את דמי השמוש ביקשה התובעת להעמיד על 6% משווי הקרקע בתוספת הפרישי הצמדה וריבית ממועדי הווצרות החוב ובתוספת מע"מ.
בסיכומיה טענה התובעת כי הנתבעים חבים בגין השימושים החורגים מאז שנת 1996 סך משוערך של 1,094,887 ₪ ופירטה את השימושים החורגים במבנים אלו כמפורט להלן:
קרוון ב' + החצר א' בשטח של 672.7 מ"ר, שמשו לגן ילדים בתקופה 1.1.96 – 31.8.04.
דיון והכרעה
היתיישנות
סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע כך –
"בתובענה על תביעה שלא היתיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת היתיישנות, לא תישמע טענת היתיישנות נגד קזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".
על הרציונל העומד בבסיסה של הוראת חוק זו עמד בית המשפט העליון כבר בע"א 289/65 צפורה ואריה רובינשטיין נ' רענן רון, פ"ד כ(1) 505, 521 (1966), בקובעו כי –
"הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שויון בין בעלי-הדין, בנוגע לענין של השמעת טענת היתיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה-שכנגד באותו נושא – לאמור: אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע היתיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת היתיישנות כלפי התביעה-שכנגד, שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בענין המשמש גם נושא התביעה-שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא היתיישנה, או אף אם היתיישנה ולא נטענה כלפיה טענת היתיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה-שכנגד."
בע"א 656/99 ד"ר עדה בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, פ"ד נז(5) 1, 11 (2003) בפיסקה 13 נקבע בנושא זה כך –
"סעיף 4, שלא היה מצוי בהצעת החוק, קובע חריג לכלל, המכשיר תביעה שכנגד וטענת קזוז למרות היתיישנות. טעמו של החריג הוא שמערכת ההיתחשבנות הכוללת שבין הצדדים בעיניין נשוא ההליכים טרם הסתיימה, ולכן לא חלים טעמיו של הכלל"
מנוסח סעיף 4 לחוק ההתיישנות ניתן ללמוד כי על מנת שתובענה לא תדחה בטענת היתיישנות עליה לקיים שני תנאים מצטברים:
(א) סיווגה כ"תביעה שכנגד".
יוזכר כי דובר בתביעת פינוי בלבד וכאשר נתבע אחד מבין כמה בתביעת פינוי מצהיר הצהרה מעין זו וניתן פסק דין לפינוי נגד הנתבעת הנוספת המאשרת את עצם קיומו של השמוש האסור לפחות בעבר (סעיף 11 להסכמות), נהיר כי במידה שהנכס יפונה בפועל והנתבע הנוסף לא יעשה בו שימוש ולא יטען לזכות כזו השיגה התביעה את יעדה והצהרת הנתבע האמור שניתנה באופן חד צדדי אינה בעלת אופי המחייב הסכמה לצורך השגת מטרת ההליך.
מהות והקף השימושים שביצעו הנתבעים במקרקעין
התובעת ביססה את תביעתה על מספר מקורות, בהם – דו"חות הפיקוח אשר צורפו לתצהיר עדותו של המפקח מר יורם חסני, תיכתובת שהוחלפה בין הצדדים ותכתובת עם גורמים נוספים המעידה על שימושים חורגים, דו"חות ארנונה, חוזי שכירות ומכתבים שצורפו לתעודת עובד הציבור של מר אפי מנצור ואף תצהירי הנתבעים עצמם.
במסגרת היערכותה לניהול התביעה הנוכחית ובחלוף מספר שנים מאז קבלת חוות דעת פרס, שבה התובעת ובחנה את המידע שקיבלה ממנו לעניין גובה דמי השמוש הראויים באמצעות פנייה לשמאי נוסף – מר עמיר אהרוני – ולאור ממצאיו בחוות הדעת מיום 27.5.15 ערכה תחשיב (נספח 24 לתצהיר הגב' בר כוכבא) והגיעה למסקנה כי דמי השמוש הראויים היו גבוהים יותר ובכך אין כל פסול (שלא לומר שקיימת חשיבות לכך באשר מדובר בכספי ציבור).
...
לאור האמור לעיל ובשים לב לעמדת הפסיקה ביחס לחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט אני מקבל את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מר חיים מסילתי ביחס לתובענה דנן וקובע כי יש לחשב את דמי השימוש הראויים על פיה.
סוף דבר
תוצאת פסק הדין היא שיש לחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת את דמי השימוש על פי קביעת המומחה מטעם בית המשפט עד גובה סכום התביעה שכנגד כששני הסכומים משוערכים לאותו מועד.
מאחר שאין צורך עוד בהכרעה מהותית נוספת וכל שנותר לשם קביעת סכום סופי הם ענייני חישוב ושערוך גרידא אין מדובר בכך שהתובעת לא הוכיחה חלק כלשהו מתביעתה אך מנגד אין מקום במצב זה לאומדנה על סמך שני סכומים שאינם משוערכים לאותו מועד, ועל כן אני מורה כדלקמן:
עד יום 5.7.23 תוכל התובעת להגיש תצהיר הכולל תחשיב של דמי השימוש הראויים בהתאם לקביעות דלעיל ועל פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט כשהם משוערכים ליום 1.7.15 ואליו תצרף את נתוני המדדים בהם נעשה שימוש לצורך התחשיב.
