תביעת פיצוי בגין משיכת יתרת חשבון משותף ללא הסכמה

למעלה מכך, יוער כי התובענה הרכושית המונחת בפניי, אינה האכסניה המתאימה לידון בהלוואה הנטענת בין י' לבין א' ואביה בסך 75,000 ₪ ולא בעיניין כלי הרכב מסוג סוברו ופיאט, לגביהם נטען כי נרכשו במהלך החיים המשותפים ונרשמו על שם אביה של א'.

אף הטענות ביחס לסכומי המזומן, נטענו בעלמא ללא כל ביסוס, כאשר לא הוצג כי נערכה משיכה של מזומנים או כי הצדדים החזיקו כספת בביתם.

ביום 7.4.2022 ניתנה החלטה לפיה "לאחר שעיינתי בתנועות התקבולים והקטנות חוב מתיק ההוצאה לפועל, ולאור יתרת החובה הנמוכה הקיימת בתיק, תימסור המשיבה עמדתה ביחס לסגירת תיק ההוצאה לפועל כנגד העמדת הוראת קבע בלתי חוזרת לתשלום המזונות". בהחלטה מיום 26.4.2022 הודגש, כי הוראת הקבע אשר הוצעה על-ידי המותב כפיתרון קבע, הנה בלתי חוזרת ואינה ניתנת לביטול אלא בהסכמת הצד המוטב.

א' הודיעה כי היא אינה מסכימה להצעת בית משפט, שכן בכתב התביעה טען י' כי אין לו תעודת זהות, רישיון נהיגה, וחשבון בנק, ועל כן לא יעלה בידו להקים הוראות קבע.

ראה גם האמור בעמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית [פורסם במאגרים המקוונים] (19.5.2014) שם נפסק כי יש לנקוט במשנה זהירות בבואנו לידון בתביעות לשון הרע במרחב דיני המשפחה: "יש ממש בטענת המערערים כי כאשר עסקינן בסכסוך משפחתי, שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לפסוק פיצויים בגין פירסום לשון הרע. סכסוכים מסוג כזה הם מטבע הדברים טעונים מאוד מבחינה רגשית, ועלולים ליגרור ביטויים חריפים שנאמרים בסערת רגשות. גם כענין שבמדיניות, אין לעודד צדדים לסכסוך משפחתי להגיש תביעות לשון הרע בגין כל ביטוי פוגע שנאמר על ידי הצד שכנגד, שאם לא כן, בתי המשפט לעניני מישפחה יוצפו בתביעות לשון הרע לרוב...". לאחר הדיון אשר היתקיים ביום 20.2.2023 ועובר להגשת הסיכומים צרפו התובעים ביום 6.3.2023 תימלול שיחה מלא של שיחה שנוהלה בין ת' לבין בעלה הנוכחי של א' – *** *****.

...

מאחר וכתבי התביעות מכילים טיעונים רבים מן היקב ומן הגורן, אין מנוס להתייחס לכל מקבץ טענות בנפרד, ולהראות כיצד לא עלה בידי התובעים להוכיח את טענותיהם בדבר דיבה ולשון הרע, ומקל וחומר שלא עלה בידם להוכיח את טענותיהם החמורות בדבר תקיפה, הפרת חובה חקוקה וכן טענות נזיקיות שונות.

סוף דבר, התובענות בגין לשון הרע והוצאת דיבה נדחות.

אם כן ולסיכומו של דבר, במסגרת התובענה לאיזון משאבים על י' לפעול בהתאם להוראות חוות הדעת האקטוארית ולהעביר לא' סך של 10,126 ₪ בתוספת הצמדה וריבית לערכים דהיום, לאיזון כולל של עודף זכויותיו.

משכך יש להורות על סגירת החשבון המשותף, תוך מתן השבת כספים לאיש בסך כולל של 75,865 ₪, ששולמו לאיש בגין עבודתו, עבור ובתקופה שלאחר מועד הקרע (המורכבים מסך של 68,865 ₪ בגין החזרי מס וסך נוסף של 7,000 מהחברה); קזוז סך של 100,000 ₪ שחויב האיש בפסק דינו של בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב בתביעת הגירושין, שהגיש מכוח ההלכה (בגין סכום הכתובה), מסכום חלקה של האישה באיזון המשאבים ("אין כפל מבצעים").

יחסי הגומלין שבין המשיכות מחברת הארנק (הרשומים בכרטיס חו"ז של האיש) לבין הפקדתם בחשבון המשותף שאוזן משולים ל"כלים שלובים".

לשם הנוחות ראו עדות המומחה בפרוטוקול הדיון מיום 27.4.2022, עמ' 172, שו' 32-26 ועמ' 173, שו' 1: "והסיבה שעשיתי את זה כי מדובר בהפרשי כושר הישתכרות, כל התכלית של הפרישי כושר הישתכרות זה לפצות את בן הזוג החלש על ההסתמכות שהייתה לו בתקופה שהם היו ביחד. במקרה הזה חלק מההסתמכות הייתה גם כשהיא מכניסה והכניסה את זה לחשבון הבנק המשותף, את שכר הדירה, אפשר להראות את זה, במשך תקופת השתוף. ולכן אני חושב שכלכלית היו צריכים כן להכניס את שכר הדירה הזה מנכסים חצוניים" ובפרוטוקול הדיון מיום 27.4.2022, עמ' 175, ש' 26-24: "לא נשמע לי הגיוני שבן זוג ואני בכוונה אומר בן זוג ולא בעל או אישה, שיש לו הכנסות פאסיביות משמעותיות יהיה זכאי להפרשי כושר הישתכרות כשהוא לא צריך אותם. כל הפצוי נועד לפצות את בן הזוג". נוכח האמור, הוכח פער בכושר הישתכרות בין הצדדים, ואכן האישה זכאית לפצוי בגין כך. במסגרת חישובי כושר ההישתכרות נילקחו בחשבון דמי המזונות החודשיים ששולמו בפועל ודמי המזונות הרעיוניים.

לשם הנוחות, ראו לשון סעיף 82 לכתב ההגנה לתביעה לשיתוף ספציפי: "כשהנתבעת הסכימה לשיתוף, כמו בדירת המגורים, למרות שכל ההשקעה הייתה של הנתבעת, נרשם הנכס מחציתו על שם התובע, משלא הסכימה לרשום ע"ש התובע, הבהירה חד משמעית שאין כוונת שתוף." התוצאה – רישום זכויות הבעלות בבית המגורים בחלקים שוים לא נבע מתוך ציפייה כי שעורי ההשקעה שהשקיע כל צד ישתוו בעקבות פרעון הלוואת המשכנתה ממקורות האיש, אלא מתוך הסכמה גרידא לשיתוף שווה בזכויות אלו.

יתרת הכספים בחשבון המשותף תיתחלק בחלקים שוים בין הצדדים, כקבוע בסעיף 278 לפסק הדין.

...

לפניי ארבע תובענות שהגישו הצדדים, ושבהן אדון במאוחד: תלה"מ 66756-01-18 – תובענה למזונות אשה, מזונות קטינים ומדור שהגישה האשה (להלן – "תביעת המזונות") – עמ' 36-1 לפסק הדין; תלה"מ 63643-01-18 – תובענה לאיזון משאבים, מוניטין ונכסי קריירה שהגישה האשה (להלן – "תביעת הרכוש מטעם האשה") – עמ' 90-36 לפסק הדין; סוגיית מיסוי החברות – עמ' 73-65 לפסק הדין; תלה"מ 25932-06-20 – תובענה למתן פסק דין הצהרתי ואיזון משאבים שהגיש האיש שלפיו גם נכסים הרשומים על שם הנתבעת הם נכסים משותפים (להלן – "התביעה לשיתוף ספציפי"/"תביעת הרכוש מטעם האיש") – עמ' 99-90 לפסק הדין; תלה"מ 60346-12-22 – תובענה לדמי שימוש שהגיש האיש (להלן – "התביעה לדמי שימוש") עמ' 107-99 לפסק הדין; סוף דבר והוראות ביצוע – עמ' 111-107 לפסק הדין.

סוף דבר והוראות ביצוע עתה, משתמה המלאכה וניתנה הכרעה בכל התובענות שלפניי יש להתכנס ולהדרש לשם מתן הוראות כמפורט להלן: אשר לתביעת המזונות התובענה למזונות ולמדור אשה – נדחתה.

חברות ההזנק – מצאתי לאמץ את המלצות המומחה אשר לאופן חלוקת זכויות האיש בחברות ההזנק, ואני מורה על חלוקתן בעין, בחלקים שווים, בין הצדדים.

אשר לתובענה לשיתוף ספציפי תביעת האיש לשיתוף ספציפי נדחית, כקבוע בסעיף 394 לפסק הדין.

לבסוף נטען, כי האשה בעלים של חשבון בנק שהיתה בו יתרת זכות של 354,000 ש"ח ובמהלך חודש נובמבר 2019, טרם עזיבת האיש את המגורים המשותפים ובראשית הסיכסוך הוא משך את כל הכספים מהחשבון.

על כן, בהיעדר ראיה להשקעה בנכס במהלך תקופת החיים המשותפים ולאור ההלכה בענין הבסיס לקביעת פיצוי בגין הפסקת היתר מגורים או שימוש בנכס - בהתבסס על שיעור ההשקעה בנכס - אני קובעת, כי אין לאשה זכות לקבלת פיצוי בכל הנוגע לנכס המקרקעין.

כבוד השופט דרורי (בדעת הרב) קבע, כך: "אוסיף ואומר, כי כדי לשלול את עקרון השויון בין בני הזוג, ואת תחולתו על היחסים הרכושיים בין בני הזוג, רעיון שמקורו ויסודו עוד בחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א – 1951... יש צורך בהסכמה שהיא 'מפורשת, פוזיטיבית, ולא הסכמה שהיא... סתמית, כוללנית, ללא כל פירוט ואיננה מתייחסת כלל להסדר רכושי, ממוני, לעת גירושין'...

האשה אמנם החזיקה חשבון בנק על שמה אולם לטענת האיש הוא היה מיופה כח בחשבון זה ופעל בגדריו בהסכמת האשה (סעיף 45 וכן סעיפים 47-46 לתצהיר האיש; עדותו בעמ' 36, ש' 24 בדבר השותפות בחשבון זה וכן ראו דיון בסוגיית חשבון הבנק) ועל פי עדות האיש האשה היתנהלה משך כל השנים באמצעות כרטיס אשראי המנוהל בחשבון הבנק של האיש ועשתה בכספים אלה שימוש להוצאותיה האישיות ולהוצאות המשפחה (סעיף 24 לתצהיר האיש).

על כן, מאחר והאיש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הכספים אינם נכס שחל עליו משטר האיזון (או לחלופין, השתוף); מאחר והאב והאיש לא הוכיחו שמדובר בכספי האב ולאור משיכת הכספים במהלך תקופת הנשואין והעברתם לחשבון צד ג', אני מחייבת את האיש בתשלום מחצית מהסכום שנמשך מהחשבון ביום 29.9.2019 או במועד סמוך למועד זה בסך 354,520 ש"ח (כלומר, 177,260 ש"ח).

בנוסף, איני סבורה שיש עגון לדרישה לחייב את האשה במלוא דמי השכירות שעה שהרישיון ניתן לשני בני הזוג אשר התגוררו בנכס עם ילדיהם ושעה שהתביעה הוגשה רק נגד האשה וזאת שעה שעלות מגורי הקטינים צריכה להילקח בחשבון כהוצאה של שני ההורים.

...

תביעתה הרכושית של האישה מתקבלת באופן חלקי, כמפורט לעיל.

התביעה לקביעת דמי שימוש מתקבלת באופן חלקי - הן ביחס לסכום החיוב והן ביחס למועד החיוב שיוחל רק ממועד מתן פסק דין זה, תוך הדגשה שאין בדמי השימוש שנקבעו כדי למנוע תביעת כל סכום נוסף שנובע מאי הפינוי.

לאחר ששקלתי את תוצאות ההליך, את אופן ניהולו, את עמידת כל אחד מהצדדים על טענות שאינן מבוססות משפטית או עובדתית והכחשת כל אחד מהצדדים טענות שהיה להן בסיס - אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לטענת התובע, עם חזרת הנתבע מחו"ל בחודש 9/2014, הוא החל במשיכת כספים מחשבון העסק ללא ידיעת התובע, לא הפקיד מזומנים בחשבון הבנק המשותף, לא שילם לספקים ולרשויות, לא העביר דיווחים כדין ואף פעל למכירת הציוד בעסק מאחורי גבו וללא הסכמתו במחיר פקטבי.

התובע הציג את טיוטת ההסכם והעיד מטעמו את עו"ד טל שקלים אך משם הדרך אורכה להוכחת זכאות לפצויי קיום; עיון בטיוטת ההסכם מלמד כי התמורה בסך של 129,000 אינה רווח נקי מהעסקה שיש לחלקו בין השותפים אלא, שהתמורה שנקבעה נועדה לתשלום חובות לספקים של העסק והייתה אמורה להיות מועברת לספקים ולא לשותפים ( סעיף 3.1 , סעיף 3.2, סעיף 3.6 לטיוטת ההסכם) זאת ועוד, הסכום של 129,000 אין בו כדי לכסות את כל החובות ובהתאם לטיוטת ההסכם התחייבו השותפים לכסות את יתרת החובות תוך 14 ימים (סעיף 3.7).

אשר על כן, מאזן ההסתברות נוטה לטובת טענות התובע בעיניין זה, ועל כן מצאתי לנכון לקבוע כי מדובר במשיכת בעלים שלא כדין ולא במשיכה לצרכי שכר.

הנתבע טען כי לא מדובר בהרחבת חזית שכן בסעיף 44 לכתב התביעה שכנגד הוא טען כי התובע פעל למשיכת מלוא יתרת הכספים בחשבון העסק.

...

אשר על כן, טענת הנתבע נדחית.

סיכומו של דבר: אני דוחה את התביעה העיקרית.

אני מקבלת את התביעה שכנגד באופן חלקי: חוות דעת המומחה מתקבלת במלואה תוך הפחתת סך של 2,783 ש״ח מהסכום שהתובע חייב לשלם לנתבע.

בכתב ההגנה, הודיעה האשה, כי היא מסכימה לקביעת המשמורת וזמני השהות, כפי שהוצעו ע"י האיש "בכפוף לתשלום מזונות ראויים ומוצדקים בנסיבות העניין". בדיון מיום 04.03.21, שנערך בפני המותב הקודם בתיק (כב' השופט אורן אליעז), הגיעו הצדדים להסכמות שקבלו תוקף של פסק דין כדלקמן: " סיכמנו בינינו שהמשמורת תהיה אצל האימא, האב יראה את הילדים בימי ראשון ושני בין השעות 17:30 עד 20:30 ובכל סוף שבוע שני משעה 14:00 ביום שישי עד שעה לאחר צאת השבת; בחגים בהם יש ימים טובים, יום טוב ראשון יהיה אצל האם ויום טוב שני יהיה אצל האב ובשנה לאחר מכן יתחלפו. בימי חול המועד חצי חצי. בחופשת הקיץ האב ייקח את הקטינים שבוע אחד בחודש יולי, ושבוע אחד בחודש אוגוסט, כאשר שבוע אחד יהיה רצוף והשבוע השני יכול שיהיה מפוצל עם אפשרות לחלק ליומיים יומיים ושלושה". נושאים שהוכרעו במסגרת התביעה הרכושית: במסגרת התביעה הרכושית, התעוררה בין הצדדים מחלוקת בעיניין כספי פיצויים שקבל האיש בעטיה של תאונה דרכים, בה היה מעורב בשנת 2015.

בדיון מיום 04.03.21, ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים, לפיהן יגישו סיכומים באשר לשאלת כספי הפיצויים שהופקדו לחשבון המשותף, ויינתן פסק דין לעניין זה, על יסוד טענות הצדדים וראיותיהם, ללא צורך בחקירות.

יצוין, כי העובדה שהאיש בחר שלא למשוך את כספי הפיצויים, אלא לייעד אותם לקיצבה, עשויה להעיד על כך שהוא אינו זקוק לכספים באופן דחוף, שכן על פניו, לא ברור כיצד האיש מצליח לכלכל את עצמו ובני משפחתו (הן הקטינים המשותפים לצדדים והן אישתו הנוכחית) מתוך דמי האבטלה בלבד, בזמן שהוא מעיד כי אישתו אינה עובדת.

הלוואה אחת, שנלקחה לצורך רכישת הרכב, הסתיימה ביום 11.09.21, ומשכך חלקה של האשה בהלוואה זו עומד על 4,241, כמפורט בדו"ח. לעומת זאת, ההלוואה הנוספת, שנלקחה לכסוי יתרת חובה בחשבון המשותף, צפויה להסתיים רק ביום 11.12.23.

עוד העיד, כי לאחר עזיבתו, הוא שילם מזונות ומעבר לכך, לא היה מעודכן במה שנעשה בדירה ולא סוכם עמו דבר לעניין המזגן.

...

בנסיבות אלו, שבהן האיש ויתר על התכולה שנותרה בבית, לקח לעצמו פריטי תכולה לפי בחירתו, לא הוכיח כי שווי הפריטים שנותרו בבית עולה על שווי הפריטים שהותיר לעצמו וכן הודיע מראש כי אינו מעונין בפריטים השייכים לקטינים, אני סבורה כי לא היה מקום לדרישתו לקבלת מחצית שווי התכולה שנותרה בבית.

לפיכך, הדרישה לקבל מחצית שווי המיטלטלין שנותרו בידי האישה נדחית.

יצוין, כי רק לפנים משורת הדין, לא חייבתי גם בהוצאות לטובת אוצר המדינה, על אף שאני סבורה כי לא היה מקום לבזבז זמן שיפוטי ולנהל הליך שלם בעניין המיטלטלין, לאור הנסיבות המפורטות לעיל.