תביעת פיצויי הפקעה בגין מקרקעין באזור חרבת אדמית

ההליך בתביעה שלפני עותר התובע לקבלת פצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"), בגין מקרקעין, שהתובע אינו נוקב בפרטי הזיהוי שלהם, אשר שטחם כ-200 דונם, ואשר לטענתו הם מצויים באיזור "חרבת אדמית" (להלן: "המקרקעין").

...

סוף דבר בסיכומו של דבר, הגעתי אפוא למסקנות הבאות: (א) בהעדר פרטי הזיהוי של המקרקעין (מספרי גושים ומספרי החלקות), כלל לא ניתן לדעת האם המקרקעין שהתובע תובע פיצויים בגין הפקעתם, היו בבעלותו של המנוח קאסם, ואף לא ניתן לקבוע שקרקעות אלה נכללו בשטח הקרקע שהופקעה.

אשר על כן, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את התביעה.

(ב) הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום כולל של 20,000 ₪.

בפניי תביעה למתן סעד הצהרתי הקובע כי התובעים זכאים להרשם כבעלים של המקרקעין הידועים כחלקות 26, 27, 30 ו- 32, בגוש 18370 המצויים בסמוך לכפר מעיליא, בתחום המועצה האזורית מעלה יוסף.

אשר לטענה כי התובעים הסתירו את העובדה שהגישו תובענה כנגד הנתבעת לתשלום פצויי הפקעה בגין חלקה 6 בגוש 18600 שנכללה במקרקעי המנוח (ה"פ (מחוזי חי') 44002-03-16 עראף נ' מדינת ישראל ואח'), הרי שמעבר לעובדה שטענה זו לא נתמכה בראיות, ממילא לא היה בה כדי להצדיק סילוק התביעה דידן על הסף.

...

מאידך, עובדה זו יכולה דווקא לחזק את המסקנה כי המנוח לא התקשר כלל עם הנתבעת בעסקת חליפין, בניגוד לאחרים מבני משפחת עראף.

על יסוד מקבץ הנימוקים שמניתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל הכבד הרובץ לפתחם ולהוכיח את קיומה של עסקת המקרקעין הנטענת, ומשכך דין תביעתם להידחות.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

בשנת 1958 רכש המנוח פדל מהמנוח מוחמד פהים דיאב ז"ל (להלן: המנוח דיאב) זכויות במקרקעין בשטח של 2.345 דונם באיזור המכונה "אדמות אבו אל רמאן" (להלן: חלקת דיאב).

רשות מקרקעי ישראל מוסיפה וטוענת כי בכל מקרה, המועד האחרון להגשת תביעות על פי הסדר תמרה חלף בשנת 2000, ועל כן אין לתובעים עילה מכוח הסדר זה. תביעה לפיצויים בגין הפקעה שבוצעה בשנת 1968, היתיישנה זה מכבר ועל כן אפילו יוכרו זכויותיהם בחלקת סמאר, דין תביעתם לפצויי הפקעה להדחות.

...

במענה לכך טוענים התובעים כי אם תתקבל תביעתם ל"משפט חוזר" יש לראות את מועד הגשת התביעה הקודמת, בשנת 2003, כמועד הרלבנטי, אולם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר מכל הטעמים שפורטו, אני מורה על סילוק התביעה על הסף.

התובעים ישלמו לנתבעים 3, 4, 7, 8 ו-9 הוצאות בסך של 7,500 ₪ ולנתבעת 17 רשות מקרקעי ישראל, 7.500 ₪ נוספים.

התביעה שבפני סבה סביב שאלת הזכות לפיצויים ושיעור הפיצויים בשל הפקעת מקרקעין באיזור העיר חדרה, בקירבת כביש החוף, כביש מס' 2, אשר הופקעו מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: "פקודת הדרכים").

...

לעניין טענות הנתבעת בדבר הערכת היתר של המומחה בשל קביעתו כי במקרקעין היה פרדס, עדותו האישית והישירה של התובע לעניין זה מקובלת עלי ולבטח לא נסתרה על ידי הנתבעת.

לאור האמור, אני מורה לצדדים להגיש לבית המשפט פסיקתא מוסכמת וזאת תוך 7 ימים מיום מתן פסק הדין.

בשים לב לניהול ההליך, לרבות ובמיוחד צמצום התביעה לכדי חלקה אחת בלבד, אני מורה כי שכר טרחת עו"ד יעמוד על 15% מסך פיצויי ההפקעה.

נטען שערב ההפקעה חלה על החלקות תכנית מתאר מנדטורית RP/50/42 (להלן: "התוכנית המנדטורית"), דבר שאושר ע"י שמאי התובעים והנתבעת, כאשר התוכנית מסווגת את הקרקעות באיזור צפון כשטח חקלאי, כאשר לפי התקנון של התוכנית, השימושים המותרים באיזור חקלאי הם בניית בית מגורים בשטח של 180 מ"ר או 15% מהדונם וכי לצורך קביעת השווי המשתנה של החלקות לשם קביעת סכום דמי החכירה האבודים, חובה לקחת בחשבון את עקרונות התוכנית שחלה על החלקות (ע"א 7210/00 רפאל דנה נ' מנהל מקרקעי ישראל).

נטען שבפסק הדין בע"א 8717/17 נקבעו שתי חלופות לעניין אופן חישוב דמי החכירה לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות לבחירת הנפקע, האחת, הרווח שהמדינה הפיקה בפועל מהשמוש במקרקעין עבור התקופה שקדמה לתשלומם של הפיצויים המגיעים לנפקע בעקבות ההפקעה וזאת מכח דוקטרינת עשיית עושר ולא במשפט והשנייה, הרווח שהנפקע יכול היה להפיק מהשכרת במקרקעין בתקופה הנ"ל כעניין שבעובדה.

נטען שהקביעה של בית המשפט העליון בפסק הדין לעניין החלופה השנייה, כי אם שמאי מטעם הנפקע לא יוכיח את דמי החכירה שניתן לקבל בפועל, משמעות הדבר שתביעתו לפי סעיף 13 (1) תדחה בהיעדר הוכחה, מנוגדת לתכלית החוק ולהלכה מהטעמים הבאים: ראשית, תביעה לפצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות אינה תביעה אזרחית רגילה שבה אם תובע לא מוכיח את תביעתו היא נדחית.

...

לאחר שעיינתי בחוות הדעת, בטענות הצדדים בסיכומיהם ובפרוטוקולים שהוגשו בתיקים האחרים, החלטתי לאמץ את חוות דעת המומחית מטעם בית משפט.

בת"א 29064-07-15 עבאד נ' מנהל מקרקעי ישראל (31.8.16) צוינו הדברים הבאים כדלקמן-"השחקן הראשי בשוק המקרקעין, האחראי למרבית עסקאות החכירה המבוצעות בישראל היא רשות מקרקעי ישראל. לפי הראיות שבפני, במקרה של פלישה היא דורשת וגובה דמי שימוש ראויים לפי 6% משווי הקרקע, משמע הרשות סבורה שאלו הם דמי שימוש ראויים. העובדה שהרשות מסכימה להחכיר בהסכם לפי 5% משווי הקרקע אינה אומרת שאלו הם דמי השימוש הראויים, אלא שזו הסכמת הרשות למרות שדמי השימוש הראויים גבוהים יותר. יש להסיק מכך הודאה של הרשות, היא הנתבעת בפני, שיש לשום את דמי החכירה האבודים לפי 6%. אפילו לא נפרש את מעשיה כהודאה יש לפסוק לפי 6% מכוח הערכת השימוש המיטבי שיניב את הערך הגבוה ביותר, ושנמצא כי יש בשוק עסקאות לפי 6%, אני קובע שיעור זה כדמי חכירה אבודים משווי הקרקע בכל שנה". במקרה דנן, מדובר בקרקע בבעלות פרטית והתשלום בגינה נעשה בדיעבד.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת התביעה באופן בו הנתבעת תשלם לתובעים את דמי החכירה בהתאם לקביעת מומחית בית המשפט.