תביעת פינוי מושכר ודמי שכירות ראויים

כלומר, בית המשפט בהליך הראשון קובע כי אין מקום לחייב את הנתבעים בדמי שכירות כ- "פולשים", אלא כי יש לחשב את דמי השכירות שעל הנתבעים לשלם בהתאם לנהלי דייר ממשיך, ומכאן דוחה את התביעה ברכיב זה. ראוי וחשוב להביא כבר בשלב זה את הערת הסיום של כב' בית המשפט בהליך הראשון: "אמנם, קיימים עוד דיירים הממתינים לדיור הצבורי אולם משנהלי התובעת עצמם מאפשרים מגורים של זוג עם 4 ילדים בדירה בגודל הנכס מושא התביעה (ראה עמ' 16 לנוהל "הקצאת דירות בשכירות בשיכון הצבורי" שצרפה התובעת), כאשר מאז החלטת וועדת האיכלוס העליונה ממילא התרחבה המשפחה וכיום היא בת 6 נפשות, מה הטעם בפנוי מישפחה עם 4 ילדים, כאשר אחת מהם בחינוך המיוחד, על כל המורכבות הכרוכה בכך, רק על מנת להעבירם לדירה אחרת באותו גודל, בהתאם לזכאותם.

...

במקרה שלפניי, כאמור, דין שתי התביעות להידחות באופן מלא.

התובעת, כאמור חברת בעלת אמצעים רבים, אשר מאחוריה ניצבת מדינת ישראל, ניהלה הליך משפטי ארוך ונוקשה כנגד הנתבעים במשך שש שנים! בסופו של ההליך קבע בית המשפט, כי דין טענות התובעת להידחות וזאת בפסק דין מנומק.

אשר על כן, ולאור השיקולים שפירטתי בהרחבה לעיל, אני סבור כי יש מקום במקרה מיוחד זה לסטות מהכלל של פסיקת הוצאות ריאליות [ר' ע"א 2617/00‏ מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עילית [פורסם במאגר נבו] (30.6.2005)] ולפסוק הוצאות משמעותיות וגבוהות, הוצאות אשר ישקפו הן את חוסר תם הלב הקיצוני והשימוש לרעה בהליכי המשפט של התובעת והן את הפגיעה בנתבעים.

ואולם, עיון בחילופי המסרונים שצרפה האם לבקשתה, מעלה כי במענה להודעתה בעיניין התנצלותו הבלתי כנה ובעניין היתנהגותו על הכביש, הודיע האב: "התנצלתי כי זה לא היה נכון לדבר כך שוב... זה לא כי איכפת לי ממך, את זה את חייבת להבין". לא ברור מדוע בחר האב להתבטא כלפי האם באופן כה משפיל במסגרת המפגש אצל המטפלת ההורית, ברור ראוי היה שיתנצל כפי שעשה בדיעבד, אך לא ברור מה גורם לו לשלוח לאחר מכן הודעה בה מעביר מסר של נסיגה מההתנצלות המגמד את המבקשת כאם ילדיו.

...

המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי אין מקום להרחיק את האב מהילדים, אך יש מקום להרחיקו מהאם, יש לחייב את שני הצדדים בהמשך הטיפול ויש להטיל סנקציות ממשיות על אמירות פוגעניות מכל סוג, על מנת לרסן את האב.

מבוא עסקינן בשתי תביעות שהדיון בהן אוחד: האחת, תביעה לפינוי מושכר מוגן ותשלום דמי שכירות ראויים, והשניה, תביעת הנתבעת למתן צו מניעה קבוע האוסר את פינויה וחיוב התובע בנזקיה (26,400 ₪, מתוכם 20,000 ₪ נזקים לא ממוניים), שנגרמו לכאורה כתוצאה מניסיון התובע לתפוס חזקה במושכר בכוח בתקופת הקורונה, בעת שהנתבעת נעדרה מדירתה, תביעה בגין ביצוע עוולות נזיקיות של מיטרד, הפרת חובה חקוקה המתייחסת להטרדה מאיימת ומניעת השמוש במקרקעין.

...

סיכום ביניים משקבעתי כי אין לתובע עילת פינוי, לא בגין נטישה ולא בגין ביצוע שיפוצים, אני דוחה את תביעתו.

לפיכך אני קובעת כי הנתבעים הוכיחו את תביעתם כלפי התובע.

סוף דבר צו המניעה הזמני שהוצא ביום 10.6.20 (ס' 19 להחלטה), נותר קבוע: נאסר על התובע או מי מטעמו לסגור את הדלת החיצונית שבחצר הכניסה המובילה למושכר, וכן נאסר עליו להפריע בכל צורה שהיא לגישת הנתבעים למושכר ולשימוש בו. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע 2 סך של 5,000 ₪ בגין נזקיו הלא ממוניים.

לפיכך, מבקשים התובעים לפנות את הנתבעים מהמושכר בדרך של השבת החזקה בו לידיהם; בנוסף, מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות ראויים בגין המושכר למשך 7 שנים ערב הגשת התביעה וכן עד לפינויו ומסירת החזקה בו לידיהם.

...

משהגעתי למסקנה כי התובעים זכאים לסעד של פינוי, יש לבחון האם הנתבעים זכאים ל"סעד מן הצדק" באופן שיאפשר להם לשוב ולהחזיק במושכר.

סוף דבר התביעה לפינוי המושכר מתקבלת.

התביעה לתשלום דְּמֵי שְׂכִירוּת ראויים נדחית בזאת.

לפני תביעה לפינוי הנתבעים מדירת התובעים ולתשלום דמי שכירות ראויים בסך של 145,800 ש"ח. התובעים הם ילדיו ויורשיו החוקיים של מר אלי אמריך ז"ל (להלן – "המנוח"), אשר הלך לבית עולמו ביום 30.12.18 (כך עפ"י צו קיום הצוואה שצורף כנספח ב לכתב התביעה).

...

11.2 בנסיבות העניין, אני סבורה שיש מקום לחיוב הנתבע בלבד בתשלום דמי השכירות הראויים; כפי שציינתי לעיל, משנטשה הנתבעת את הדירה, אין מקום לחיובה בכל תשלום בגינה.

בהעדר ראיות ברורות בעניין זה מטעמם של התובעים, ובשים לב להודאתה של הנתבעת לפניי - אני קובעת כי החל משנת 2020 גר הנתבע, שלא כדין, בדירה, ועל כן ממועד זה ועד לסילוק ידו בפועל מהדירה, עליו לשלם דמי שכירות ראויים לתובעים; כלומר – על הנתבע לשלם לתובעים סכום של 124,200 ש"ח (2,300 ש"ח לחודש * 54 חודשים; מינואר 2020 ועד 30.6.24).

התוצאה 12.1 אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני מורה על פינויים של הנתבעים מהדירה, באופן שעל הנתבעת נאסר לשוב ולהחזיק בה ועל הנתבע לסלק ידו ממנה עד ליום 30.6.24, ונאסר עליו לשוב ולהחזיק בה לאחר מכן.