מאז שכירת החנות נוהל בה עסק לממכר פיצוחים בשם: "מרכז הגרעינים פרג' ובניו".
הליך משפטי אשר היתנהל בפני בית המשפט השלום – כבוד השופטת ברקוביץ בת"א 67683/07 (להלן: "ההליך משנת 2007") -
כבר בשלב זה של הדיון ראוי לציין כי בשנת 2007, ננקט על ידי המנוחה ובעלה המנוח – ה"ה גרייזמן, הליך משפטי לפינוי המושכר אשר הוגש כנגד הדייר המנוח, אישתו – הנתבעת 1 (באותה תביעה הנתבעת 2) וכן ילדיו ובכלל זה- הנתבעת 2 (באותה תביעה הנתבעת 7).
האמור עולה מפורשות מעדויות הצדדים ובכלל זה בפרט מעדות הגב' סיסי שולמן-מטעם התובע- אשר העידה לעניין עבודת הנתבעת 2 בחנות, בעמוד 7 כי:
"אורלי עבדה רק לאחר שמונה אפוטרופוס וזה היה בתוקפת התביעה הקודמת, בערך 2006, אני לא זוכרת בדיוק."
עוד העידה באותו עמוד בשורה 29 כי היא רואה רק את הנתבעת 2 בחנות והוסיפה בשורה 31: "אותה ועת בעלה".
במענה לשאלה האם גם לפני פטירת המנוח ראתה את הנתבעת 2 השיבה:
"ת. ראיתי אותה בתקופה שגם היא בחנות תחת ניהול האפוטרופוס את החנות והיא עבדה שם כשכירה".
וכן אישרה כי היא מתגוררת בבנין בו נימצאת החנות (ראו עמוד 7 שורות 24-25).
כך, באותו עניין, דחה כבוד הנשיא ברק את הטענה בדבר החלת דיני השליחות על מוסד הדיירות המוגנת וקבע:
"בכל הנוגע למעמדו של בן-הזוג האחר כדייר מקורי או כדייר נגזר יש הסדר סטאטוטורי בסעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. מוכן אני להניח כי מבחינה פרשנית, ניתן להעמיס על הסדר סטאטוטורי זה את דיני השליחות, כמוצע על-ידי חברי. איני סבור כי יהא נכון לעשות כן. ביסוד גישתי זו מונחת ההשקפה כי אין זה ראוי להעמיס על גבו של בעל הבית דור נוסף של דיירים, וכל זאת במשיכת קולמוס שיפוטית. נראה לי, כי לאור המדיניות המשפטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] מזה, ולאור האיפוק השפוטי הנידרש בתחום דיני הקניין מזה, אין זה ראוי כי לעת הזו נרחיב באופן כה משמעותי את הקף ההגנה הסטאטוטורית הנתנת לדיירים על-פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. על-פי ההלכה הקיימת צפו כל המעורבים בדיירות הסטאטוטורית – בעלי הבתים והדיירים גם יחד – כי "דור הילדים" יוכל להנות מהגנת החוק רק אם הוא מקיים את הדרישות המחמירות של סעיף 27 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב].
...
במסגרת פסק הדין, דחה בית המשפט את התביעה תוך שקבע, בין היתר, כי:
דין טענות התובעים ולפיהן הועברו אל הנתבע 8 זכויות הדייר המנוח להידחות הן לאור קלישות ראיות התובעים, אשר הסתמכו בעיקר על עדות הנתבע 8, אותה בית המשפט מצא כלא מהימנה והן לאור הראיות אשר הוצגו על ידי הנתבע 1 ובכלל זה תצהיר רו"ח המעיד על כך שהעסק במושכר הינו של הנתבע 1.
לאור האמור הנני קובעת כי הנתבעת 1 אינה דיירת חוזית מוגנת מקורית בעסק ומשכך, כי העסק הועבר לידי הנתבעת 2 בעת פטירת הדייר המנוח החוזי – אביה.
לאור האמור הנני קובעת כי הנתבעת 2 הינה דיירת נגזרת של הדייר החוזי המנוח ומשכך, כי דין התביעה להידחות.
סוף דבר;
התביעה נדחית, התובע יישא בהוצאות הנתבעות בסך של 15,000 ₪ אשר ישולם בתוך 30 יום מהיום.
