל משיקולים כלכליים עסקיים, כפי שהבהירו.

סיכומו של דבר, אני דוחה את התביעה שכנגד.

מן התאור שבכתב התביעה (סע' 10-2), שפרץ נסוג ממנו זה מכבר, ניתן היה להבין כאילו יוזמת הייבוא של היכטה היא של סלע, וכי פרץ אך סייע לסלע ברכש, ייבוא מחו"ל (תוך שסלע יישא בעלויות השינוע שלה לישראל) ושחרורה של היכטה, אשר סלע ביקש לרכוש "באמצעות התובע": כך, תואר בתביעה, סלע ביקש לרכוש יכטה מסוג מסוים (ס' 2 ו-4) שעל פרץ היה לרכוש ולייבא מחו"ל תוך התחייבות לשאת בהוצאות כגון מכס, עגינה, ואף שנוע היכטה לישראל (ס' 8), פרץ ניצל את קשריו בחו"ל לצורך האמור (ס' 3), הזמין את הסירה בקפריסין, היכטה הגיעה לנמל חיפה (ס' 9), והצדדים פנו יחד למכס לשם שיחרור היכטה (ס' 10).

לשיטת פרץ יש לחייב איפוא את סלע לשלם לפרץ את הסכום האמור, כמו גם פיצויים בגין הפרת ההסכם בסך 10,000 ₪, ואם לא ישלם – להורות על ביטול העסקה והשבת היכטה לפרץ.

בא כוחו של פרץ הסביר איפוא כי שולחו, הסובל מהפרעות קשב ורכוז, לא מסר לו את כל המסמכים ואף עסוק מאד (עמ' 9 ש' 6-1), ועל כן ביקש לצרף מסמכים באיחור.

האחרון הציע כנראה במכתבו (שאותו לא צירף), כי "החייב בתשלום המכס הוא בעל הטובין". במענה השיב נציג בית המכס כי אכן כך, ברם "בעל הטובין בעת שנוצר ארוע המס קרי כניסת כלי השייט לישראל ועד היום הוא שאול פרץ". והוסיף: "גם בעת שיכלי השייט נמכר לגיא סלע, משלא נוצר ארוע מס על שמו של גיא סלע, בעל הטובין לצרכי מס הוא שאול פרץ וכך הובהר לו במספר פגישות כולל בפגישה [שבה] נערך לו הסדר לתשלום והערכת שווי כלי השייט". אין ברור מזה איפוא: פרץ ייבא את היכטה בדרך של הפלגה, או אז נוצר ארוע המס (שיסודו בצו המתקן שנקבע שנים ארוכות טרם ייבוא היכטה), אך פרץ נימנע מלשלמו בהתבססו על כך "אם אף אחד לא מדווח לרשויות אז הן לא יודעות על היאכטות", כדבריו.

...

כאמור, האמור בפרק זה הוא למעלה מן הצורך: אפילו היינו מאמצים את גרסתו האחרונה של פרץ בדבר נשיאה בתשלום לרשויות המס של 57,544 ₪, הרי שבהיעדר כל הסכמה וחובה של סלע לשאת בתשלום מסי הייבוא של פרץ, כאמור לעיל, דין התביעה להידחות.

סוף דבר תביעה שנמצא כי לא היה כל מקום להגשתה, לא ככלל, לא בדרך שהדבר נעשה.

נוכח כל האמור, התביעה נדחית.