מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

תביעת פינוי של בעלי בניין נגד דיירת

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2019 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

התובעת הוסיפה כי הנתבע הוא דייר בעייתי המתסיס וגורם לקושי בניהול הבניין על ידי התובעת, יחסי הצדדים עכורים והתנהלו עם הנתבע "מספר לא מועט של הליכים המעידים על היתנהלותו הבעייתית" (סע' 25 לכתב התביעה), על-כן אין להעניק לו סעד מן הצדק.
לא כל דייר מסוגל לעמוד בלחץ שמופעל עליו, מרגע הגשת התביעה ועד להכרעה בה. מעבר לאמירה ברורה וחד משמעית שאמורה לצאת תחת ידיו של בית המשפט – המוקיעה את הלך דרכו של בעל הבית, במקרים המתאימים – כאמור, ענייננו בא בגדרם של מקרים קשים אלו – יש לפסוק הוצאות בשיעורים ראליים, אשר יבטיחו כי הדייר שזכה בהליך לא יימצא בחסרון כיס, ואף ירתיעו את בעל הבית מלשוב ולהגיש תביעת פינוי נעדרת בסיס כנגד הדייר.
...
התובעת הקדימה מסקנה (שגויה) בכתב התביעה לחקר העובדתי והראייתי.
סוף דבר: אני מורה על דחיית התביעה.
המזכירות תשלח את החלטתי אל ב"כ הצדדים.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2017 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

מאז שכירת החנות נוהל בה עסק לממכר פיצוחים בשם: "מרכז הגרעינים פרג' ובניו". הליך משפטי אשר היתנהל בפני בית המשפט השלום – כבוד השופטת ברקוביץ בת"א 67683/07 (להלן: "ההליך משנת 2007") - כבר בשלב זה של הדיון ראוי לציין כי בשנת 2007, ננקט על ידי המנוחה ובעלה המנוח – ה"ה גרייזמן, הליך משפטי לפינוי המושכר אשר הוגש כנגד הדייר המנוח, אישתו – הנתבעת 1 (באותה תביעה הנתבעת 2) וכן ילדיו ובכלל זה- הנתבעת 2 (באותה תביעה הנתבעת 7).
האמור עולה מפורשות מעדויות הצדדים ובכלל זה בפרט מעדות הגב' סיסי שולמן-מטעם התובע- אשר העידה לעניין עבודת הנתבעת 2 בחנות, בעמוד 7 כי: "אורלי עבדה רק לאחר שמונה אפוטרופוס וזה היה בתוקפת התביעה הקודמת, בערך 2006, אני לא זוכרת בדיוק." עוד העידה באותו עמוד בשורה 29 כי היא רואה רק את הנתבעת 2 בחנות והוסיפה בשורה 31: "אותה ועת בעלה". במענה לשאלה האם גם לפני פטירת המנוח ראתה את הנתבעת 2 השיבה: "ת. ראיתי אותה בתקופה שגם היא בחנות תחת ניהול האפוטרופוס את החנות והיא עבדה שם כשכירה". וכן אישרה כי היא מתגוררת בבנין בו נימצאת החנות (ראו עמוד 7 שורות 24-25).
כך, באותו עניין, דחה כבוד הנשיא ברק את הטענה בדבר החלת דיני השליחות על מוסד הדיירות המוגנת וקבע: "בכל הנוגע למעמדו של בן-הזוג האחר כדייר מקורי או כדייר נגזר יש הסדר סטאטוטורי בסעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. מוכן אני להניח כי מבחינה פרשנית, ניתן להעמיס על הסדר סטאטוטורי זה את דיני השליחות, כמוצע על-ידי חברי. איני סבור כי יהא נכון לעשות כן. ביסוד גישתי זו מונחת ההשקפה כי אין זה ראוי להעמיס על גבו של בעל הבית דור נוסף של דיירים, וכל זאת במשיכת קולמוס שיפוטית. נראה לי, כי לאור המדיניות המשפטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] מזה, ולאור האיפוק השפוטי הנידרש בתחום דיני הקניין מזה, אין זה ראוי כי לעת הזו נרחיב באופן כה משמעותי את הקף ההגנה הסטאטוטורית הנתנת לדיירים על-פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. על-פי ההלכה הקיימת צפו כל המעורבים בדיירות הסטאטוטורית – בעלי הבתים והדיירים גם יחד – כי "דור הילדים" יוכל להנות מהגנת החוק רק אם הוא מקיים את הדרישות המחמירות של סעיף 27 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב].
...
במסגרת פסק הדין, דחה בית המשפט את התביעה תוך שקבע, בין היתר, כי: דין טענות התובעים ולפיהן הועברו אל הנתבע 8 זכויות הדייר המנוח להידחות הן לאור קלישות ראיות התובעים, אשר הסתמכו בעיקר על עדות הנתבע 8, אותה בית המשפט מצא כלא מהימנה והן לאור הראיות אשר הוצגו על ידי הנתבע 1 ובכלל זה תצהיר רו"ח המעיד על כך שהעסק במושכר הינו של הנתבע 1.
לאור האמור הנני קובעת כי הנתבעת 1 אינה דיירת חוזית מוגנת מקורית בעסק ומשכך, כי העסק הועבר לידי הנתבעת 2 בעת פטירת הדייר המנוח החוזי – אביה.
לאור האמור הנני קובעת כי הנתבעת 2 הינה דיירת נגזרת של הדייר החוזי המנוח ומשכך, כי דין התביעה להידחות.
סוף דבר; התביעה נדחית, התובע יישא בהוצאות הנתבעות בסך של 15,000 ₪ אשר ישולם בתוך 30 יום מהיום.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2018 בשלום ירושלים נפסק כדקלמן:

לדידו, כל עניינו של התובע להביא לפינויו על מנת להמנע מהעברתו למושכר חילופי בשעה שיבנה מספר קומות בבניין שבבעלותו, בו מצוי המושכר.
דיון והכרעה: אי תשלום דמי שכירות: סעיף 131 לחוק מונה בין עילות הפינוי של דייר.
בכללן כמובא בסעיף קטן (1) מקום בו " הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו" ולפי סעיף קטן (2) בנסבות בהן " הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". ובענייננו, אי תשלום דמי השכירות.
"דייר חוקי אינו מעמיד עצמו בסכנת פינוי אלא אם כן המנעותו מתשלום דמי שכירות מגיעה לידי נתוק של המשכיות התשלומים. כלומר: לא כל הפסקה בתשלום דמי שכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי נגד הדייר החוקי. עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע ( ד' בר אופיר , סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 1, להלן-"בר אופיר"; ע"א 582/61 מרדכי בוכול נ. ברוך בוכהולטר, 25.6.62; ע"א 1901/99 סוהל נראם נ' אסעד יוסף זוהר, תק-על 99(2) 686).
...
לאחר ששקלתי את הדברים מצאתי כי חומרת הפגיעה מפינוי הנתבעים הקשישים מהמושכר גדולה בהרבה מהפגיעה בתובע בשל הפרת החוזה והחוק ע"י הנתבע באי תשלום דמי השכירות במועדם וכסדרם, הגעתי למסקנה כי יש ליתן סעד מן הצדק ואין לנקוט בסנקציה הקשה של הפינוי.
לפיכך, אני מורה לנתבע לפנות את המושכר ולהחזירו לתובע כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ תוך 60 יום מהיום, על מנת שתהיה לו שהות למציאת דיור חילופי , אלא אם ישולם הפיצוי לתובע במועד עליו הוריתי.
דין התביעה הכספית להתקבל בחיוב הנתבע בחוב לדמי שכירות בסך של 61,197 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2022 בשלום ירושלים נפסק כדקלמן:

בהקשר זה יש להבין גם את דבריו הבאים של כב' השופט מילנוב, עליהם מבקשים התובעים להסתמך בהליך שלפניי: "אמנם התוצאה פוגעת בזכות הקניין של התובעים ואולם יש לזכור כי כנגד זכות זו עומדת זכות הדייר-הנתבע 1 לגור עם אישתו תחת אותה קורת גג, כל עוד היא אישתו. על כן אין לראות את הכנסת הנתבעת 3 למושכר, ללא רשות הבעלים כהפרת הסכם השכירות" (הדגשה לא במקור).
מניעת ביקור במושכר עילת הפינוי היחידה הרלוואנטית לתביעה זו היא זו האמורה בסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר : (2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי; סעיף 4 בחוזה השכירות קובע כך: "השוכר מתחייב לאפשר למשכיר או לב"כ להיכנס למושכר במשך שעות היום כדי לבדוק אם תנאי חוזה זה מקוימים". סעיף 1 לחוזה קובע כי "שני הצדדים מסכימים כי כל סעיפי החוזה הם תנאים עקריים ואי קיום אחד מהם מעניק למשכיר את הזכות לידרוש את פינויו של השוכר מהמושכר". גם אילמלא סעיף זה בחוזה, המלומד יעקב שקד בספרו, פינוי מקרקעין הליכים והלכות (2017) בעמ' 235, כשהוא מפנה לרע"א 6144/99 נוריאלי ואח' נ' מתיתיהו (2000), סבור שמניעת כניסת בעל הבית למושכר עשויה להוות עילת פינוי בהתאם לסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר.
על כוונת התובעים ניתן ללמוד גם ממכתבם מיום 9.8.16 (נספח ז' במוצגי הנתבעת), בו הם דורשים פינוי הנתבעת בשל כוונתם לבנות במקום בנין חדש, ובו מוצהר כי דיור חלופי יועמד לרשותה רק "אם יתר טענותיה (של הגב' ברוכין ז"ל-מ.ק.) בדבר הפרת ההסכם, שלא מצדיקים את מתן דיור חלופי, תדחנה ע"י בית משפט". מכאן אני למדה עד כמה אין כל משמעות לשינוי כזה או אחר שבוצע או לא בוצע בתוך המושכר, שעה שמטרת הבעלים היא להרוס המבנה ולבנות תחתיו חדש.
...
סוף דבר אני דוחה את תביעת התובעים ומקבלת את תביעת הנתבעת, הנתבעת לא הפרה את חוזה השכירות ולא קמה עילת פינוי נגדה.
פסק דינו של כב' השופט מילנוב לא התיימר להכריע בזכויותיה העתידיות של הנתבעת אם תתגרש, ולכן הוא אינו יוצר עילת פינוי עתידית, ואינו מאפשר פינויה על סמך פסק דין זה. בכל מקרה, המצב המשפטי העדכני כפי שנקבע בפסק דינו של כב' השופט י.רובין הוא זה שמקבע את זכויות הצדדים, ולפיו לנתבעת זכות לדיירות מוגנת בדמי מפתח על כל המושכר ולכן התביעה לתשלום דמי שכירות בגין מחצית הנכס נדחית.
אני מורה לתובעים לסגור את תיק ההוצאה לפועל שפתחו נגד הנתבעת.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2024 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

לפיכך, מבוקש להורות לנתבעים לפנות ולהסיר מהרכוש המשותף כל מיכשול המונע שימוש ברכוש המשותף ומייחס חלקים ממנו לנתבע זה או אחר – כמפורט בטבלה שבנספח 9 לכתב התביעה – לרבות פינוי בנייה, גדרות, סככות, פרגולות וכיוצא באלה.
לעניין ביטול רשות חינם נקבע עוד בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד ל"א (3), 210 מפי כב' השופט אשר כי די בהגשת תביעה לסילוק יד על מנת לבטל הרשות להשתמש במקרקעין ובזו הלשון: "...עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון והגשת תביעה לסילוק-יד בודאי מגלה רצון זה " זוהי אם כן המסגרת המשפטית בגדרה יש לבחון את טענות הנתבעים וזכויותיהם.
לכל היותר יש בטענה זו כדי להקנות לנתבעים עילת תביעה כנגד דיירים אחרים בבניין.
הסכום יחולק בין כלל בעלי הזכויות בבניין, ועל כן, גם בנכוי חלקם היחסי בתמורה זו. התביעה כנגד הנתבעים 12, 15 ו-16 – נדחית.
...
למען הסר ספק, אני קובעת כי אין לנתבעים 9-10 כל זכות לעשות שימוש ייחודי באף חלק של הרכוש המשותף, ובכלל כך בוודאי שאין לנתבעים 9-10 כל זכות קניינית ברכוש המשותף.
הסכום יחולק בין כלל בעלי הזכויות בבניין, ועל כן, גם בניכוי חלקם היחסי בתמורה זו. התביעה כנגד הנתבעים 12, 15 ו-16 – נדחית.
התובעים ישלמו לנתבעים 12 ו-15 את הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪, אשר יתחלקו שווה בשווה בין הנתבעים 12 ו-15.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו