תביעת פיצויים בבית הדין הרבני בגין בגידה

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1265511/2 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז המערער (משיב בעירעור שכנגד): פלוני (ע"י ב"כ עו"ד דורית ענבר סברדליק) המשיבה (מערערת בעירעור שכנגד): פלונית (ע"י ב"כ עו"ד טלי טרונישוילי ועו"ד דוד רוזן) הנידון: הזכאות לכתובה שלא נמחלה למרות התחייבות למחול עליה; גובה החיוב כשהבעל בעל אמצעים אך ייתכן שהפריז בסכום לשם היתפארות פסק דין

לעומתו האשה טוענת בעירעור שכנגד שמכיוון שהצדדים חזרו לשלום בית אחרי אישור ההסכם, נולדו להם עוד ילדים אחרי כן, והגירושין היו בגין בגדת האיש ואלימותו – אירועים שקרו אחרי ההסכם, לפיכך ההסכם בטל, האשה לא חייבת למחול על כתובתה והאיש חייב בתשלום מלוא הכתובה.

איננו יודעים על איזה רכוש ובאלו הטבות מדובר, אם בדברים שניתנו בעת הנישואין – מכיוון שהצדדים חיו ברמת חיים גבוהה או שהאיש נתן מתנות לאשה בעת הנישואין – הדבר אינו משליך לגבי החיובים לאחר הגירושין; אם מדובר בדברים שתקבל על פי חוק יחסי ממון, הרי לכאורה במקרה שלפנינו האשה לא קיבלה דבר; ואם בכספים שקבלה כפיצויי היסתגלות, הלוא כפי שכתבנו ההסכם אינו מחייב, שהרי תוקף ההיתחייבות חלף, ואם באמת נתן לה סכומי כסף כלשהם – זכותו לתבוע את השבת מה שנתן לה ולקזזו מחוב הכתובה, לאחר שיוכח שאכן ניתן סכום כנ"ל, שיכול לומר "אדעתא דאשלם כתובה לא נתתי לך". כמו כן לא ברורה אמירת בית הדין שלאישה 'אשם תורם' בגירושין – לא ברור מהו האשם התורם, ולא ברור איך הוא מפחית את חיוב האיש.

...

משכך המסקנה היא שיש לפשר ולהעמיד את סכום הכתובה על סך 120,000 ש"ח. כאמור שני הצדדים ערערו על ההחלטה, האריכו בכתבי הטענות ובתגובותיהם לערעור וצירפו מסמכים רבים לגבי נסיבות המשבר וההליכים המשפטיים, מסמכים שחלקם רלוונטיים ורובם לא רלוונטיים.

מה שכתב בית הדין שאין ויכוח שבסופו של דבר האישה קיבלה מהאיש גם כספים וגם מתנות וגם הטבות שהיא קיבלה הרבה כספים, תראו את הניסוח שלהם, זה לא הוכח בכלל.

לאור האמור אנו דוחים את ערעור האיש, ומקבלים את ערעור האישה באופן חלקי.

למרות שבית הדין קבע שאין מקום לחייב את האישה בגט, קבע בית הדין כי לאור הנתק בין הצדדים ולאור המצב שנוצר עקב בגדת האיש, כי באם ישלם האיש לאישה פיצוי כתובה כפי מה שיקבע בית הדין, ישכנע בית הדין את האישה להתגרש.

    ולאור העובדה שלפנינו שמאות עדכנית של הדירה, לפיה שווי הדירה הנו 2,130,000 ש"ח, הרי שחלקו של האיש בדירה הוא סך 1,065,000 ש"ח, ובודאי די בחלק זה כדי לגבות את חובות האיש לאישתו מכח פסקי הדין של בית הדין הרבני בגין פיצוי הכתובה.

  מאידך, טוען האיש כי אין האישה זכאית לפצוי כתובה מחמת עילה משפטית, לאור העובדה שלאיש תיק פש"ר, והאישה (או ליתר דיוק: ב"כ האישה) לא הגישה את תביעת הכתובה והפיצוי לפש"ר, הרי שהחוב לא ניתן לגביה, לפי החוק בדיני הוצל"פ.  בית הדין הורה לצדדים לסכם בשאלה זו. כמו כן, הורה בית הדין לנאמן הכנוס מטעם בית המשפט עו"ד נדב לב להציג את עמדתו בנושא משפטי זה.  לטענת ב"כ האיש, אין בסמכות בית הדין לידון בשאלה זו, אך למען הזהירות הציג את טענותיו.

...

   לטענת האשה, כל טענותיו אינן אלא טענות סרק, וכל מטרתן היא לשבור את האשה עד שתוותר על המגיע לה. ב"כ האשה ציינה כי כבר קבע כב' בית הדין הגדול בהחלטתו מיום 23/1/20:  "מהעיון בחומר שבתיקים עולה כי המערער מבקש להתיש את המשיבה באמצעות הגשת תביעות סרק שאין בהם ממש. כל טענות המערער נבחנו הדק היטב ע"י בית הדין קמא שלאחר ניתוח עובדתי בהתאם לחומר שהונח לפניו הוציא החלטות מנומקות ומבוססות".  ועוד קבע באותה החלטה לדחות את ערעור האיש על חיוב ההוצאות שחוייב ע"י בית הדין:  "המערער אינו בוחל להגיש בקשות וגורם להתמשכות הדיונים עד אין קץ ומכאן מובן שיש עילה הלכתית לחייבו בהוצאות משפט, וכפי שעשה בית הדין האזורי. בנסיבות הללו לא מצאנו עילה מוצדקת להתערב בשיקולי דעת בית הדין שהכיר את הנפשות הפועלות היטב וחייב את המערער בהוצאות משפט".  לטענתה של ב"כ האשה, מרשתה – האשה, חלתה בחולי קשה, ולא נותר לה זמן רב לחיות, וכל כוונת האיש להמשיך ולהתיש את האשה, ומבקשת מבית הדין לקצר את ההליך במידת האפשר, ולא לאפשר את התמשכות ההליכים - בהליכי סרק לאורך זמן.

    זאת ועוד, טענה זו דינה להידחות על הסף, שכן בית הדין בהרכבו הקודם קבע את סכום הפיצוי כבר לפני יותר מארבע שנים, בתאריך 01/04/2019, הרי שזמן הערעור חלף עבר לו מזמן.

  ועוד, בהחלטה מיום 23/1/20 דחה כב' בית הדין הרבני הגדול את הערעור על חיובו בפיצוי כתובה:  "באשר לנימוק של בית הדין בדבר הצורך בפיצוי גירושין בנסיבות אלו נציין כי קביעה זו ניתנה כבר בהחלטת בית הדין בהרכבו הקודם משנת 2015. המערער אף הציע הצעה לפיצוי ולא הגיש ערעור על החלטה זו".  ולפיכך קבע כב' בית הדין הגדול במסקנתו כדלהלן:  "הערעור נדחה לעניין חיוב המערער בכתובה ופיצוי גירושין."  אך מאידך קיבל כב' בית הדין הגדול את הערעור לגבי היכולת להגדיר את חוב הכתובה כחוב מזונות.

  נצטט קטע מפסק דין בבית הדין הגדול (מספר תיק 771520/6, פורסם בנבו) בו נאמר במסקנה "לדעת הכל, אין לקבוע שדין גביית כתובה לעניין חוק ההוצל"פ כדין מזונות"  לאמור, אין מקום להגדיר חוב זה שחייב בית הדין האזורי את המערער כחוב מזונות, ועל בית הדין האזורי לקבוע מה הסכום המוגדר כחוב מזונות עד מועד סידור הגט, ומה נועד לחיוב כפיצוי כתובה.

  מאידך, טענת ב"כ האיש, כי גם הנאמן אינו מוסמך להביע דעתו בענין זה.  לסיכום: יש החלטה מבית המשפט המתירה את המשך הדיון בפני בית הדין הרבני.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1287842/3 בבית הדין הרבני האיזורי טבריה לפני כבוד הדיינים: הרב חיים בזק – אב"ד, הרב שלמה שושן, הרב איתן זן בר התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רומי קנבל ועו"ד יונתן אליאס) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ טו"ר יהודה אבלס) הנידון: התחייב בהסכם ממון פיצוי במקרה פירוד ולאחר שהאישה התגיירה התחייב כתובה פסק דין

הוצג הסכם ממון שקיבל אישור בית המשפט, בטרם גירות האשה, עיקריו: אין איחוד רכושי, כל אחד בעלים על רכוש הרשום על שמו, הכנסות האשה שייכות לה בלבד, כנ"ל הכנסות הבעל, במקרה פירוד יפצה הבעל (הנשוי לאשה באופן אזרחי) על כל שנת נישואין בסך 50,000 ש"ח. לאשה מגיעה כתובתה בשל בגידות הנתבע בה עם שתי נשים, בשל יחסו המשפיל, אלימות פיסית, כלכלית ומילולית, טרם גירותה היה נוטש אותה מפעם לפעם.

ובודאי שכן באותם מקרים שבית הדין מסדיר קבלת קניין לאיזון משאבים בהתאם לחוק יחסי ממון, כדי שפסיקת איזון המשאבים תהיה עפ"י ההלכה – בנסיבות שבית הדין סבור שלולי קבלת הקניין אין מקום לפסיקתה איזון על פי ההלכה – מאחר שקיבלת הקניין נעשית כבר בעת הדיונים בתביעת הגירושין והתביעה לחלוקת רכוש, הדבר ברור בלא ספק שבאותו מועד אין כוונת הבעל להתחייב בכפל התחייבויות.

...

החלטנו שהיא יוצאת ללמוד וחוזרת כל ערב, אחרי זה היא אמרה שהיא רוצה לישון בת"א אצל אחותה, אחר כך שאני לא יודע איפה היא ישנה, היא רצתה לצאת עם חברה שלה 5 פעמים בשנה לסקי בחו"ל. אחרי זה שהיא הסכימה לא להקליט ישבנו לדבר, ואז ראיתי שהיא מקליטה אותי, אמרתי לה שהיא מקליטה אותי היא לקחה את הטלפון וברחה.

) בספר פסקים וכתבים להגרי"א הרצוג חלק ז' אה"ע סי' צט כתב כדלהלן: "ובאמת הלא זו שאלה כללית הקיימת מאותם הימים שהחוק נותן לאלמנה חלק שליש בנכסים, ושום אדם לא חקר ולא דרש ולא ערער בה. והנה נפסק בש"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף ו' מתשובת הריב"ש (סימן ת"פ) שאם ציווה בפירוש שתהא ניזונת מנכסיו לא הפסידה כשתובעת כתובתה שזהו המובן של הצוואה שתיזון שלא מתנאי בי"ד ואין ההגבלות של תנאי הבי"ד נוהגות בה. ואפשר לומר שגם זה כך שמובטח לה חלק בירושה שלא בתנאי בי"ד אלא בחוק הממשלה, ואע"פ כן הוא כותב לה בכתובתה תנאי בי"ד שתיזון מנכסיו, הרי זו תוספת על המובטח לה מהממשלה. או שנאמר שנכתב עפ"י התורה בסיכוי שלא תבקש לירש שלא כדין תורה ורק על מנת כך, אך באמת לעניין מזונות אעפ"י שלא כתב כמו שכתב, וצריך לומר שזהו כעין תנאי כדי שלא תקבל מהממשלה, ודבר זה צ"ע". הרי שהגרי"א הרצוג ז"ל הציג בפנינו את השאלה העקרונית, האם מאחר שהבעל יודע את הוראות החוק, ולמרות זאת מצא לנכון להתחייב בהתחייבויות המעוגנות בהלכה, משמע שאלו שתי התחייבויות נפרדות ויש לממש את שתיהן ואין זיקה בין אחת לשנייה, או שמא מלכתחילה לא התחייב על דעת כן שבסופו של דבר אשתו תזכה בכפל זכויות, זכות הלכתית וזכות חוקית.

סיכומו של דבר בנסיבות בהן עם הגירושין הבעל אמור להיות מחויב בתשלום שני סכומים גבוהים – הסכום הנקוב בשטר הכתובה בצירוף הסכום כתוצאה מאיזון המשאבים עפ"י חוק שמחויב הבעל להעביר מזכויות הממון שצבר – קיימת אומדנא מוכחת שמלכתחילה לא התחייב את שתי ההתחייבויות יחד, מאחר שמימוש שתיהן ירע את מצבו הכלכלי באופן קיצוני, בה בשעה שאצל אשתו המצב הוא להיפך.

עירעורו של הבעל נגע בנקודות העקרוניות דלקמן: האשה אינה זכאית לכתובה עקב בגידתה.

זאת ועוד, יציאתה של האשה לתקשורת במתקפה על בעלה בזמן שהיא טוענת שרוצה עמו שלום בית אינה גרועה משפיכת החומצה על פניו של הבעל במקרה שהוזכר בפסק דינו של הגר"ש אלישיב זצ"ל (בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק א עמודים 335–338 בשם הרבנים עדס, אלישיב, זולטי) שקבע יסוד שאומנם אי אפשר להאשים אשה כעוברת על דת כאשר היא מגיבה בשעת צערה, אבל יש מדרג של יחס בין המעשה לתגובה.

במצבים כשבזמננו – כשעל פי חוק יחסי ממון הצדדים מתחלקים ברכוש, וכאשר האשה בעלת כושר הישתכרות ולמרות זאת מקבלת מאות אלפים מנכסי בעלה, חוץ מן הדירה המשותפת שגם היא נקנתה במקרה שלפנינו בחלקה הגדול מכספי הבעל – מעולם לא פסקו בתי הדין פצויי גירושין.

ומכל מקום מעיד אחד החתומים מטה, הרב איגרא, שבחמש־עשרה שנותיו הראשונות כדיין, משנת תשמ"ט ואילך, כימעט לא היו תביעות כתובה, עד שחש כי הכתובה היא 'נייר מיותר', והסיבה לכך הייתה ההבנה הפשוטה של האשה שעצם קבלת מחצית מרכוש הבעל יש בה פיצוי נאות ומספיק.

...

לכן נעתיק רק את סיכומי הדעות: סוף דבר העולה מן האמור: לדעת דיין א', האישה איננה זכאית לתוספת כתובה ואיננה זכאית לפיצויי גירושין.

לא מצאנו כל ראיה שהעזיבה נבעה מכך שהבעל נתן עיניו באחרת.

בנוסף לכל האמור, אין ספק שכתובת 1,000,000 ש"ח היא כתובה מוגזמת, וכבר הוכח לפנינו בפרוטוקול שהאישה הסתפקה ב־300,000 ש"ח. ואף על פי שיש להאריך בעניין כתובה מוגזמת, לדעתנו אין ספק שאין לחייב בסך כזה גבוה של כתובה, אבל אין לנו כבר צורך להאריך בכך בפסק דין זה. אשר על כן, הערעור מתקבל והבעל פטור מתשלום הכתובה כדעת המיעוט בפסק הדין.

התובעת טוענת כי היא זכאית לתבוע פיצויים שנשאה בגין התשלומים הישירים ששילמה בגפה, במקום הנתבע, ולהשיב את המצב לקדמותו ולקיים את ההיתחייבות המקורית, היינו העברת זכויותיו של הנתבע לתובעת כאילו לא קרתה כלל ההפרה מצדו.

תכליתו של הסכם הגירושין והעברת הדירה לתובעת היתה, כלשונו של סעיף 3.1 להסכם "לטובת הילדים ורווחתם כך שהילדים יוכלו להשאר בביתם וימנע מהם עגמת נפש ו/או ויכוחים ו/או מעברים ו/או בעיות אישיות בשל הגירושין המאסר ואיזון המשאבים אל מול החובות גידול הילדים, אחזקת הבית, חובות המשכנתא וההוצאות המשפטיות של האב במשפטו זה על ידי האם, עגמת הנפש האישית והכלכלית של האם והשלכות הנובעות מאלה". הערכת השווי של הדירה במסגרת הסכם הגירושין היתה 1,200,000 ₪ בעוד שהתביעה האזרחית היתה בסכום של 1,500,000 ₪.

בעדותה נתגלו סתירות ביחס לדברי העדים האחרים, אשר מצאתי אותם אמינים – כך למשל אמרה שהיא זוכרת היטב את התובעת שהיה לה שיער קצר בעוד התובעת אמרה כי מעולם לא היה לה שיער קצר; היא נרשמה בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני כב"כ התובעת, בעוד שלטענתה היתה ב"כ הנתבע בלבד; היא טענה כי אחי התובעת היה במשרדה מספר פעמים, בעוד שהוא העיד שהיה שם פעם אחת בלבד (עמ' 9 שורות 4-9); היא טענה כי אביה של התובעת היה קבלן מבין בנדל"ן בעוד שהתברר שהוא היה קבלן ריצוף.

טענתו של הנתבע לפיה סוכם בין הצדדים כי יישארו יחד למרות הסכם הגירושין גם היא אינה מתיישבת עם יתר העדויות ועם ההיגיון, בשים לב לעבירה בה הורשע הנתבע ובשים לב לעובדה כי גם בעבר בגד בתובעת עם נשים אחרות, דבר שגרם למשבר בנישואיהם.

...

התובעת מבקשת כי בית המשפט יחייב את הנתבע להשיב לה סכום זה. לחילופין מבקשת התובעת כי הנתבע ישלם לה, רטרואקטיבית, מזונות ילידיהם של הצדדים, עליהם ויתרה במסגרת הסכם הגירושין.

בנוסף מבקשת היא כי הנתבע ישלם לה סכום של 45,000 ₪ בגין שכר טרחת עורך הדין שערך את הסכם הפשרה בינה ובין נפגעת העבירה.

רק לאחר שנדחה ערעורו של הנתבע לבית המשפט העליון והוא החל לרצות את עונש המאסר שלו, התגרשו הצדדים.

לאור האמור לעיל מצאתי כי יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע בתשלום של 250,000 ₪ לתובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.