תביעת פיצוי בגין פגיעה בפרטיות עקב שיחות טלפון מטרידות

בערבו של אותו היום שודרה במהדורת החדשות של ערוץ 2 שיחה טלפונית של הנתבעת עם כתבת החדשות, הגב' דנה וייס.

על פי דברי הפתיח של הכתבת, השיחה נערכה ביוזמת הנתבעת "אחרי שהיא שומעת ששרה נתניהו אומרת את שמה בעדות ואומרת שהיא שקרנית וגם היא שתולה...". על פי תמליל השיחה שצורף לכתב התביעה, נשמעה הנתבעת מתארת מספר אירועים שארעו לטענתה במהלך עבודתה במעון (ר' נספח 5 לכתב התביעה).

בנוסף, טוענת התובעת, שהפרסומים פגעו בפרטיותה ועל כן מהוים עוולה על פי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 (להלן ולשם קיצור: "חוק הגנת הפרטיות").

הנתבעת 1 אינה מכחישה את הפרסומים, אולם טוענת שחלות עליהם מספר הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, בהן גם (אך לא רק) הגנת אמת בפירסום, וכי אינם מזכים בפצוי בגין פגיעה בפרטיות.

ס' 24(א)(1) לחוק קובע את סמכותו הייחודית הכללית של בית הדין לידון: "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];" כלומר הכלל הוא שעילות תביעה נזיקיות אינן בסמכות בית הדין, למעט אותן עוולות שלגביהן הקנה המחוקק במפורש סמכות לבית הדין לעבודה דוגמאת עוולת לשון הרע, כפי שפורט לעיל, עוולה מכח חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט- 1999 (ר' ס' 22 לחוק זה) וכן עוולה מכח חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (ר' ס' 10 לחוק זה).

עם זאת, ניתן לשקול אפשרות של הפסקת התובענה הנוכחית, תוך שניתן יהיה להגיש תביעה ביחס לפגיעה בפרטיות, ככל שיהיה צורך בכך, לבית הדין לעבודה בד בבד עם התביעה מכח חוק איסור לשון הרע או לבית משפט זה לאחר סיום ההליכים בבית הדין לעבודה (ובכפוף לתקופת ההתיישנות).

...

הלכה בעניין זה נפסקה ברע"א 2407/14 מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (14.10.15)‏‏: "הכלל צריך להיות שכאשר הוגשו הליכים בשתי הערכאות (ואפילו ההליך בבית הדין לעבודה נפתח לאחר ההליך בבית המשפט האזרחי) תינתן עדיפות לסיום הבירור בבית הדין לעבודה. אם כן, במקרה שמתנהל הליך בבית הדין לעבודה ומוגשת תביעה לבית המשפט האזרחי אשר מבוססת על שאלות דומות, ראוי כי תוגש בקשה לבית המשפט האזרחי להעמיד את ההליך שהוגש לפניו. הוא הדין במקרה שבו התביעה בבית הדין האזורי לעבודה הוגשה שעה שכבר מתנהל הליך בבית המשפט האזרחי. עם זאת, במקרים שבהם כבר התקדם משמעותית הדיון בהליך בבית המשפט האזרחי, עשויה להיות הצדקה לכך שבית המשפט האזרחי יימנע מעיכוב הדיון המתקיים בפניו. שיקולים נוספים שעשויים לסייע בהכרעה האם על בית המשפט להעמיד את ההליך שמתנהל לפניו הם: היקף השאלות המשותפות בשני ההליכים והיחס שלהם לשאלות הפרטניות; חלקו של הדיון בתנאי העבודה בשאלות המשותפות (ככל שהדיון בסוגיה זו רחב יותר ראוי שתתברר קודם התביעה בבית הדין לעבודה); הכרעתה של איזו ערכאה בשאלה שבמחלוקת תהווה מעשה בית-דין ביחס לערכאה האחרת; והאם הליך אחד עשוי לייתר את האחר (ראו והשוו: רע"א 2598/91 וולפסון נ' וולפסון, פ"ד מה(5) 816, 817 (1991); עניין חזאן, בפסקה 4; עניין פרפרה, בפסקאות 12-11). אכן, כאשר ענייננו בסוגיה של "הליך תלוי ועומד" וכיבוד הדדי בין ערכאות הכללים אינם יכולים להיות מנוסחים במתכונת של "כלל ולא יעבור". אולם במקרה הרגיל, אנו סבורים כאמור שראוי שההליך בבית הדין לעבודה יזכה לבכורה.

לסיכום הסמכות הייחודית לדון בתביעה מכח חוק איסור לשון הרע מסורה לבית הדין האזורי לעבודה.

בנסיבות אלה, ומהטעמים שפורטו לעיל, אני מורה על עיכוב ההליכים בהליך הנוכחי, וזאת עד סיום ההליך המתנהל בין הצדדים בבית הדין האזורי לעבודה.

ואולם בהמשך, בעקבות שיחה טלפונית של צד שלישי (אשה שהזדהתה בשם הודיה, להלן: "הצד השלישי") אל בעלה של התובעת, התברר כי הנתבעת מסרה את מכשיר טלפון הנייד של התובעת עם פרטיה לצד השלישי והוא מצוי ברשותו מספר ימים.

(1) בילוש או היתחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת; .

נוכח האמור ובשים לב לחומרת הפגיעה והיקפה היחסית המצומצם (הנובע מכך שהוכח שלכל היותר אדם אחד נחשף לתוכן מכשיר הטלפון), היתנהלות הנתבעת, העידר כוונה הנתבעת לפגוע בתובעת, ואשמה התורם של התובעת, אני סבור כי הפצוי הראוי בגין פגיעה זו בפרטיות התובעת, עומד על כמחצית הפצוי הסטאטוטורי (המשוערך) הקבוע בסעיף 29א לחוק בסך של 30,000 ₪.

הפצוי בגין עילת הפגיעה בפרטיות כולל בחובו אף פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעת, ואין לפסוק לה פיצוי נפרד בגין כך. סוף דבר אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 30,000 ₪.

...

אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לייחס לתובעת אשם תורם בשל כך שלא דאגה לאבטחת המידע במכשיר טלפון הנייד שברשותה באמצעות סיסמא, זיהוי פנים או זיהוי ביומטרי.

נוכח האמור ובשים לב לחומרת הפגיעה והיקפה היחסית המצומצם (הנובע מכך שהוכח שלכל היותר אדם אחד נחשף לתוכן מכשיר הטלפון), התנהלות הנתבעת, העדר כוונה הנתבעת לפגוע בתובעת, ואשמה התורם של התובעת, אני סבור כי הפיצוי הראוי בגין פגיעה זו בפרטיות התובעת, עומד על כמחצית הפיצוי הסטטוטורי (המשוערך) הקבוע בסעיף 29א לחוק בסך של 30,000 ₪.

הפיצוי בגין עילת הפגיעה בפרטיות כולל בחובו אף פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעת, ואין לפסוק לה פיצוי נפרד בגין כך. סוף דבר אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 30,000 ₪.

לפנינו תביעתה של גב' ענווה חכמון (להלן - התובעת) נגד טוגו- הנעלה והלבשה בע"מ (להלן - הנתבעת או החברה) לפצוי לפי החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן - חוק למניעת הטרדה מינית), וכן בגין הפרת הוראת חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן - חוק להגנת הפרטיות), הפרת הוראת חוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים, תשס"ז- 2007 (להלן - חוק הזכות לעבודה בישיבה), הפרת הוראת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע), פיצוי בגין היתעמרות, תשלום שעות נוספות וכן פצויי פיטורים.

נוכח הפגיעה באמינותה היא אף זומנה לשיחת הבהרה.

עם זאת, אנו סבורים כי מדובר בהרחבת חזית שעה שטענות אלו לא אוזכרו כלל במסגרת כתב התביעה ותצהירה, ומשכך אין בידינו ליתן סעד בגין רכיב זה. אשר על כן, דין טענות התובעת בגין פגיעה בפרטיות- להדחות.

עוד נוסיף כי במאמרה של פרופ' קמיר מדגישה היא את החשיבות של החזרתיות המתמשכת כיסוד מהותי בהתעמרות בעבודה: "החזרתיות המתמשכת לאורך זמן היא יסוד מהותי בהתעמרות בעבודה; היא שמשַווה להתעמרות אופי של טירור מתמשך. פגיעה חזרתית מתמשכת מפתחת בקורבן מועקה שהולכת ומעמיקה, תחושת חנק מתהדקת, חוויה של שבי שאין ממנו מוצא ואימה גוברת מפני הסבל הצפוי בעתיד. הקורבן נשחק ונחלש.שנתו נפגמת, ועמה נפגעות גם יכולת הרכוז, השליטה העצמית, היצירתיות וההנאה. כל צילצול טלפון או דפיקה בדלת חדרו מקפיצים אותו בחשש שמא המתעמר שב לפגוע בו. הכירסום המתמיד בתחושות הבטחון, השלווה והשליטה בחייו מערער את הקורבן עד היסוד וגורם לו נזק שלעיתים אינו הפיך.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים ומסמכי התיק, הכרעתנו היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט בהרחבה להלן.

אשר לדעתנו - נקדים אחרית לראשית, ונבהיר כי לאחר בחינת טענות הצדדים וכן עיון בכלל המסמכים שהונחו בפנינו, באנו לכלל מסקנה כי דין תביעתה של התובעת בגין שעות נוספות להתקבל, ונפרט.

ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין." על אף האמור, בהתייחס לתיקון זה, עמד בית הדין הארצי זה מכבר על כך שתיקון 24 כאמור לעיל לא פטר את העובד או העובדת מהגשת גרסה סדורה ביחס לשעות עבודתם: "אכן, על פי תיקון 24, אם המעסיק "לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו", דהיינו פנקס עבודה על פי סעיף 31 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"ח – 1958, עובר אל המעסיק הנטל להוכיח כי "העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת". אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית על יסוד גרסתו.

אשר לתביעת התובעת לפיצוי בגין הלנת השכר, בנסיבות דנן, בהן הסכומים הנתבעים על ידי התובעת שנויים במחלוקת בין הצדדים, מצאנו שלא לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב זה. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

סכום זה מורכב מ- 1,000 ₪ בגין כל הפרה, וכן 1,000 ₪ עבור כל תובע בגין פיצויים בגין הטרדה, פגיעה בפרטיות והוצאת מכתב התראה.

משכך, עומדת לנתבעת ההגנה שבסעיף 30א(ב1) לחוק התיקשורת, ואין לפסוק פיצוי בגין הודעה זו. עם זאת, לא ניתן להיתעלם כי גם לאחר שהתובע 3 ביקש להסירו, המשיכה הנתבעת לשלוח אליו הודעות במסרונים ושיחות טלפון.

...

נוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק התקשורת ביחס לתובע 3 בכך ששלחה לתובעים 8 הודעות המהוות דבר פרסומת אסור.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את תביעת התובעים 1 – 8.

הנתבעת תשלם לתובעים סך של 7,800 ₪ בהתאם לחלוקה הקבועה בסעיף 33 לעיל.

זוהי תביעה לפצוי כספי על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק לשון הרע"), על פי חוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") ולפצוי בגין עוולת הרשלנות על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), ובגין עוגמת נפש.

הפירסום הגיע מכל הקשת המשפחתית של התובע, לרבות בני מישפחה מבוגרים שנאלצו להיתמודד עם הידיעה ועם מאות שיחות טלפון בהן הביעו דאגה.

ההודעה הראשונה נשלחה לתפוצה מוגבלת הכוללת רק את משתתפי האפליקציה שנרשמו לקבלת עדכונים חדשותיים למכשיר הטלפון ברשותם באמצעות הודעת דחיפה ( PUSH), הודעה אשר מופיעה פעם אחת בלבד במכשיר הטלפון של המשתמש ואינה זמינה לעיון חוזר לאחר שנצפתה, וזאת בנגוד לנטען בכתב התביעה כאילו הייתה להודעה הראשונה נוכחות נמשכת וזמינות לצפייה חוזרת.

השאלה הבאה שיש לבחון היא האם פירסום התמונה השגוי נופל לגדר האמור בסעיף 2 (4) לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: (1)בילוש או היתחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת; (2)האזנה האסורה על פי חוק; (3)צלום אדם כשהוא ברשות היחיד; (4)פירסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפירסום להשפילו או לבזותו.

...

סבורני כי די בכך כדי לדחות טענתה של הנתבעת, כי זמן הפרסום הקצר (בערך שעה) לא גרם לעוגמת נפש.

לאור כל האמור לעיל, ובהביאי בחשבון את מכלול השיקולים בנסיבות העניין, לרבות הפגיעה בתובע כתוצאה מפרסום התמונה, משך זמן הפרסום, התנהלות הנתבעת אשר הסירה את התמונה ברגע שהתבצעה פנייה מאת אדם מטעם התובע ושלחה הודעת התנצלות, העדר כוונת זדון לפגוע בתובע ושינוי נהלים בעקבות המקרה, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 12,000 ₪.

באשר לדרישה לפרסום ההתנצלות באתר מאקו הוכח כי לאחר הפנייה לנתבעת הוצאה על ידה הודעה מתוקנת שכללה התנצלות על הטעות ופרסום התמונה הנכונה משכך אין צורך בסעד זה. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה בחלקה.