כלומר, בית המשפט בהליך הראשון קובע כי אין מקום לחייב את הנתבעים בדמי שכירות כ- "פולשים", אלא כי יש לחשב את דמי השכירות שעל הנתבעים לשלם בהתאם לנהלי דייר ממשיך, ומכאן דוחה את התביעה ברכיב זה.
ראוי וחשוב להביא כבר בשלב זה את הערת הסיום של כב' בית המשפט בהליך הראשון:
"אמנם, קיימים עוד דיירים הממתינים לדיור הצבורי אולם משנהלי התובעת עצמם מאפשרים מגורים של זוג עם 4 ילדים בדירה בגודל הנכס מושא התביעה (ראה עמ' 16 לנוהל "הקצאת דירות בשכירות בשיכון הצבורי" שצרפה התובעת), כאשר מאז החלטת וועדת האיכלוס העליונה ממילא התרחבה המשפחה וכיום היא בת 6 נפשות, מה הטעם בפנוי מישפחה עם 4 ילדים, כאשר אחת מהם בחינוך המיוחד, על כל המורכבות הכרוכה בכך, רק על מנת להעבירם לדירה אחרת באותו גודל, בהתאם לזכאותם.
...
במקרה שלפניי, כאמור, דין שתי התביעות להידחות באופן מלא.
התובעת, כאמור חברת בעלת אמצעים רבים, אשר מאחוריה ניצבת מדינת ישראל, ניהלה הליך משפטי ארוך ונוקשה כנגד הנתבעים במשך שש שנים!
בסופו של ההליך קבע בית המשפט, כי דין טענות התובעת להידחות וזאת בפסק דין מנומק.
אשר על כן, ולאור השיקולים שפירטתי בהרחבה לעיל, אני סבור כי יש מקום במקרה מיוחד זה לסטות מהכלל של פסיקת הוצאות ריאליות [ר' ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עילית [פורסם במאגר נבו] (30.6.2005)] ולפסוק הוצאות משמעותיות וגבוהות, הוצאות אשר ישקפו הן את חוסר תם הלב הקיצוני והשימוש לרעה בהליכי המשפט של התובעת והן את הפגיעה בנתבעים.