בסעיף 6 להסכם משנת 1970 הסכימו הצדדים כדלקמן: "השוכר מתחייב לפנות את המושכר ונלווים לו ולמסור אותם למשכיר עם תום תקופת השכירות, אם לא יפנה את המושכר או כל חלק ממנו וימסור אותו למשכיר, השוכר יחויב לשלם כפל דמי השכירות הקבועים בהסכם זה עבור כל יום בו ימשיך לאכלס את הנכס לאחר תום תקופת השכירות. כמו כן, הוא מחויב בתשלום משוער מעתה... עבור כל יום בגין הפסד ונזק, בהסכמת וברצונם של שני הצדדים, עד ליום האספקה בפועל, ללא צורף באזהרה או הודעה שיפוטית". בהמשך נקבע בסעיף 10: " השוכר מתחייב לשלם במועד את דמי השכירות ... ואם איחר בתשלום תשלומים או חלק ממנו לתקופה של חמישה ימים מיום הפרעון (אם הבדל אם הוא התבקש לשלם או לא), או אם השוכר מפר אחד מתנאי הסכם זה, כל התשלומים מתפרעים מיד, ולמשכיר הזכות לסיים את השכירות, להכנס במושכר...ולהשכירו לכל אדם אחר, מבלי לפגוע בזכותו של המשכיר להגיש תביעה או לנקוט כל הליך אחר..." ובסעיף 12 - " מעונין השוכר לחדש את חוזה השכירות ולהשאר במושכר לאחר תום תקופת השכירות, עליו להודיע למשכיר בכתב, טרם תום תקופת השכירות על רצונו לעשות כן. לכרות הסכם שכירות חדש עם המשכיר. המידה והשוכר לא יודיע למשכיר על רצונו לחדש את חוזה השכירות ולחתום על חוזה שכירות חדש במועד הנזכר לעיל, המשכיר רשאי להכנס לנכס ולקבלו בתום תקופת השכירות...". אין בהסכמים אלו זכר לקיומה של דיירות מוגנת ותוכנם אף עומד בסתירה לזכות שכזו.
יוצא כי הסכמי השכירות שצרף הנתבע מעידים שבין אביו ואימו לבין נציגי הווקף נחתמו הסכמי שכירות חופשית ולשוכרים לא ניתן מעמד של דיירים מוגנים בהתאם לחוק הגנת הדייר כאשר מדובר בשכירות לשנה אחת, ההיתקשרות כוללת סנקציות בגין אי פינוי המושכר במועד, כאשר ההסכמים עיגנו את זכויות המשכיר במקרה בו השוכרים לא יפנו את המושכר בתום תקופת השכירות, וכאשר נקבע במפורש שככל שלא יבקשו השוכרים הארכת השכירות בהתאם למנגנון שנקבע בהסכם, הנכס יוחזר לחזקת המשכיר.
אכן ניתן להסיק קיומה של הסכמה מכללא להמשך השכירות על פי הסכם 2013 משעה שתם תוקפו של ההסכם בין הצדדים, לא נחתם הסכם חדש והחזקה נמשכה (ללא הגשת תביעה לפינוי במשך שנים).
...
דיון והכרעה
דין התביעה להתקבל.
אני מורה על סילוק ידו של הנתבע מהנכס והשבת החזקה לידי התובע כשהנכס נקי מכל אדם וחפץ.
