בעקבות זאת, הגישה המשכירה ביום 11.6.2018 תביעה לפינוי המושכר, בגין הפרת חוזה, עקב אי-תשלום דמי השכירות (תא"ק 24750-06-18).
...
בנוסף, באשר לטענת המשכירה ביחס למהימנות החשבוניות, טוענים השוכרים, כי "בשום מקום בכתבי הבית דין של [המשכירה], לרבות בתצהירים, לא נטען אפילו פעם אחת שהעבודה לא בוצעה או שיש איזה ערעור או ספק לגבי החשבוניות", וכי "בית המשפט המחוזי [...] בתחילת הדיון עבר ובדק את החשבוניות [...] ומצא אות[ן] מהימנ[ות]".
דיון והכרעה
בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, בתגובה שניתנה לה, בפסק הדין של בית משפט השלום, ובהחלטת בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל בחלקו.
עוד באותו עניין, אציין כי אין בידי לקבל את טענת השוכרים, שלפיה "בשום מקום בכתבי הבית דין של [המשכירה], לרבות בתצהירים, לא נטען אפילו פעם אחת שהעבודה לא בוצעה או שיש איזה ערעור או ספק לגבי החשבוניות". בכתב ההגנה שהגישה המשכירה בת"א 42951-05-19, נטען כי "נספחי התביעה אינם מוכיחים את הנזק הנטען על ידי התובעת". כמו כן נטען, כי "מרבית[ן] המוחלטת של העבודות המפורטות לא קשורות כלל ועיקר לנזקי רטיבות כאלה או אחרים". לא בכדי אפוא, בפסקה 33 לפסק הדין של בית משפט השלום, ציין בית המשפט, כי המשכירה "הטילה ספק במהימנות הראיות החלקיות שהוצגו הן משום שלא נרשמו כלל במאזן הבוחן של [המשיבה] 4 והן משום שכלל לא נמסרה הודעת קיזוז בגינם בזמן אמת". טענה זו נטענה אפוא לפני בית משפט השלום, ואין מדובר בהרחבת חזית.
מסקנת בית המשפט המחוזי בסוגיה זו, נסמכה בעיקר על קביעתו כי פרשנות ההסכם הספציפי, בנסיבות המקרה הקונקרטיות, מוליכה למסקנה כי לא נובעת ממנו התחייבות של השוכרים, לשאת בהוצאות התיקון של ליקוי מבני, שהיה קיים במושכר טרם תקופת השכירות.
משכך, ומשמצא בית המשפט המחוזי, כי קריסת התקרה היא תוצאה של "פגמים מהותיים בתשתיות", נקבע כי יש לחייב את המשכירה בהוצאות תיקון התקרה; זאת, ללא תלות בפרשנות סעיף 7 לחוק השכירות.
