תביעת פינוי מושכר של דירת דיור ציבורי

בפניי תביעה לסילוק יד ופינוי הנתבע משתי דירות השייכת לתובעת ולסעד כספי בגין חוב דמי שימוש ראויים בסך של 6,573 ₪, שלפי הנטען, חב הנתבע כלפי התובעת נכון ליום הגשת התביעה.

רקע ותמצית טענות הצדדים התובעת הנה החברה הלאומית לשיכון בישראל, אשר מעניקה לציבור שירות השכרת דירות בדיור הצבורי, לזכאים לכך על פי נתוניהם האישיים והקריטריונים שקובע משרד הבינוי והשיכון.

משאבי הדיור הצבורי הם מוגבלים וראוי לנצלם בצורה מאקסימאלית ולהתחשב בקיומם של נזקקים רבים למשאב מוגבל זה. לאורך פרק הזמן בו היתנהלה התביעה דנן, לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות לעניין רכישת הדירות על ידי הנתבע או הסדרת המשך מגוריו בדירות בצורה זו או אחרת.

...

בנסיבות אלו, זכאית התובעת כלפי הנתבע לסעדים אשר פורטו בכתב התביעה, כדלקמן: אני מורה לנתבע לסלק את ידו מהדירות נשוא התובענה ולהשיב אותן לידי התובעת כשהן פנויות מכל אדם וחפץ השייכים לנתבע וזאת בתוך 60 יום מהיום.

כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסכום של 6,573 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,500 ₪.

התביעה והרקע לפניי תביעה לפינוי הנתבעים, דיירי הדיור הצבורי במגורונים בשכונת גבעת המטוס בירושלים (להלן: "המושכר").

לצד הצורך לאתר דירות מתאימות לנתבעים, אין להיתעלם גם מהעובדה שבמשך שנים רבות הנתבעים שכרו את המגורונים תמורת דמי שכירות של מאות שקלים, ועדיין התובעת רואה בהם כזכאים להמשך הסדר בדיור צבורי, כפי שאכן הם זכאים לו. במהלך ההליכים לפניי נוכחתי במגעים שהתנהלו בין הצדדים מתוך מטרה להגיע להסכמה בדבר הפינוי.

...

עם זאת, אין במעמדם של הנתבעים כדי להקנות להם זכויות קנייניות נוספות על אלה שהוקנו להם בהסכם שנכרת עמם ובמקרה זה שוכנעתי כי קמה לתובעת הזכות לפנותם, כפי שעולה מהסכם השכירות ומהחקיקה הרלוונטית, כפי שיפורט.

אלה שכנעוני כי התובעת פעלה בסבירות ובתום לב במטרה למצוא עבור הנתבעים הסדר אשר ייתן מענה הולם למצוקתם, ויקנה להם סידור חלופי של ממש לדיור הציבורי שבו זכו עד כה. מהטיעונים שהעלו הצדדים בסיכומיהם, שוכנעתי כי המתווה שהעמידה התובעת לטובת הנתבעים מהווה הסדר סביר לפינוי הנתבעים בהתחשב בצורך לפנות את השכונה, הופעלו הקריטריונים הנדרשים על פי נהלי משרד הבינוי והשיכון.

משכך, לנוכח הנסיבות המיוחדות החלות על הפרויקט והמסקנה כי המתווה שהוצג לנתבעים ראוי ונדרש בהתחשב בהכרח בפינויים מהמושכר, הרי שאני מקבל את התביעה וקובע כי יש להורות על פינוי הנתבעים מהמושכר.

בתמצית ייאמר כי בעקבות מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בנוגע לזכויותיו וחובותיו של המבקש המתגורר בדירת המשיבה, עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל, המשכירה דירות בדיור הצבורי, נחתם בין הצדדים הסכם הפשרה במסגרת ההליך שהחל בתביעה לפינוי ותשלום חוב שהגישה המשיבה כנגד המבקש.

...

אשר על כן אני סבורה כי הוא מתאים לדיון במסגרת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט שכן לא הוכח בפניי שקיים הליך מתאים יותר לאכוף התחייבות זו של המשיבה.

לעניין זה אין אלא לקבוע כי כל עוד החזקה בדירה היא של המבקש וגם אם לא נחתם הסכם השכירות, היה על המשיבה להתחיל לבצע את התיקונים לאחר שניתן תוקף של פסק דין ומשלא עשתה כן המשיבה ואף לא הועלתה טענה כי נעשתה פעולה כלשהי מצד המשיבה, אני מקבלת את הבקשה ומחייבת את המשיבה להתחיל בביצוע התיקונים הנדרשים על פי האמור בפסק הדין באופן מיידי, ולסיימם לא יאוחר מ10.8.2022.

לסיכום, מצאתי כי יש לחייב את המשיבה רק לגבי החלק בפסק הדין שנוגע לביצוע התיקונים בדירה ומשכך אני מחייבת את המשיבה בשכ"ט עו"ד והוצאות המבקש בסכום של 4,000 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן ההחלטה ועד למועד התשלום בפועל.

עוד טען משרד הבינוי והשיכון, כי בית משפט השלום שדן בתביעת הפינוי נעדר סמכות עניינית לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות בעיניין מתן זכאות לדיור צבורי, וגם מטעם זה לא ניתן לפרש את פסק הדין בתביעת הפינוי כמחייב את משרד הבינוי והשיכון להקצות לעותר דירה בדיור צבורי.

בשולי הדברים אציין, כי הצדדים טענו גם בעיניין גובה דמי השכירות שהוסכמו בתביעת הפינוי, וביחס לחלק בפסק הדין בתביעת הפינוי שנתן להן תוקף.

לכן הוסכם על פרק זמן של כשנה ממועד הגשת הבקשה ועד למועד פינויה של הדירה, על מנת שיהא בידי משרד הבינוי והשיכון די זמן לצורך מציאת פיתרון דיור בפועל, ועל מנת שהעותר לא ימצא עצמו מושלך לרחוב בזמן הביניים שלאחר פינוי הדירה ועד למציאת פיתרון חלופי.

...

לכן, אילו עמד משרד השיכון על ההחלטה הראשונה, אזי דין העתירה היה להתקבל במלואה, והעניין היה מושב למשרד הבינוי והשיכון לצורך בחינה מחדש, שכן אין בבדיקה שנעשתה במסגרת ההחלטה הראשונה כדי לענות על הסכמות הצדדים ופסק הדין בתביעת הפינוי.

אני סבורה שיש באותן החלטות כדי לענות על שנקבע בהסכמות הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין בתביעת הפינוי.

לכן, מצאתי להורות כי פינוי הדירה ייעשה בתוך 4 חודשים מהיום, על מנת ליתן בידי העותר שהות מספקת למצוא מקום מגורים שעונה על צרכיו ובהתחשב בסיוע המוגדל שיינתן לו. סופו של דבר, מצאתי כי דין העתירה להתקבל בחלקה, ואני מאמצת את שהוצע ע"י משרד הבינוי והשיכון במסגרת ההחלטות השנייה והשלישית ונותנת לכך תוקף מחייב.

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' וינשל) מיום 27.7.22, בת"א 12406-07-19, בגדריו נדחתה תביעת המערערת להורות על פינויו של המשיב מדירה ציבורית בה התגורר אביו טרם מעברו לדיור סיעודי.

ההסדר החקיקתי ביחס למעמד הדייר הצבורי שהיה בתוקף עד שנת 2009, הכיר בזכותו של מי שהתגורר עם הדייר הצבורי להמשיך לשכור את הדירה במעמד של דייר צבורי כ"דייר ממשיך", וזאת אף אם אין הוא עומד בעצמו בתנאים ובתבחינים לזכאות לדיור צבורי.

...

עיון בפסק הדין המחוזי בעניין בשארי מלמד, כי בית המשפט המחוזי נדרש בראש ובראשונה לפרשנות סעיף 70 וקבע, לאחר ניתוח לשון החוק ותכליתו, כי "הוראת המעבר חלה אך ורק על מי שהתגורר עם הזכאי ביום 1.8.09 ובתקופה של ארבע השנים הסמוכות לו, והמשיך להתגורר בדירה ברציפות עד לפטירת הזכאי". אכן, בית המשפט המשיך ונדרש גם לדרישת המגורים בדירה במשך שלוש שנים קודם לפטירת האם והעיר כי גם במישור העובדתי קיים קושי של ממש בקביעה לפיה העותרת עמדה בתנאי זה. מסקנת בית המשפט הייתה כי "לא עלה בידי העותרת להוכיח שהתגוררה עם אמה בשנים שקדמו לפטירת האם, וגם מטעם זה יש לדחות את עתירתה". מכאן עולה שהעתירה לא נדחתה עקב הקשיים במישור העובדתי (כך שפרשנות סעיף 70 יכולה להיחשב כאוביטר) אלא משני הטעמים גם יחד.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לדחות את הערעור וכי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, אשר דחה את תביעת הפינוי.

לאור התוצאה הנ"ל, נקבע בזאת כי המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ וזאת תוך 45 יום מהיום.